שירים חדשים

אם הכל בסדר, אז מה לא בסדר באהבה? עידן יניב מנסה להתמודד עם השאלה במסלול מיינסטרים חדש. החורף כבר כאן. גשם-דמעות הולך טוב. קשת וענן נשלפים לטובת הדימוי. לב של רומנטיקן (פבלו רוזנברג) חובר ללב זמר נעים זמירות. צליל ים תיכון

אלכס טופל מסכם את סוף סיפור היחסים ביניהם בשפה מעודכנת השואבת משפת הניווט המודרנית: "מחשב מסלול מחדש". רעיון טוב. הניסיון להסביר את הסיטואציה בדימוי מתחום התיאטרון –נשמע שחוק  – "שני שחקנים לבד על הבמה/ משחקים את מה שכבר ברור שאין

הכותבים ניסו לעמת את הסיפורים בהיקפם הגדול מול הסיפור האישי. מצד אחד, הקביעה הסתמית ש"סיפורים יש בלי סוף", ומצד שני – "מהי האמת באיזה צד אני עומד?" גם התשובה לשאלה "האם הסיפור שלי הוא לבן או שחור"? יעזור להבין "איך נגמרים

כמעט יצא לי משפט: רוקפור שבה מן הכפור. כנראה לא סתם חשבתי על המשפט הזה. הקהל כנראה רוכש כרטיסים כדי לקבל רוקפור בטעם של פעם, משהו שיזכיר הצליל הישן, אחרי חזרתו של הסולן אלי לולאי הביתה. לולאי שר כמה שקוף: "היום

סהר חגי כתב לשמעון בוסקילה מעין רטרוספקציה על ילדותו. הוא חוזר לשם. מציאות שלא השתנתה – "אותם זקנים שותים קפה מגלגלים להם סיגריה". המציאות השתנתה: הילד היחף חוזר במכונית חדשה. זיכרונות עם טעם של מתיקות שמתחלפים לטעם מר. שיר פשוט,

קרקס הוא בידור. שעשועים. אבל מתחת לפני השטח מחלחל לעיתים צחוק מר. נו, הסיפור של הליצן העצוב. דורי בן זאב הוא הליצן והכרוז והזמר שמנסה לתאר מציאות מקומית לא מלבבת באמצעות שנסון. פריז על הקו. גם ההיסטוריה הצרפתית מקבל תפקיד

הוא יצמיח שורשים ביער שלה ויתלפף כדי שלא תוכל לברוח לו. תחושה חזקה ופרץ רגשות מובילים לתובנה העתיקה – עזה כמוות האהבה. אני מזהה בשיר אלימות פסיבית מובלעת. זרעי הפורענות שהאישה זורעת, הופכים לגבעולים שבריריים כמו הגוף שלה. בעצם הוא

את מי היא מזכירה? ניחשתם נכון. אם השיר הזה היה מגיע תחת השם קרולינה, לא בטוח שלא הייתי נופל בפח. הטון, האוריינטציה המוסיקלית – קרולינה. הזמרת כאן – היא קמילה. שם משפחה לא איתרתי. דף היח"צ סיפר לי שהיא נצר לשושלת

תמר גלעדי מנסה פרספקטיבה. היא המבוגרת תמהה מה הייתה אומרת לצעירה בת עשרים על החיים. גלעדי מסתכלת ממרחק ומנקודה הזמן הזו על דרכה. היא האמינה בה. מסביב היו "רעשים" מפריעים של אנשים. עכשיו ובדיעבד – המסקנות – יש להאמין במה

עדי מדנס שר כאב אהבה ואובדנה. התאוריה פרקטית ואירונית: את החסר יש למלא. כדי להתגבר על עוצמת הכאב של חווית האהבה הישנה אתה זקוק לעוצמת אהבה או כאב חדשה. מהתאוריה לשפת המעשה, או לנרטיב האישי העכשווי – ושוב יש מי

מה הפאניקה? משבר גיל הארבעים? תום פטרובר ברגעים של התפכחות: הטיול עבר-חלף מהר. כפל משמעות: זה יכול להיות טיול הצעירים שמגיע אחרי צבא. וטיול במשמעות הרחבה של החיים עצמם. פטרובר רוצה להישאר "המורד הצעיר" ככל שניתן, למרות הידיעה שזה נגמר.

השיר מחזיר לאלבומה של תמי ענבר מ-2009 שנקרא "שלך". ענבר שרה מאזור הדמדומים של יחסי הבינה-בינו. מהלכים משובשים. המילים משדרות מועקה, צער, חסר, בלבול. געגועים, כאב. מנסה לצמצם מרחק בינה ובינו. האובססיה להיות באזור הזה אינה מרפה. בשירה השברירית, מביעה

רגע האהבה המופלא של שרי אלפי. הוא מוגש על מצע מוסיקה אלקטרונית מתובלנת בתבלין מזרחי. לרגע הזה מצטרפת מקהלה שלא נדבקת לשיר, מייצרת שעטנז שמטשטש את ייחודה של הזמרת. לפי הקומוניקט שהגיע עם השיר, אלפי מנסה לחבר "מוסיקה שורשית מבית

רחל שפירא כתבה על "מישהו" שזקוק לעזרה. פלוני שבדמיונה. בוכה, קורא בשמה, מביט עליה, מושיט ידיו אליה, קורא בשמה. המחשבה הזו – על אדם לא נודע שמחפש קשר אנושי איתך, מושיט זרועות "כמו תינוק תמים מאמין בי" ואתה לא יכול

עד היום שמענו טנור נדיר של טון ומצלול, שאינו נושא דגלים, מתנתק מעמודי החדשות, נשאר נאמן לנשמתו האצילית. טרובדור ורומנטיקן במהות הכי תמה ופשוטה. פוסט מודרני בשזירה של אלמנטים מזרחיים מסורתיים למנגינה-עיבוד העכשוויים. קול נשמה על תדר רגש מפעים בשירים

מיקיאגי, "נער שוליים" לשעבר, מתבונן בעולם כאוטי מזווית ריאליסטית-מפוקחת (אלימות, אסונות, מוות), ומנגד מתמקד בעולם אחר, זה של ציור ומילה, כדי לחזור למישור האישי – לחום של הבית, אפילו למצב עוברי. "אם העולם אוהב אותך" – שר מיקיאגי בליווי קול

אז זהו, שלא הכל שמור בפנים: ראו עליהן, על האחיות כרקוקלי באקס פקטור, שהן נורא נורא רוצות להצליח, ושהדחה מבחינתן היא אסון. לירון כרקוקלי מנסה לשחזר רגעי חרדה, פחד מאכזבה, המתח, למעשה התמכרות לרצון להצליח: "זה בא וזה לא א

דודו טסה שר "מעליות, מעליות עולות יורדות ומתרסקות אבל אני גבוה מכולם כלום לא נוגע כלום לא נוגע רק המבט" שלך". גם אצל בן אלקיים מעליות עולות ויורדות, אבל הוא שוקע בתוך עצמו, ואז, למרות הביאוס – מתנחם בה. הטקסט

למה תזמורת מכבי האש? הצלילים הראשונים הבהירו כי הקונוטציות (שלי) מוטעות. כל קשר פחות ממקרי בהחלט (*) בהאזנה ראשונה, רני אבישר וחבורתו לקחו אותי לאיזו נקודת זמן במוסיקה הישראלית, נאמר שנות השבעים, הזכירו הרמוניות קוליות מהסוג של להקת "קצה השדה".

בדרך לאלבומם השני, חוברים רבקה זהר ולירון לב לשיר געגועים לירי קסום למי ש"בין כרובים מרחף". היא נזכרת בחייהם יחד. התיאור המינימליסטי מצליח לשדר קשר עמוק בין שניהם. הוא מואר באור שמבצבץ בין ענפים. מוטיב האור קיים בפרח הזהוב שהוא

ישי ריבו במצוקה נפשית. ה"ניסיון" התברר כלא פשוט בכלל. עכשיו הוא זקוק לעזרה, לרחמים. הוא מחפש "דעת להבין הכל". כתובת? – יתברך שמו. אם אין אני לי, אלוהים לי. אלא שאלוהים לא תמיד נותן את מה שאתה מבקש. הוא סומך

מה זה ה"זה" הזה שחוזר בשיר? רגש? מועקה? עברית היא שפה עתירת מילים לתיאור רגש. לא רק מוש חוטא. היא (העברית המולחנת) הופכת בשנים האחרונות דלה, ענייה ורזה. מוש בן ארי בחר ב"זה" לתיאור תחושה שלאחר פרידה. מקונן על האובדן בקול