שירים חדשים

כמה רע. בואו נקטר קצת על החיים. נוסיף מנגינה עצובה. וכדי שזה יישמע טראגי ומייסר – נבקש משניים שישירו. מרגול ואיתי לוי משתפים פעולה לצורך הבעת הרע הטוטאלי. הטקסט הזכיר לי חיבורים של ילדים בבית ספר עממי, התבכיינות שהיא פסיכולוגיה

האנחה בסיום. אני שמעתי נשימות גם בהתחלת השיר. מרב סמן טוב נושמת את המילים שהיא שרה. הגוון הנמוך בקול מעצים את הדרמה בלי שתגלוש למלודרמה. שיר ממצוקה נפשית. מתסכול. האין מבקש יש. "תן לי מה שאין לי"… "מה שיכולתי להיות". פחות משלוש

האם דן רפאלי גבאי כותב את עצמו? עיינתי בקומוניקט. לבחור יש משרד פרסום מצליח בצפון הארץ, עבר עשיר במוסיקה. אז מה רע, אם הכל טוב? מצד שני, מי מבטיח שבהצלחה הכל טוב? הטקסטים האלה של מי ומה אני וכמה רע

הגבר מתרצה: עד עכשיו שמר הכל בבטן. שתק. שתיקה ביחסים בינו ובינה שווה כעס, תסכול, דמעות. אבל לפתע "גילה אותה". מה קרה? אריק זנתי אינו מבהיר את הפער בין אז לעכשיו. הוא רק שואל אותה: "ממה פחדת?" ו"לאן נעלם החיוך"?

מה, באמת, יש עוד אנשים טובים בעולם? ואללה. עד כדי כך אנחנו פסימיים, שרמי קלינשטיין ביקש מנועם חורב להזכיר לנו שיש עוד טוב בעולם, שלא הכל רע לתפארת? הצירוף "מלאכים בשמיים" הוא מטפורה מאובקת לתיאור אנשים טובים. "לא צריך לחפש

הפסנתר מלווה את מנגינת הלב. שיר דכדוך מלודי אפרורי מספר סיפור של תהיות ותעיות. דנה עדיני שרה כמו זה בנפשה. טקסט סובל מחוסר קוהרנטיות: הפזמון החוזר  – "חשוב שהגעת, כל כך חשוב שאתה פה, גם אם נשמע לי שזה לרגע"…

שאלות קיומיות שאדם שואל (או צריך לשאול) כל יום, כשהוא קם בבוקר, גם לפני שהוא עולה על יצועו. נשמע פשוט? לגמרי לא. כמעט כל החיים בשלושה בתים. שאלות מכילת חיים. אין תשובות. חידות החיים ישארו בגדר תעלומה. התעלומה גם קובעת

אייל גולן קורא טוב את השוק. "ילד של אבא" של מוקי היה השיר המושמע ביותר בשנה שעבר ברדיו, אז גם הוא רוצה ילד של אבא משלו. קרא לו "כשתגדל", שום קשר לשיר האלמותי של פוליקר. האם קרא את הטקסט של

"על הספסל ישבתי וזיכרון כתבתי … פתאום נשבר העיפרון ונשאר הזיכרון", לא בטוח שעדן בן זקן מכירה את הטקסטים השבלוניים שאפינו את ספרי הזיכרון של פעם. את השיר הזה לבטח לא ניתחה, כי הוא נחת עליה ברצונה או שלא ברצונה.

נעלה עם עידן עמדי על הכביש לנסיעת לילה. הוא מנסה למצוא מקלט. נתחיל בנסיעה נינוחה. כשנעבור ליד מסגד, יקרה משהו. נלחץ על הדוושה. המוסיקה מתעצמת. מה לעידן עמדי ולמואזין? פתאום, מדמיין אותו כאיזו דמות אב מנחמת. "כנס לישון אחי ומחר

אני מנסה להבין מה הביא את רוני דואני לשיר על גוגו? מיהו גוגו? מדוע הסיפור על בחור שעזב את הארץ לדירה "על השדרה של עיר זרה וקרה" וכבר רואה על המסך את "הפצצה המתקתקת" מעניין אותה? מדוע הוא צריך לעניין

שגרתית כמו "קפה ראשון בבוקר"? או פתאומית כמו "להבה בשדה קוצים" או "שיטפון שאין לו סכר". פתרונים לרחלי שביט, ששלפה צרור מטפורות שחוקות בניסיון לצייר את פתלתלותה של האהבה. הטקסט נשמע מעט סתמי, בטח לא אישי. כאן נכנס המוסיקאי שאמור

על פי המוסיקה והקליפ (המסיבה במטוס), יש כאן חגיגה לא קטנה שמרחיקה ממשמעות הטקסט ומשטחת אותו. מוקי שר על מסע שורשים אל מקום בו לא ביקר מעולם. בהכללה – המקום זר לו. יש בו מעט שמש והרבה קור וניכור. התחושה

לוי את לוי לוקחים את השיר לפסגות הרגש. האהבה נבחנת מניסיון חיים, יחסים שיש בהם מן הטוב, גם מן הכואב והדוקר. לפעמים הדרך הקשה מובילה אל הטוב. הדובר בשיר מתייחס לזוגיות אישית על רקע תובנה כללית על יחסים בין זוגות.

מה היו יוצרי השירים עושים ללא מועקות הנפש, התסכולים המגיעים מציפיות – כל מה שקשור למה שרציתי להיות, למה שהגעת, ואיך זה נראה נכון לעכשיו. הפסיכולוג מתפרנס מזה. בשביל היוצר – סוג של תרפיה. מאיה הרמן שוטחת החלומות מדירת שני

געגועים לאבא שלחו את שלומית אהרון לשלמה ארצי, שכתב  והלחין  לה, כנראה, את געגועיו לאביו. ההתרגשות שלה מראה כי התחושה מאוד משותפת. מה שהוחמץ בחיים, מגיע במילים וברגש באיחור. הרצון להכיר באמת את האב –  נובע ממקום אישי מאוד, אפילו אנוכי.

שירי מחאה במקומותינו מדגדגים את מושאיהם בצורה שאינה גורמת אף להתגרד. שישחקו הליצנים לפנינו. העם לא מעוניין בזמרים שחושפים מציאות על הפנים. תן לו מנגינה לחגוג. עזוב אותך ממחאה.  נדמה שגם הדג נחש ואברהם טל לא התכוונו ליותר מזה לקראת ההופעה

"מה מיהרת כל כך למות?" שואל שלום את מי שאיננו איתו. געגועיו קשים מנשוא, נשזרים ע"י תמונות נוף מוכר מן העבר באיפוק, בלי לגלוש לדרמה. נחליאלי בשדה שנחרש, עץ התות, לטאה ארוכת זנב. מגדל המים, השדרה האפורה. מבטים בלילות קיץ שמעוררים

שיר אהבה בגשם. כמה גשם יורד בשיר הזה. חודר לכל מקום. הגשם שמרטיב אותה, שמכסה כבישים ומדרכות, שמוחק גם את מה שכתב אהובה בבכי ודמעות. אורן אליעזרי תרגם את סיפור האהבה הטראגי הרטוב הזה של האחים רחבאני (לבנון) המוכר מהזמרת

חשבון נפש במיטה בלילה הוא בדרך כלל משהו, שרוב בני האדם אינם צריכים להמתין לו עשרים-שלושים שנה. כבר בחייהם הנוכחיים אין בדרך כלל סיבה למסיבה. האופטימיסט מאמין שיגיע לזמן הזה, בו יגלה את האור/אושר בקצה המנהרה. העצה של "תן לכל

דרכי הדמיון מובילות את האדם למקומות בלתי אפשריים. באמצעותו ניתן לשרוד את החיים: ציפור ללא כנפיים עפה לה לשמיים בזכות הלב, לא הגוף. נחל יבש שמוסיף לנוע בזכות שיר וגעגוע על שבילי שרב. המטפורות המרכזיות בשיר משקפות את האדם המוגבל

למרות שהיא, על פי השמועה, עובדת לא רחוק, הוא מרגיש רחוק, נואש, נבוך, תועה, אומלל. בודד על רקע העיר הגדולה, המתנכרת. הצליל האלקטרוני מכין את השטח, מייצר פס-קול אווירה להלך הנפש המדוכדך המגיע ממקומות שמתחת למיתרי קולו של דרור משען. המנגינה יוצאת

גם אם לא נדע מיהו בלוטמן, כמה אופייני לישראלי לספר על הצרות שלו משדה הקרב, מהמילואים בחברת אח לנשק. מה מצב? – חם. יורים, מסע לא נגמר, לחץ מדינה. חולמים לחזור לאישה. ויסקי ירגיע. סלע דנא שר מתוך סיר הלחץ

פרומיסס, פרומיסס. מה יום מיומיים? אל תשאלו אותו מדוע הפסיק להיות מבוהל, לברוח ולהחליט לצאת למלחמה. העיקר שמבטיח דף חדש, תיקונים, אושר תמידי, להיות לה מגן. מה סוד המטמורפוזה? מה קרה שוא צריך לפתוח? אורינטאל-רוק בהשראת ומאת סחרוף מאפשר לטל