אבי אוחיון

מסוג השירים שלוקח רגשן כמוני בשבי ללא תנאים, גם אם הוא מושר על ידי זמר (זכר) מפיה של אוהבת (נקבה). מבחינה זו ה"כל יום למות איתך" בטון הדואב-מתגעגע של יונתן אברהם נשמע כאילו הוא אכן חי ומת איתה בכל רמ"ח

לא. הלב של אליעד לא נשבר אפילו לא כמו "צלחת ביוון" (מטפורה אווילית). גם ליבו של כותב שורות אלה נשאר קר. מגמת החנופה המיינסטרימית שלו אינה מובילה לסיפור אמת אותנטי. אל תאמינו ל"שוב התחלתי לפרוט הבוזוקי", כאילו בימי האהבה הוא

מירי מסיקה ואבי אוחיון מובילים שיר מכוון ריגוש רומנטי. עברי לידר גויס להעצים באוריינטציה של חזקים שני לבבות מאחד. המילה "היי" שפותחת את הדואט נשמעת מודבקת ומנותקת ויוצרת פיחות אמינות. ההמשך  אינו מעלה את מפלס מד האותנטיות. ההתרפקות על זכרונות

מוש בן ארי שר מפיה של מאוהבת מתוסכלת, כאילו לוקח על עצמו את מצוקתה. גברים בוכים שרים נשים בוכות? – עובדה.  בן ארי התדפק אף הוא על דלתו של אבי אוחיון, יצרן שירי לבבות שבורים. מבקש/ת שיקבל אותה לאט, מקוננת

אין כמו שירת הרגש המדוכדכת של הראל סקעת. תן לו שיר עצוב על יחסים, והוא יהפוך אותם למלודרמה שפורטת על מיתרי הנפש הנכונים בלי לעלות על גדותיו. כוח עזר למשימה – אבי אוחיון, להיטן צמרת, חייט להיטים מיומן, שרבים מזמרינו

מי ששאל מה גרם ללירון לב להתנדב לפרוש מהאקס פקטור עוד לפני הכרעת השופטים, יוכל לקבל תשובה מהשיר הזה. די להקשוב למילים ולמנגינה. הן רחוקות מלהיות מודל אירווויזיוני. לא רק השיר מן הסתם יבהיר, שהסיבה אינה רק בת הזוג ההריונית

מה עיכב את השיר הזה שנים כדי שיצא מהמגירה? הוא חיכה לדואט עם נופר סלמאן? לא ברור. זה מסוג השירים שזמרים ממהרים לרוץ איתם כדי לשיר בראש חוצות ולספור צפיות ולייקים. משרבטים געגועים לאהבה ישנה ושואלים כל שאלה אפשרית –

נסרין קדרי מסלסלת את מסחטת הרגש הזו על "כשהלבד מתגעגע" (האנשה מוזרה) על רעידות מקור "לבד בחדר", לחלום "בלי לישון" (כמה מיותר) על אושר.זו אינה  רק מסחטת רגש אלא שימוש במילים או ניסוחים  מעוקרים הבאים להסתיר את הבלוף של הסיפור

קובי פרץ מאנפף שיר שמח לכל העולם. מה רוצה להגיד? אני אשמח את כולם – אלה ששמחים גם במקומות הקשים (ומה עם העצובים במקומות הקשים?), למתפללים גם כשהם לא במקומות הקשים, לילדים שמזכירים מה אבד עם השנים (תמימות?) לאימהות הדואגות,

אולי ינגב  לה את הדמעות במקום לנשק – "עד שזה נגמר". אני מבין את המשרבטים שמתרפקים איתו על האהבה – שלמה ארצי כבר ניגב את הדמעות. למען המקוריות – ינשק לה אותן. בניה ברבי זורם יפה על נהר הדמעות. יש

למי שצופה ב – Yes יוכל לחבר את השיר ל"מנגן ושר", סדרה בכיכובו של בר צברי, ששר אותו. למי שלא צופה, הרי הסיפור:  גילי חדד, מוסיקאי צעיר ומוכשר מראש העין, אותו מגלם צברי, שהחלום הגדול שלו הוא להוציא שיר לרדיו.

משרבטי המילים סיפקו לשמעון בוסקילה עוד קישקוש מחורז ומופרך מפיו של גבר, שלא סגור על מה הוא רוצה ממנה. שתדבר, שתזייף, שתחייך. סולח לה (על מה?) רוצה לראות את גנה הפורח, להשתולל, להתרסק.  גם אלוהים, ברוך השם, נמצא בשיר, וב"תזמורת"

המלנכוליות של יובל דיין היא סגנון. הטון, הצבע הקולי האפרורי אפילו מייצרים איזשהי אווירה בשירים. כל הנ"ל מתלבשים ככפפה על שיר געגועים לאהוב. ה"אנחנו" שידענו ימים מופלאים,  התחושה שהם הרגישו, ה"אני" שמתמקד עכשיו בעצמו. נזהרת מ"מילים גדולות". כלומר? לא תדבר

רצתה שיהיה "יותר", לפי הבית האחרון – אם היה הופך "האביר" שלה היה מספק את ה"יותר" (ממה?) .  מבחינתו – ה"יותר" – ככל הנראה שירים  ש"מתקנים אהבות" (דימוי יפה). אביר כנראה לא יהיה, אבל  דודו אהרון יאולי יתקן אהבות  בלילות

הלב הכואב על הדף החשוף. לילות שבורים. דמעות בעיניים. אז רגע, הוא סולח, עוזב? לב אוהב מי יבין. מהשמחות הגדולות בשירים, משה פרץ עובר למשבר הנפש  של גבר בוכה בלילה. האיזון הזה הוא לחם חוקו של הז'אנר. רוקדים בחתונה, ואז

תחפושת מזרחית או סוף סוף חושף את האמת על שורשיו? אברהם טל בלי איפור? נטו הוא? רגע, רגע. בואו לא נחפור. בואו נשמח איתו. אני מציץ בכותרות החדשות. לא הכי בא לצהול.  קורונה, מאומתים, מתים. מצד שני בתוך עמי אני

כאילו דרמה בפתיחה. שלוש בלילה. היא לבד. סלסול אפלולי טעון כאב. מבטיחה שזה לא סוף הסיפור. חשבתי לתומי: עדן בן זקן משנה כיוון. האם זו בלדה שמספרת משהו עליה. אחרי הכל שמה מופיע בקרדיטים ככותבת שותפה למילים. פתאום נכנס קול

איך, איך המלכה של העולם, המליאנית, בעלת  אלף חברות, שטסה מחלקת עסקים – איך  אין לה "וי כחול".  רגע, מה זה "וי כחול"? נו באמת, איך נבצר ממני המידע הזה? אז ככה: אנשים מפורסמים, מותגים מוכרים וחברות ענק בדר"כ סובלות

יש טקסטים שלא הייתי מעז להוציא. יש שהייתי מתבייש להוציא. על לא מעט שירים סתמיים מכסים שמות של כוכבים כמו עלי תאנה.  מה מהות הזיווג שלומי שבת – מרינה מקסימיליאן? טובים השנים כאסטרטגיית שיווק? מזמינים שיר אצל מועצת חכמי המיינסטרים,

יאללה, שיגיד לה "לא" ונסגור ענין. עדן מאיר פותח במזרחית היתולית כדי להציף את הרשת. בחר לא לבכות על מי שמשקרת לו אלא לחייך  כל הדרך אל המיליון צפיות, רגילות או קנויות. אבי אוחיון מבית המסחר לשיר פופ מזרחיים עכשוויים

לכולנו יש ציפיות מבני הזוג שלנו. אנו מצפים מהם לקבל, לאהוב, להכיל אותנו, ולהתנהג באופן שתואם את הערכים והעמדות שלנו, כאשר מנגד עומדות גם הציפיות של בני הזוג מאיתנו. סט הציפיות ההדדי הזה, יחד עם השאלה שמנקרת בראשינו – האם

למרות ש"הלב כבר בחר לא ליפול" , למרות שכבר "לומדת ללכת", למרות שהיא "רוצה אחרת", למרות שהלב צועק "תתחילי לחלום"  – נסרין קדרי מקוננת על הסתלקותו של האהוב כאילו עדיין לא השלימה, ולמעשה צערה – בלתי הפיך. חוזרים לשיר מ-2017

יובל דיין  מחפשת דרכים איך להגיע ללב המיינסטרים. זה מתחיל מהטקסט השבלוני, מנסה כביכול להביע  מילים כנות על אהבה, מתייפייפת ב"רציתי לנגן לך שיר חדש", ו"אתה האור שלי למרחקים". ו"כל כך הרבה דלתות יש עד הלב שלי". דיין מחפשת מילים

איך לצייר משהו שאתה לא יכול לראות? תנו לדוד ד'אור תרגיל. הוא מסוגל. הוא ישמח. (צפו בקליפ) בינתיים הוא שר אותה. כאן אולי זה קורה מהר יותר, נוגע יותר, מגיע יותר.  במוסיקה אין צורך "לחשוב מדי". דוד ד'אור מחפש את

למה להתבכיין על משבר יחסים בינו ובינה כשאפשר לחגוג אותו? עידן חביב הגיע לכתובת הנכונה: אבי אוחיון את מתן דרור. תזמין עוד להיט, ותקבל ארוז היטב לתחנות המיינסטרים המשוועות לשירים מרימים. אין לה מה לדאוג, כי "בלב שלו" הוא אוהב

עידן חביב הוא הזמר ששר את השיר במקור.  חספוס חם שהופך גם קיטש רומנטי לאמירה משכנעת. זה השיר הזה.  מושר בפשטות כובשת. שטח אהבה סגור לציניקנים. כוחו של להיט בסימטריה המלודית, בכנות הביצועית, ביכולת לשדר רגש אותנטי ללא גלישה לרגשנות

לא רק המילים – גם גם המוסיקה משדרת אופטימיות באשר לאהבה.  שיר שימור תמצית הטוב שבזוגיות ("עדיין אוחזים ידיים")  כולל דאגה מפני אובדנה ואי הסתפקות במה שיש. עידן רייכל אינו חופר. הוא מחבר את פשטות המילים עם פשטות הלחן. נקודת

יאללה, שירו איתם. יש מי שלא יבוא לשיר איתם, להצטרף לשבט אחים מזמרים גם יחד? "אחי" משקף את הקרבה הסמנטית  בין 'אח' ל'חבר'. גם אם הם "הפכים", גם אם קצת שורף – לא נורא. יש כאן גם סיפור קלוש, כשאברהם