ביקורת סינגלים

אצטט ישירות את דבריו של המחבר והמבצע: "אינני משורר ואינני בנו של מלחין. כשאני כותב שיר, זה קורה רק כי הלב לוקח אותי לשם. כאילו הלב מזעיק אותי ואומר: תגיד, תוציא, אל תלחם בזה, זה רוצה לזעוק, אל תחביא, אל

שניים כתבו את המלל הזה. שניים שרים אותו. האם טובים הם מן האחד? באשר לטקסט: אחרי שקראתי – אינני מצטרף למאבקו של המקונן על אהובתו. "מנסה להיגמל מכל הלחץ" ו"נזכר לאהוב אותך". איך זה נדבק? להיגמל – משמעותו לחדול מהרגל

אוי אהבה, אי אהבה. מה נכון? מה שבטוח: זוהי  האהבה בנוסח הטרובדור-שנסונייר של פעם. קורבנה (הגבר) שופך מר לבבו על אהבתו האולטימטיבית שחטפה מכה. הקיז את דמו בשבילה, והיא נתנה לו להרגיש כמו עוד זבוב על מחשוף שמלתה. הסרקזם של

מברוק על ההעזה: בימי חורף שבהם כל שיר שני הנשלח לרדיו הוא בלדה נוגה ומהורהרת, משגרת קטלין רייטר רגיסטר גבוה, סול-פאנקי טעון, כאילו היא אומרת: בואו נמשיך מהנקודה שבה נפרדתי מכם ב – The Voice. הטקסט רזה. "בוא ותזכיר לי

לבחור חסר אבא. פשוטו כמשמעו. טקסט פשוט-בהיר, אפילו לא מעניין. אבל תקשיבו לטון המדוכדך. כאן יש  עומק של מצוקה. זה לא רק האבא, אלא מה שהוא זקוק לו – בעיקר מגע של קרבת אמת חמה, שהיא בסיס הקשר בין הורים

זהבה בן מסלסלת דיכאון למקומות שגורמים לי להרגיש, איך לומר זאת – מבוכה בשבילה. קודם כל הטקסט החבוט והמופרך. ניצבת מולו, נוגעת בחלום, רוצה לפרוש כנף, לצידו לוחמת, הפסגה כובשת. כל קלישאה נדושה אפשרית. חורזים עדיין כל מיני מילים שהם,

"אולי" הוא מוטו. כל חיינו מורכבים ממי יודע מה יקרה לך בעוד דקה. הספקות המוכרים. בשיר הזה מפזר יוסי גיספן על רקע החורף הממשמש ובא, מסך ערפל: "האוויר מלא בציפייה למשהו לא ידוע", – אולי אהבה, אולי סערה קטנה (ואולי

זה לא רק – לו יהיה לי ילד. אניה בוקשטיין שרה: לו יהיה לי ילד – איך אסביר לו שהחיים אינם מסבירי פנים מכל בחינה. נפשית, חברתית, פוליטית. מצד אחד, יש משהו נאיבי לכתוב שיר על מצוקה כה שקופה. בסופו

ביאוס הולך טוב. תגיד שיש מלחמה בשער. תגיד שאתה זקוק למקלט נפשי. יחצנית אחת אמרה לי, שדימוי של תוגה-עצב-ייאוש עובד אצלנו יותר טוב ברדיו. אביב גפן, רחמנא ליצלן, "כבר לא מוזמן לצד הטוב של העיר" (out ברכילות? כבר לא מייצג

מה הביא את עמיר בניון אל "אותה ילדות נשכחת" של יעקב גלעד ויהודית רביץ? –ההוויה שלו,  הילדות שלו, הניגון שלו? לא הייתי מוחק שומדבר. יש שירים "מסוכנים" לקאברים בשל הביצוע המקורי שלהם. השיר הזה מזוהה מאוד עם הביצוע של נורית גלרון. אבל

קיטש? למה שנחשוד בארקדי דוכין שהוא אינו מרגיש ככה – סופר אופטימי באשר לאהבה ולזוגיות. ברגע מסוים כשהוא מתבונן בה, יש צידוק לטוטאליות שבתחושה שמביאה למשפטים כמו "אהובתי איתך זה לתמיד" ו "אתמוך בך כחומה", ושום דבר לא יבקיע סדק

הרוח שתלטף פניה אמורה לסייע/ לחסן כנגד "המכה הבאה", כלומר לנקות אותה מהמטענים השליליים שצברה בגין אירוע, שאנחנו איננו יודעים מהותו. העובדה שרוני דלומי אינה מתמקדת במהות הרוע, מקשה גם על הבנת המטרה (הישנה), והתוצאה היא טשטוש מצב כדי להגיע

גימיק לקד"מ: מיקי חימוביץ', ערוץ 10 לשעבר, מקריינת בבית האחרון של השיר. ואכן הכותרת היא: "מישל אברג'ל מארח את מיקי חיימוביץ'". לא פחות. בטקסט יש גם "שדר עם קול רדיופוני". אפשר היה לארח גם אותו, אבל מה יהיה עם האטרקציה.

צליל המתח-הדרמטי בפתיחה מקדים נרטיב שחולף במוחו של המספר: התרחשות לילית במחלקה שנרשמת כשיר מלנכולי חרישי. נפשות פועלות: האחות רחל, הזקן שלוחש בפולנית "אמא אמא" ומלטף רגל קטועה. שחר בן-חור מתאר סיטואציה בשיר קצר במראה, בקולות ובתחושה. המראה – מחלקה

גל אבלי מתפעם-משתאה-מתחנן-מזדהה. נועה סלפטר (מדוע שם מלא?) גורמת לו סער רגשות שכולו הזדהות קודרת-מזככת עם דמותה. מה אנחנו יודעים עליה? מצד אחד – היא נמצאת בשיא, קוראים בשמה, צועדת על שטיח פרוש על רקע צליל תופים. מצד שני – עוצרת

קובי אפללו מערבב מיני הרהורים על היחס-פער בין חיים-מציאות, אמנות השירה, חיי האמן, קהל ובמה: "כל יום נולד חלום ומת במציאות", "על נייר מרוסקות פיסות של נשמה", "מסע ארוך בתוך רכבת הרים", "קורא שר לכל מי שליבו מוכן". התפר שבין

מאיר גולדברג מסר לרני צ'סלר חשבון נפש שלכאורה אמור להרגיע: משהו כמו – אתה יכול להירגע מחשיבות היתר העצמית, כי מי אתה ומה אתה. שחק אותה הכי רגיל, כאחד האדם, תחיה את חייך, הכי הרבה – ספק גאווה להוריך, ואל

הוא מוכן לכרוע ברך לפניה. שבילי פרחים יפרוס לה. הו-הא. מה עשה היה עד עכשיו כדי שתישאר? נתי דבח:  מה קרה שדווקא עכשיו בכייה פוצע אותו? אני מסרב להאמין לגבב התחנונים הזה של האוהב, שלפתע התעשת והבין שהייתה לו מלכה,

אני מזהה את "הצליל של פילדלפיה" (Phily Soul) על הפתיחה. כמה טוב שהאמריקנים המציאו לנו ולפורטרט את הסול והפאנקי ואת תזמורי הגרוב האלה. מה היינו עושים בלי. פורטרט חוזרת מהכפור. מנהרת הזמן: תבקשו לרדת ב-1989. "אחד מהרכבי הפאנק הראשונים בארץ" נכתב בקומוניקט.

השבחים שקיבל Sorrow Demons Joy Blizzards מעלים רף ציפיות. בדף היח"צ כבר מגדירים את השיר החדש – חלק מאלבום קונספט. בואו נקווה שיש בסיס להבטחה. אורן ברזילי מפעיל את קולו הנשי כדי לזמר מיניאטורה פיוטית  אפופת דימויים ותחושה חלומית. קול

עופר מאירי הולך על טקסט דייט. מילים אינן צריכות להכביד, לעצור. תפקידן לתת לצלילי האווירה לזרום, לתחושה לחלחל, לא לעכב, לא לעמוד כמכשול. ובכל זאת, הגם שהטקסט הזה כחוש (מוטו: היא נורא רוצה שיעשה לה טוב), בקונטקסט המוסיקלי – הסיפור

מלודרמה שנוסקת לשיאי הרגש. על מה ולמה? זירת ההתרחשות – מרפסת. היא מתחילה דווקא מאווירה נינוחה: על כוס שמפניה – שיחות לתוך הלילה. ואז עולים זיכרונות על הבן של השכנה שיצא מהארון (נו, מה דרמטי בזה?) אחד ש"עשה סמים בהודו"

אני זוכר חסד נעורים לדני גרנות מהשבעים ("האמנם", "בראש צלול", "מר נרקיס"). בשנים האחרונות נעלם לי. הוא מדור הזמרים שעשו מוסיקה נוגעת-מגעת – בפשטותה היפה בלי להיות אופנתיים בכוח (מהליגה של אושיק לוי) , לא רק הקול היפה אלא התחושה

מרגול מתפייטת על להיט מאת היוצר-זמר הטורקי סינאל אקסיל (שייצג את טורקיה באירווזיון 2009) שמוביל למפגשים מהסוג הנשגב מבינה. בחלומה – התגלות של ממש: אנשים שנשמתם "סלסולים ותפילות" מדברים ב"שפה מסתורית", מצטרפת אליהם לשמחה הגדולה-הקדושה, כשהדמיון מרימה כמלאך ("כנפי נפרשות")