שביל
מיקה קרני בחרה להתחיל מנקודה חדשה. מה היא מבקשת? שביל. שיתנו לה שביל. בשיר הקצר, המילה "שביל" חוזרת לעייפה 5 פעמים, אבל זה, מן הסתם, מפני שקרני בחרה להדגיש משאלת השביל הקטן לעומת הדרך הגדולה. כמו השביל גם העפיפון –
28/10/2014
מיקה קרני בחרה להתחיל מנקודה חדשה. מה היא מבקשת? שביל. שיתנו לה שביל. בשיר הקצר, המילה "שביל" חוזרת לעייפה 5 פעמים, אבל זה, מן הסתם, מפני שקרני בחרה להדגיש משאלת השביל הקטן לעומת הדרך הגדולה. כמו השביל גם העפיפון –
אסתר שמיר חושפת היבט על החיים על רקע עולם קשה ומנקודת מבט הבוחנת מחדש היחסים בינה ובינו, שהגיעו למצב של "סירה מטלטלת בתוך סערה". זהו אות חיים מוסיקלי ראשון מאז "זה בינך ובין אלוהים" של 2011. הטקסט הוא ניסיון לבקש
שני שירים שמובילים מאיסטנבול לברלין. הקשר: הניסיון של הישראלי להגדיר לא רק את שיוכו הלאומי, אלא מהות חייו בארץ מולדתו. "תחושת איסטנבול", חלק מהוויה הזהות המקומית המבלבלת, מתורגמת ע"י להקת שממל למוסיקה בלקנית תוססת שמחברת אלמנטים פאנקיים, חסידיים וצועניים. המוסיקה
לשמח. לשמח. לשמח. לרקוד, לרקוד, לרקוד. משהו מדגדג בגוף. זהו. זה השיר. תגידו בצדק: למה שלא תתעלם. עוד שיר שמחות. עוד המנון רחבות לחתונות. עוד מתכון חאפלה ממוחזר. עוד דאנס ביטים אלקטרוניים שקוף עם קישוטים ערביים. אלא שתפקידו של טור
מחפשים את להקת הרוק הבאה בעברית? לא בטוח שאיש בשורות אנוכי. "המסעות" רוצים להיות. הם בדרך. אני אמתין יחד איתם להמשך המסע. שלפתי שני שירים מתוך אלבומם החדש, "לישון בשקט" – "אישה" ו"חוזר אל המקום שלי". הראשון: על כשל ביחסים.
דניאלה ספקטור עושה חשבון עם אבא. מפנה אליו מכתב בגוף שני כדי להבהיר את טענותיה, עושה שימוש בסיפור המקראי על יונה הנביא והלוויתן. על יונה הוטלה אחריות לנבא לאנשי נינווה על החורבן הקרב, אם לא יחזרו בתשובה. הוא מנסה לחמוק משליחותו
כל הבעיות ייעלמו "אם רק נדבר", מציע רותם כהן לאחת שאיתו. כלומר: עד עתה שתקו. או "קצת נרדמו". דיבור אחד ביניהם – ו"כל הבעיות ייעלמו". הופה, איזה ביטחון. הלוואי על כל הזוגות שלא מדברים ביניהם. מה קרה? הוא בכלל שכח
שושנה דמארי שרה בזמנה (שנות הארבעים) "הביתה הביתה הביתה, הביתה" במשמעות של חזרה ממשית למולדת אחרי אימי המלחמה וזוועות השואה. אצל תמר גלעדי החזרה הביתה היא מטפורית. היא שרה על שיבה לתמימות, לילדותיות, להתחלה שממרחק הזמן נראית נפלאה. מרגע שיצאת
עידן עמדי אינו מתרפק על "שורשים" רק כדי להביע געגוע. הוא בוחן את ההתרפקות. בבית השלישי של השיר הוא מקבל תשובה לשאלה – האם ההתרפקות הזו יש לה אחיזה במציאות אחרת, טובה יותר מההוויה הנוכחית, או שמדובר בדמיון שווא, בחולשה
המוסיקה והמילים כרוכים אלה באלה. כמה טוב לחזור למוסיקה של סשה ארגוב. אהבה נטועה. והשיר הזה שנחשף עתה הוא מהסוג שמעורר מחדש את הכמיהה לצליל, להרמוניה של סשה. המילים? המוסיקה קדמה להן. היא המתינה עד שתגענה. לא לשכוח: השפה אצל סשה היא חלק
שיחת נפש עם אורן ברזילי. מה שהוא מספר על עצמו. מה שהוא מרגיש. מה שהוא מבין. היאוש הוא הוא כשאתה מובל למקום של אין מוצא. גם אמא כבר אינה נמצאת בסוף מנהרת הדיכאון שבה אתה מנסה לזחול. מה נותר? דמך
במוסיקה – אין לאומים, הגבולות נפרצים, סגנונות העבר חוזרים, האלקטרוניקה מאחדת הפקות. לך תבין שהצלילים האלה הם מביתו של יונתן דגן, המוסיקאי-מפיק של ההרכב הורסטילי והיצירתי j.viewz. לא הייתי מנחש. לי השיר הזכיר סול Smooth רקיד מהשמונים, כולל צליל הסקסופון,
משהו חזק מניע את עברי לידר מחדש. קצב דרמה? מה בוער? מה קרה? מה כל כך דחוף לו להגיד? הבערה הנוצרת ברגע מסוים של עצירה וחשבון נפש. כעס-רצון-תשוקה-פחדים-זיכרונות מתנקזים למקום אחד. ולפתע – הרצון הזה,שהבערה תשרוף הכל כדי להשאיר אדמה
מה עושים? אני שומע עמיר בניון אצל יוני יעיש. מי שיגיד – אין שני עמיר בניון – אסכים עמו. מצד שני, יוני יעיש הוא כישרון ייחודי. פייטן מודרני אמיתי. כשהוא מסלסל – אתה מאמין לו. שיתוף הפעולה עם המעבד והמפיק נדב ביטון
דיוות הרחבות מנסה חשיפה אישית. יואב גינאי סיפק לה וידוי הודאה בחולשות כולל חשבון נפש, ניסיון להצצה כנה במראה, וגם עידוד עצמי – כדי לצאת מהבלגנים באמצעות "אמונות קטנות". כלומר: לא האמונה הגדולה באלוהים אלא כל מיני אמונות טפלות, כגון
שגרת המלצר המצוי ששואף להיות פאקינג מישהו-משהו, בין שאיפה לשאיפה של עשן סיגריות, אבל מכיר במציאות המבאסת שהוא נמצא בתוכה. "ג'ון לנון שעובד במלצרות" , "סיגריות לא הפכו אותי סמל מין", "מנסה להיאחז מחפש להאשים". זה נשמע כתצהיר של מתנחל
מגיע גם הרגע הזה שצריכים להחליט. עד עכשיו – שיחקת אותה משוחרר. הגיע הזמן לעזוב הכל ולתת לתחושות לשפוט. שיר של שכנוע עצמי. הגיע הזמן לבחור באחת והיחידה, לפני שיהיה מאוחר, גם אם ההמשך יהיה כדרכם של כולם – שמלה
מה יותר רם ממילים? – בשגרת החיים יש משהו שהוא מעבר למילים, חזק יותר. "סיכום החלקים שלנו, פעימות ליבנו" . בלוז, סול. פינק פלויד ללא רוג'ר ווטרס (שפרש ב-1985) עולים מן האוב בשיר שמבהיר מהו ה"רם יותר ממילים". למעשה, חוזרים
הבנאדם מתפכח. חוזר מהמוות. יורד לאדמה. מבין כי הוא זקוק לה. חוזר אליה, הביתה. הצלילים מחזירים אל השישים-שבעים. אסף אבידן הוא אסף אבידן. מלודרמטי, נסער, נרגש. סגנון מובנה של סינגר-סונגרייטר. הטונים האלה שהם Over His Head הפעם – בקצב סלואו
מהדורת הדלוקס של "כל הימים" מכילה בונוס של 3 שירים. ניצלתי ההזדמנות להקשיב ל – "מ.ש.ו.ג.ע", שעד היום חמק ממני או שאני חמקתי ממנו (עומס מ.ט.ו.ר.ף), למרות ההמלצות בנוסח – "אתה חייב לשמוע" שי גבסו בחר לתאר פערים בין מציאות
עובדיה חממה הולך בתלם מוסיקלי מוכר. אלתר בדרכו מנגינה על תפילה מוכרת. לא על התחכום יקבל צל"ש. המשפט המלודי חוזר על עצמו, השיר נע על מי מנוחות. אין כאן התפתחות מרתקת, מבנה הרמוני חדשני. מצד שני: יש משהו מעודן ונעים באוריינטציה של שירת
אין לי מושג איך הרשימה הזו מותאמת לישראל. האוסף והעורך, חיים רייכנטל, יוכל להסביר למה 22 הלהיטים שבחר מתאימים ל"המאזין הממוצע" הישראלי, להבדיל מ – Now 88 הבריטי ו – Now 51 האמריקאי. נדמה לי שהתמהיל מתבסס על שירים שעשו
הקלילות הנסבלת/ בלתי נסבלת (מחק את המיותר) של צמד הדי-ג'אים מניו-יורק, אנדרו טאגרט ואלכס פול המוכרים מהלהיט Selfie, שמארחים את צמד האינדי פופ, סירן. מסוג השירים שהוא כל כך קליט, שאתה מתמכר כמו לעוגיית חמאה מתוקה. לבנאדם יש כל הסיבות
שאלת "התינשאי לי?" בשיר יכולה להיחשב כפסגת הנדוש, אלא שיש משהו בשיר הדרכים הזה, סטייל קאנטרי, שמעניק לו דרגת אמינות לא מבוטלת. השיר עוסק בסיטואציה של "האני" ו"האת" המאוד פרטיים במכונית מול "אנשים שלא מוצאים את הדרך". הוא מחזיר לשאלה שנשאלת
רותם אור (Totemo) נמצאת בספירה שמימית כדי להביע כמעט בלחישה רכה מודעות מפוקחת למצב של חוסר שליטה בדרכה ביחסים בינו ובינה. מתברר כי הידע שבידך אינו מספיק. דברים נעים בכיוון הפוך ממה שחשבת. ההבעה של אור רכה אך מגעת. מאופקת אך
ארתה פרנקלין עושה קאבר לאדל? תוסיפו סימן קריאה לסימן השאלה. עד שלא שמענו, לא האמנו. עכשיו, אחרי ששמענו, אנחנו מבינים, שארתה לא חששה מגרסת המקור שקידמה את אלבומה של אדל למכירות של 10 מילון עותקים. היא השמשה בשיר כדי לומר: אני
ארז דסקל משחרר תסכול בטונים בהירים ובכוונה ברורה. הטקסט מדבר בעד עצמו. גם המוסיקה. המנגינה, העיבוד וההפקה מדייקים במסירת הנרטיב, בשידור הכאב. "אני רק גבר/ בקושי גבר/ וזה הזמן הלא נכון להיות גברים" הוא משפט נוקב, לא רק אישי, אלא
"המציאות בממתינה", שרה נסרין קדרי. יענו, תיכף תתפנה ותענה. צריך לחייג פעמיים, כי אסור לוותר. נושמת את הסכנה, "אוהבת כשהלב שבור". חגי אוזן מתחבר לשפת הסלולר ושם בפיה טקסט אינסטנט-עממי על אחת שמבחוץ "מפזרת חיוכים, עולה להילוכים גבוהים" מצד שני
במדורנו גברים בוכים בלילה, קבלו לב שבור העונה לשם אליאור יעיש. כשלב שבור שר ממיתרי טנור יפים, מוחלים על כך שהטקסט לא יאיר את דרכו של אליאור אל צמרת כותבי המילים. ב"ז'אנר" – סוג של רע במיעוטו. וגם ניכר שפיו משדר
השיר (למטה) נשמע כמו משפט של מאמן/מאמנת אישית. מתברר כי תובנותיו רבי נחמן מברסלב כל כך פרקטיות, שהן טובות גם לזמננו המודרני. ליצור מזה שיר? ראשית, אני לא מסתדר עם שירים של שורה אחת, גם אם השורה/תובנה חכמה במיוחד ומושרת