סינגלים שעושים רעש

עמרי גלוזמן צמצם שגרת קיום לשיר קצר שהוא -תפיסת חיים של מעט המכיל את המרובה.  גלוזמן מביע את אוזלת היד לשנות: זה-מה-יש. במציאות הזו אין הרבה מה לעשות. כל מה שהורג אותך ומחבק אותך. אתה מקבל אותה על הטוב והרע

הבייבי סופגת את הבלגאנים, את העומס המנטאלי  ואת ההלקאה העצמית של הבנאדם שמרגיש חוסר שליטה, העדר תשובות לבעיות טורדות, ושהכול נמצא בידיי אחרים, רק לא בידיים שלו.. בר צברי מריץ הטקסט על מלנכוליה קלה, מוזיקת מיינסטרים נגישה, שאינה מכניסה את

הבנאדם משחק אותה מג'נון כדי לומר לזו שאיתו: אין לך מושג עם מי את רוצה לצאת. אין  סיכוי שאתחייב לך למשהו. אני כל כך ראש סתלבט חופשי, שאין לי בעיה להתערבב עם כל המג'נונים שבעולם, העיקר שיהיה לי שמח. מילים

רן דנקר מזדהה עם הטקסט הזה? נראה לי בחור עם ראש חושב על הכתפיים. מה לו ול"מלכת הרחבה" העצובה, שבורת לב יענו? המילים – אמצעי. דנקר רוצה להיות "מלכת הרחבה" בשיר הדאנס הזה הנפתח באיזכור ההרמוניות של להטי הסיקטיז. תביטו

בקומוניקט שנשלח עם השיר הגדירו – "המרענן הרשמי של הקיץ". בפרסומת כידוע מותר הכל. מה הבלאגן? השיר הזה לא מספר משהו על הבלגאן המקומי. סתם מילה שדינוזאורוס תקעו בשביל לייצר איזשהו וייב. הסיפור? החבורה התוססת מסתלבטת על הקיץ. על מה

ראם בקאל את קורל ביסמוט מגיעים לתובנות פסיכולוגיסטיות: אל תחפש תשובות לשאלות שלא שאלת. תתמקד במציאות, תהיה רציונאלי, תסיק מסקנות חיים הגיוניות. והשתמש בהוראות הפעלה לנפש:  תפסיק לברוח מעצמך, פתח את הלב, תתעמק במה שיש. הכל נשמע כאן קלישאות בדרך

שי פיטובסקי מתבונן בתמונה ישנה שלו כתינוק בידי אביו. ההתבוננות יצרה תובנה הנוגעת בזיכרון האישי והטראומה הפרטית. הצילום בעידן הזה הפך כלי הבעה נוח, זמין ומיידי. הכמויות האדירות של צילומים הפכו את העיסוק הזה לשגרתי, חסר ערך מוסף מעוף אומנותי/

"תקוע בפקק" יכול לשמש מבחן למוסיקאים מתחילים לכתוב תרגיל בהלחנה. מילולית, אין כאן אתגר גדול להמציא משהו על לחץ, אבל תמיד אפשר להפתיע מחוץ לקופסה. מטפורית, זה לא רק הכביש,  אלא התחושה שחיים בלחץ ללא מוצא,גם כשאתה בורח וממריא לאנשהו, 

הביא איתו את השמש, הלב שלה רוקד למנגינה שלו, עפים על החיים, שיכורים מאהבה.  הכל טוב. נו, מה הפואנטה? מה רצתה להגיד שהכל  סבבה באהבה? מצד שני, מי אמר שחייבים לומר משהו מיוחד בכל שיר על אהבה. נוי אייזן אוהבת

אליאב זוהר בחר לסיים את זעקת אהבתו הנכזבת במטפורות מהים: "כבר מאתמול אצלי בראש עיניך ים כחול/ אני לא יכול מתפרק לי כמו ארמון בחול".  זוהר הקפיד על חריזה באמצעות ההברה "ול" (ליפול, אלכוהול, לשאול, כחול, בחול) מה שהופך את

רוני ידידיה גייס גם את שאנן סטריט לנבחרת שירי אלתרמן שלו. מדוע? רק כדי לייצר גיוון של זמרים מכל סגנון? חיפשתי תשובה בדף העיתונות שנשלח – לשווא. מה הערך המוסף? ידידיה מאוהב בפרויקט, חוגג עליו, ובדרך מזמין כל מי שמסכים.

תחשבו על רגע. יחידת זמן שמסמנת זמן קצר (תחליף לדקה) גם אירוע, מקרה מסוים (לא אשכח את הרגע הזה בחיים) מה זה רגע? תלוי את מי שואלים. מבחינת היוצר "רגע" הוא משהו מאוד לא בהיר. הוא כמן הזמן, משתנה כל

סגיב כהן פונה לתפילה –  "הַצִּילֵנוּ נָא, אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, תוֹצִיאֵנוּ מִמְּצוּלוֹת יָם", כי באין מוצא של  השכל הישר, מחפשים מוצא של מעלה.  כהן משתף במצוקת מי שחש, כי הספינה (החברה) איבדה את הקברניט שלה. העדר נותר – ללא רועה. הפכנו

הייתי ממליץ לשירי מימון לקחת רשימת הקשיים המפורטים בשיר לפסיכולוג ולקבל תמיכה. שתתמודד עם משפט כמו "לפתוח את הלב". מה בדיוק עצרה בתוכה? מדוע פחדה לפתוח אותו? השיר הוא פסיכולוגיה באגורה: "שנים שאני מפחדת לאהוב את עצמי", שרה שירי.  מה

הוא היא אלוהים והקפה. כך מסיים שלומי שבת את השיר החדש, ואתה מתקשה לתפוס את מהות המשולש המאוד לא קדוש הזה, בלשון המעטה. לחגיגות הארבעים של דרכו המוזיקלית, הייתי מצפה ששבת יצא עם שיר מקורי ומיוחד יותר, מאשר הלא חלב

אמיר טלמור כתב שיר סיעור תחושות אהבה לאמא – חלקו דיבור חלקו מנגינה. האלמנט העממי פולקלוריסטי קיים בחיבור בין אדם למקום: אמא  אוהבת ת'חיים, אבל מרגישה שזמנה ללכת, סמטאות יפו, קפה טולוז – חרא של קפה.(אז מה מיוחד בו, שהוא

אנחנו במנהרת הזמן של דודי לוי. ההרמוניה הקולית הפותחת מנווטת לאחור. שנת שמונים וקצת ליד מגרש הפועל בחולון. הכל קרה כל כך מהר, רעש באוזניים והכל בוער. אהובתנו הנוסטלגיה מכניסה את "נער השוליים" למסלול נסיעה לאחור אל הלהקה הקטנה מחולון.

נוסטלגיה אהובתי. הנטיה להתרפק על זכרונות ילדות חוצה קבוצות גיל. אתה לא חייב להיות "קשיש" כדי להתגעגע לטוב של פעם, לבקש לחזור לעבר.  אלון אגזדה כל כך נפעם לכמוה לעבר, שהוא מערבב הכל מכל משחקי גולות, כדורגל, שולחן קלפים, ריחות

העיסוק ב"האני האחר" שלך יכול לשמור את זהותך האמיתית בסוד או לעזור לך למתן מחשבות במצבים קשים של קונפליקטים.  דוליס מציעה מפגש ייחודי עם היבטים שונים של ה״עצמי״ שלה,  היבט קליל על מערכת היחסים של ה"אני" והעצמי" שמתאפיינת בעליות ובמורדות.

בקולו המלנכולי המיוגע, אריק סיני שר סוג של התבוננות על החיים שעברו. מה שראה, מה שחווה, ברמה האישית, בראיה המרחבית. על עצמו מעט יודע לספר פרט לכך ש"פעם איבדתי את עצמי", אבל השיר מתמקד בעיקר בפער בין כוונותיו הטובות ובין

התרבות הלהטבית מסמנת קשת רחבה של התפתחויות  חברתיות פורצות דרך, אבל תרבותית, החברה הזו עדין מהוססת באשר ליצירות אומנותיות, כמו למשל כתיבת שיר אהבה של גבר לגבר. אני מאזין לשירו של זיו שליט, המתמקד בחוויית האהבה כקשר של רכושנות טובה

שטפון הפופ הלטיני סחף את רותם כהן עד הוואנה. סט צילומים, עשרות ניצבים ורקדנים, וגם הבמאי וסקואז פדרו – שעשה איתו ועם אנריקה איגלסיאס subeme la radio   בקובה.  המטרה מקדשת את האמצעים: איכשהו הדביקו לטקסט על יחסים בינה ובינו את

אהבה של פעם בחיים הופכת געגוע. מחפשת לה חיים אחרים, אבל חוזרת אליו, גורמת נדודי שינה. פבלו רוזנברג עולה על הכביש הראשי לשיר את הסיפור שלו ברגש הומה, בעוצמה פנימית חזקה. מחליף הילוך. עובר ממקצב אמצע לדיסקו ב"את באה אלי