סינגלים חדשים

"ועכשיו זה קצת מרגיש לי כמה אתה חסר", שר נאור אלבז בקול געגועים מתכוון. לדבר המשפט אחראים שניים – חיטמן את חיימוביץ, שמצטרפים לתאגיד יצרני הקונפקציה של הזמר הישראלי. מילא הסלנג "מרגיש לי" אבל יענה לי צמד הכותבים: למה "קצת" מרגיש? לפי ה"נחנק

שרבטו לזהבה משהו על נופים וזמנים. הנופים מתחלפים לה. עכשיו – אלה נופי סתיו אפור. מצד שני: יש אור באופק. מצד שלישי: היא מחפשת מזכרות מהעבר – "אולי אאתר זיכרון זהב", אבל "שוכחת לזכור", משחק לשון שאינו תורם לאיכות השיר. נופים,

לפני הכל אני חייב לברר עם דור דניאל מהו "כאב אוטומטי"? אם זוהי אנלוגיה ל"טייס אוטומטי", אז ככל הנראה מדובר בסוג של מזוכיזם, אובססיה לכאב. בטח לא התכוון. שרבט משהו.  אבל כאב מלנכולי מתקתק קיים בשיר כמו בשירים אחרים של

שיר ברכות – למי? לא חשוב. העיקר שהיא מאחלת לו כל טוב למרות שהשאיר אותה עם צער וכאב ובחוסר אמונה. שלא ידע צער וכאב, גם חוסר אמונה, שלא יחווה בעיה או מכשול. וגם אז שימצא אישה ויקים משפחה. או-הא. הייתי

האב הבן ורוח ההשראה. לאן זה מוביל? שיר באווירה קודרת, יחסים שמעליהם מתקדרים שמיים שחורים. אבל אצל שלומי, האב והבן, לא יכולה להיות מנהרה בלי אור בסופה. יש אמונה – הדברים יסתדרו מעצמם. לילות בלי שינה – נגמרו, ו… כשהיא איתו

מה הם קופצים? למעשה זהו פרנק פאריאן, האיש והאגדה שקופץ על העגלה של ה – Duck Sauce ומפעיל את בוני  אם, הרכב הדיסקו המיתולוגי מגרמניה, להקליט גרסה משלו ללהיט Barbra Streisand המבוסס על סמפול של אחד מלהיטיה הגדולים – Gotta

מלאכית הדממה היא אחת מאותן בנות הסובלות מתסמונת רט (בנות שאינן מדברות, מאבדות בהדרגה את היכולות השימוש בידיים וההליכה) השיר נולד לרגל שבוע המודעות הארצית לתסמונת. פבלו רוזנברג הלחין מילים שכתב מאיר גולדברג. שיר שכולו רגישות של הזדהות ואהבה, נוסכת

שיר האהבה מתחיל עם "כביש מהיר מתמזג לאט לתוך העיר, הנוכחות שלך כבר באוויר". מה הקשר להמשך? לכותב השיר פתרונים? האם האוהב הגיע מחוץ לעיר כדי לפגוש אותה? מה כל כך חשוב משפט פתיחה כזה לשיר אהבה בו הבנאדם רוצה להיות

שיר לוי חובר לעמיר בניון – יתכן שזה זה עדיף מאשר לחבור למיני יצרני טקסטים בקונפקציה או לפי משקל. לוי הרוויח לא רק טקסט. תקשיבו למוסיקה. היא כבר מכניסה אותו לנתיב יפה של בניון – גם בטון. בניון עשה תחקיר

שימי תבורי לקח את השיר הזה לפסגות הרגש, לפסטיבל סאן רמו ולשירה בציבור בקול הטנור הרוטט שלו. ארקדי דוכין, במסגרת "שני צדדים למטבע" – מראה שאפשר לקחת כמעט כל שיר ולעשות ממנו מונודרמה אישית. נושא שחוק: האוהב דואב את נטישתה

קובי פרץ עצוב. קולו מאנפף כמעט דיכאון. לא הכי מבינים מה דכדך רוחו. מהטקסט הרי ברור שמחכים  להם חיים מאושרים, ימים יפים ללא דאגה, ואפילו מוכן לצעוד איתה עד הסוף, אז מהו מקונן? האם ה"זמנים הקשים" הם הבעיה? בוכה מרוב אושר?

קולו הגבוה של ליבי שר מנגינת אהבה חורפית. יש כאן על רקע סוף הסתיו – עלים ש"עוזבים הכל", פרחים ש"סיימו לנבול", "ענן שומר מעל". מי אמר שהדור הצעיר של הכותבים חסר נשמה רומנטית? תגידו מוסיקה אמצע דרך מלודית שמרנית כולל

שירלי צפרי עידנה ועדכנה את השיר של בן שאול וגדסי המוכר מזוהר ארגוב בביצוע הזוי משהו, באקצנט ימני מסולסל. הביצוע רגוע, רחוק ממצהלות וחאפלות, מנסה אולי להיות קרובה אצל עצמה, לחבר את השפעות ה-Soul שלה למקורותיה הטבעיים, אבל נשארת יותר

פול סיימון – כריסמס סונג? לא מה שאתם חושבים. כלומר לא מה שאני חשבתי ברגע הראשון. לא פעמוני כנסיה, אלא שיר חילוני בלי להזכיר את ישו ואת מרי הקדושה.  מה שמעורר החג הקרב אצל סיימון, כלומר כשהוא חושב על אחרים שמתכוננים

האהבה ושברונה. כמה שירים נכתבו. כמה שירים עוד ייכתבו. גברים בוכים. גברים חרדים. פשוט יותר לשיר את התחושות. להביע בפניה את כל מה שאתה מרגיש. סערת הרגשות מגיעה מהצליל. זה לא הפה ששר. זה הלב ההומה. הסערה אצל רמי קלינשטיין

מה עוד אפשר לבקש מהיונה הצחורה התמה. מאז ימי נוח והמבול הגדול – כל כובד תקוות השלום רובץ על כנפיה. כמעט כמו משיח היא משאת נפש, מקור תפילה ושירים. גם דין דין אביב נושאת תפילה, למעשה כולה – רננה. מתכוונת.

למה פתגם סיני? ואיפה ברחוב אנחנו קוראים פתגמים סיניים?  ומדוע בשביל אמת נדושה כמו לשאוף להגיע הכי גבוה צריכים דווקא חוכמה סינית? במערב – מומחים ומתמחים בזה. ולקרוא לשיר "פתגם סיני" למרות שזה אינו הסיפור שלו. אתי ביטון סימנה מטרה, וצריך

מה שיפה אצל הדג נחש, שהם כותבים טקסטים מדויקים, שמשקפים מציאות בלי שתקרא לזה ריאליטי. גם "לא מספיק" משקף נאמנה צרכן מקומי אובססיבי. כל אחד יזהה בשיר משהו מעצמו. על המכור לטכנולוגיה וצעצועים, דיוקן טפוסי לתקופה, שלעולם אינו שבע, מוגש

בתגיות יסמנו שירי חתונות, חתן-כלה. יהודה סעדו אינו הולך סחור סחור. ז'אנר הכלולות עובד טוב. למה לא ללכת על אחד ישיר עם הינומה, שמלת כלה, לענוד טבעת, לומר מילים קדושות תחת החופה, ואם הרגשתם קצת נדוש, אז לסיום הביאו כותבי

אייל גולו חורז. מה חדש? לא מאמין שחפץ לחסוך "שכר משוררים". מצד שני: מה היה לו כל-כך דחוף? אם רצה לכתוב משהו שאחרים לא סיפקו לו – אז הטקסט הזה אומר – ממש שום דבר. אותה קונפקציה. אותו אינסטנט. רואה

הלשון הציורית של השיר מנסה לייצר דרמה. כוס שנופלת, תמונה מקופלת על הרצפה. עוד סיפור על הבחור הננטש ע"י אהובה הכנוע ("לא אבקש דבר") שמוכן להשאיר יחסיהם Top Secret  – לשמור סודותיה "חתומים עליי באש" (ואהה, עד כדי כך?!), אדיב

טל שגב עבר ככל הנראה רגע של ריגוש עצום, שהוא היה חייב להנציחו במילים. גם כותב שורות אלו אוהב את הילדים שלו, יש גם רגעי אושר פה ושם, אבל משום מה לא כותב על כך שירים – בטח לא קיטשים

השיר (המוכר מזוהר ארגוב) נשמע כתרגיל במכינה שכותרתה – איך מייצרים שיר דיכאון ים-תיכוני בסטייל ערבי אוריגינאל משיר יווני מוכר. אפשרות שנייה: פרודיה על. כשראיתי את שמו של קובי אוז כמפיק מוסיקלי, חשבתי על האפשרות השנייה. אבל קובי אוז מסביר ברצינות

ספרתי שמונה פעמים "זה". מילה צורמת. לא שירית. בדרך כלל – כותבים דלי שפה עושים בה שימוש. בשיר של ראודור "זה" ניצב כסימן שאלה. "לא זה לא הכדורים זה משהו אחר", וגם "כבר לא פוחד מזה" הפניה היא אל מישהו

בחור בן 18 מקונן אהבה אבודה. מתיפייף במילים.  "חיפשתי ארוכות דרך לעצמי". מה ארוכות? מגיל 13? ומה הקשר לנושא השיר – אהבה נכזבת? ואולי התכוון – ארוכה הדרך לחזור לעצמך אחרי האכזבה הגדולה? בטח התכוון או שלא. אבל כתיבת מילים –