סינגלים חדשים

"לכעוס זה קל צריך כוח לאהוב"   החוכמה היא לקבל אהבה ממי שהיה ילד רחוב ולא למד לאהוב. סאבלימינל בשיר "חיובי", מטיף לילד ההוא שנמלט מניידות שמטרה לפלס דרכו אל מסלול הישר, כי אלימות היא לא פיתרון. סאבלימינל על תקן

הוא מבקש ממנה ש"תראה לו יותר" ש"לא תשמור הכל בבטן" כי אולי מחר "לא נהיה… ניפול אל החור הגדול" וש"אין לאן לברוח". ואחר-כך היא תגיש לו כוס של רעל. ובין זה הגיעו גם דברים  על המהות שלנו לחיות בין החומות

מה זה הדבר הזה שמחזיק אותם יחד? זיו רובינשטיין חבר לסימה לוי דוכין כדי להוציא לפועל בלדת רגש יפה. כן, פשוט יפה. לפעמים נגמרות לו המילים – מבט של שתיקה, והיא – גם לה הן נגמרות בגלל שלא מצליחה לרגש

בני אל חזר, מבשרים לנו. חזר זה אומר – ממש מהנכר לארץ, וגם לאולפן ההקלטות. על השאלה מי חיכה לבני אל לא נשיב במסגרת מצומצמת זו. אבל בכל אשר קשור למוסיקה – בני אל לא עזב. הוא נשאר כאן, "מחובר

עמית פרידמן (מושב שדה ורבורג במוצא, בוגר תלמה, נגן הסקסופון, זה המוכר מתוכנית "הלילה" של ליאור שליין, נגן ג'אז פעיל) מבין כבר שאהבה זה לא מה שהוא דמיין – כלומר, שהיא בסוף תנצח. בינתיים, בפועל הוא צריך להשתרך אחריה במסע

 עוד להקת רוק מקומית. אדר שפרן (שירה, אקוסטית), רוני אברמובסקי (בס), עמית לין (חשמלית), אבישי ספיר (קלידים)  ואסף אנג'ל (תופים) יוצאים לדרך שבה יש להניח אם לא יוכיחו מקוריות ראויה – יתאיידו. אני מקשיב לשיר האסקפיסטי הזה על בנאדם שמחפש

"משחקים ששיחקנו אתמול/ אנשים שאבדו לי בחול/ והיום, היום שלי נוסע" הבנאדם מחפש סימנים ברוח, עייף ממלחמות האתמול, מאנשים שרצה להיות. הגיע למסקנה שהרבה לא יקרה. נו טוב, אסי זיגדון הוא מזמרי הטון הטיפה דואב, טיפה מלנכולי שמשרבט אותה בסדר – הסימנים

יש מי שעוד חושב שאם כל הנאיבים בעולמנו יתאחדו – יגיע סוף סוף הפיוס המיוחל. בינתיים, ועד שהוא יגיע, מתחייבת מיקה קרני להפריש מכל מכירת תקליטור 5 שקלים  ל – Plant The Planet העולמי הפועל להצלת כדור הארץ מאקט החממה.

האסוסיאציה המיידית  הפרויקט של עידן רייכל בואכה דין דין אביב.  זה ממש מגיע מהאזורים האלה. מה רע?  לא רע: ברחוב שבו נפתחות שתי חנויות פרחים, יש מקום לחנות שלישית, ורצוי כמה שיותר מהר. באמנות – זה לפעמים נשמע קצת עליה

אור סיבוני והראפר ג'אקיר חברו לדואט-דאנס על יחסים. משהו שכל יועץ ניושאין התנסה בו בטיפול זוג. היא: "אתה הוא האוויר שלי" הוא: "בשבילך תמיד נתתי את הכתף". הקיצר, כל אחד ביטל עצמו בפני רעהו. לא נשאר כלום –  "אל תבוא ותחפש

 אז מה יקרה כשהדלת נסגרת אחריו. כשהוא עוזב. בסוף השיר  ריטה מתרגשת. אבל לא בזעקה, לא באובר דרמה. הדכדוך עובר לאורך כל השיר. טקסט ומנגינה הכי פשוטים שעברי  לידר, המפיק של דיסקה החדש תרם לאלבומה. מה שמתרחש אחרי שהדלת נסגרת אחריו. יצא

"אולי מחר אני אהיה יפה מאוד/ ובשחור אישוניך אהיה לבנה/ ותראינה עיניך כי אני יחפה מאוד/ומצחי טהור כאור הלבנה"   כששמעתי את שם השיר, זמזמתי כמעט באינסטינקט את הגרסה המוכרת לי מנורית גלרון ללחנה של יעל גרמן. מה שכמובן עורר

מגיע גל אריק ברמנים? אז בני בשן זה לא בדיוק אריק ברמן. אבל יש תחושה שמגיע גל כזה של הבה נתפלספה על האגו הגדול. אגו נובו מניאק  סופיסטיקייטד. אני הכי חתיך בתל אביב, אני הכי יפה ברמת גן, שר לנו

"ציירת לי לילה במקום שקיעה/ אישה נטושה היא כמו לביאה פצועה"…   גם אני לא הייתי מעביר את המשפט הזה בקורס כתיבה יוצרת למתחילים. אני קורא בדף היחצנות על בחור שכתב את המוסיקה לסרט One mind One   Voice  שגייס מיליון

מקצב מיד-טמפו  מוביל לטון הנינוח הזה ששר "אהוב אותי תחת עיניך/ במקום בו אוכל להיות תחת השגחתך". מלכה אינגדשט מחפשת אהבה תחת השגחה בכל מקום שבו תדרוך כף רגלה, שבו יש מנוחה לגופה. יש לה קול נעים. הבעה שנוגעת וכמעט

חן מזרחי כולו בן 18, וכבר נמנה על חבורת הגברים הבוכים בלילה בגלל האהובה הקטלנית שהורסת לו את השינה. הוא חיפש אותה "כל ימי חייו" הקצרים. רחמנא לצלן – הוא רוצה לתת לה את הכל, והיא משיבה אותו ריקם. אולי יבוא

אני צריך את אמיר קנר כדי ללמוד בלוז מהו? קנר החליט שמה שחסר כאן זה איזה בלוז חמים בעברית. הוא לקח את הפורמולה הבסיסית והתקין חרוזים, רק שיצא מזה משהו שמנסה להזכיר את הדבר האמיתי. החריזה נורא שבלונית, וכל תכליתה לשרת את

נו באמת, בשביל התובנה הזו ש"פעם זה טוב, פעם זה רע" וש"פעם זה לא, פעם זה כן"  – אני  צריך דווקא את שי לביא? מצד שני, רוח הקאונטרי מיוסיק הקלילה שמנשבת במפרשי השיר הזה, עושה ההגיג עממי מחויך עם קורטוב

חוזרים למקורות. אולי האור הגנוז היה גנוז יותר במילים של אבן עזרא. מאיר בנאי לא היה מעז לכתוב ככה היום, אבל אבן עזרא בניסיונו לגעת בנשגב – ממלא את בנאי במוטבציה לשיר "לך תאוות תהילתי/ היה עזרי בצרתי". לפי הטון,

מה הייתה האסוסיאציה הראשונה שלי? בלי שום ספק – כנסיית השכל. אחר-כך התברר לי שהכותב והסולן הגיע גם הוא מהמחוז הדרומי הזה, מהעיר שדרות. אבל בלי שום קשר – גם במוסיקה של הסוכריות  לוקחים בסיס קצבי, תקראו לזה "רוק", גיטרה

צחי ורועי, אהלן. מה, עוד הולכים בימינו שירים מבולבלים כאלה? "אשת המחר" – רעיון נחמד. כולם הרי מצפים למחר. כולנו חיים בעתיד, מצפים שאז יהיה יותר טוב. שתגיע אישה טובה.  אשת המחר. מי ידע אותה? אבל הכותבים דווקא מדברים על

הקול הקסים אותי. דיאפזון שאפשר לעשות איתו מטעמי רגש נפלאים, תלוי במתכון. טנור תחושתי יפה. דטאוקר יודע לסלסל בו, במנגינה שלוקחת אותו לפסגות קיטש חדשות. לא הייתי אומר את זה אלמלא הטקסט הזה שדי בשמיעה אחת כדי להמאיסו עליך. הוא

 אחרי השיר הזה בא לי לפתוח את מצעד הקיטש והקשקושים הארצי. מי כותב כאלה שירים בימינו – בדם ליבי, אני חולם עליך/ אז אל תבכי לי/ את נר של אהבה/ את בקרבי/ אני קורא אליך/ שרק תגעי בי באש הלהבה"

בשיר של לביאד יש גשם, שמיים קודרים ואורות ניאון, שהרי לא יתכן ששיר אהבה צבוע בצבעים מלנכוליים יהיה על רקע של שמש בוקר ושמיים בהירים. עוד שיר בסדרה גברים בוכים בלילה שמפרנסת היטב את המדור הזה.  היתה טעות, היא נטשה,

בקומוניקט שהגיע עם הסינגל מציינים שכבר הספיקו להשוות את נועה עם ג'וני מיטשל, ניקו וואשתי באניאן. הייתי מצנן בשלב זה את ההתלהבות וממתין. באר-שבעית במקור שבחרה באנגלית כשפת שירה, ז'אנר הסינגר סונגרייטריות המוכר מהפולק האמריקני. השיר ייכלל בקרוב באלבומה החדש

יסמין שדה מבכה את אי בואה של האהבה. "האם אמצא אי פעם את הזיווג שלי?" ו"עד מתי אחכה לאהבת חיי". אהבה – נושא כאוב, כואב, מכאיב, בטח כשמדובר ב"אהבת חיי", תחום שלא אני ולא יסמין יכולים להגדיר במדויק. לא סתם

כמה אני מבין את הראש של מומי לוי. הוא רצה בלדת אהבה רגשנית עד השמיים, ושגם יוכל לטפס בסולם הרגשי והקולי לדרגות סטיווי וונדריות. אנחנו אוהבי סול סוונטיז, מבינים אותו, במיוחד אחד שמתגעגע למרות שהוא היה אז קטין.  וההפתעה היא שלא

גלית עסיס שרה בגוף שני "אתה רוצה לנצח/ אנשים לידך חונקים אותך/ אתה מחליק ואין אחיזה/ את יודע, אבל אתה רוצה לנצח". הוא רוצה לנצח, היא יכולה לתת לו תקווה, אהבה. הבנתם? מה יש כאן? פסיכולוגיה באגורה. התבוננות בבחור שהמצ'ואיות

קראתי בעיון רב ובסקרנות  את הדף הביוגראפי של ורשיצקי שצורף לסינגל. בנו של מאמן כדורסל, נטש לימודים ברימון, התחיל לימודי תקשורת, כתב תרבות במקומונים, מאבטח של שרים, לומד תואר שני בהיסטוריה. וכמובן, זמר. לשם כך הרי התכנסנו. השיר עוסק ב"ריקוד

ה"חולשה" של כותב שורות אלו, שהוא מתחיל לבחון שיר עם טקסט. החולשה של ירין ברקן מתחילה בטקסט. כבר שתי השורות הראשונות כמעט גרמו לי להפסיק להקשיב: "זה סיפור על אהבה/ שערכים קבעו לי שאסור". אני ממש לא רוצה להיכנס לנעלי המורה