סינגלים חדשים

 אוהד בן-אבי מוכן להישבע שמצא את "היום שלו", שזה אומר – אסור לה ביום הזה לסרב לו – "כי נשבעתי שנמצא אחד את השני" (הערה: שגיאה בלשון. ומה עם השני? רק אחד ימצא? האם גם השני ימצא את הראשון?)  השיר

מסנתזים לאמיר פיי גוטמן את הקול. מתאימים לו טקסט עתיר מטפורות. "כשהערב מלטף את היום/ והעצב מתחלף לחלום/ מבטיך רסיסים של אמת/ בעיניך שוב האושר שקט". אני לא מדבר על קיטש. יש בזה גם קיטש. יש לי יותר בעיה איך

 קנדוג, הלא הוא ניר דוד קדמי, ראפר מקומי שנחשף ב"כוכב נולד 4" כאחד ממבצעי "חלומות מתגשמים", תוהה "איך זה קרה שהקרבה בינינו התקררה", ומכל מקום, הוא נותן לה ללכת, "עוזר לה עם המזוודות" ואף מרגיע שהוא אינו אינו מפחד מ"חתיכים

הבשורה הטובה בהפקת השיר הזה היא הצטרפותו של נגן הפדל סטיל פול פרנקלין מנשוויל, אשר עבד בין השאר עם הדייר סטרייטס ומרק קנופלר. הצליל שלו אכן משדרג את השיר. הבשורה הפחות טובה – השיר עצמו, שיר אמונה, המדבר על נחישות

לבנאדם חסר אומץ לומר לה את מה שהוא מרגיש. מצד שני גם אם היה חוזר על זה מיליון פעם – "זה לא היה הופך הכל נכון", כל שכן ש"מתוק מדי נהיה כל כך מר/ ברגע שהתחלתי לנשום" הקיצר, החיים זה

הבנאדם מתבונן בעצמו במראה ומגיע למסקנה שהנה זה קורה: הוא מוכן לאהבה רק שתיתן לו סימן/עוד רגע. אלא שמצד שני – הוא בדרך לשמים, נסחף, טובע ומרגיש כמה היא (האהבה) בינתיים מים. איכשהו יצאתי מהטקסט המסורבל הזה (חבר'ה תכתבו מילים

בסדרת הגברים בוכים בלילה, מתחנן עודד גדיר בפניה: "תבטיחי לי אהובתי/ לשמור בסוד את חולשתי/ תשאירי לי על השולחן/ תרמיל גדול וחלום קטן".  היא תניף עליו שרביט מנצחים, הוא ירקוד לה כמו שצוענים יודעים. מערובלת רגשות רגשנית על נושא רגיש

בדיחות מוסיקליות זה בסדר.  אין לי שומדבר נגד. תלוי איך עושים אותן. השובבים לפי דפי היחצנות הם "הרכב קומדי רוק ראשון מסוגו בישראל" (?), חבר'ה המגיעים מתחומי המקצועות שגורמים אושר לאמא הפולניה. יש כאן משפטן – ליאור דראל, עורך דין

הצעה לשינוי סגנון אצל שרון חזיז שמגיש Henree. מדובר בלהיט מ-1994 שבאמצעותו סללה חזיז כביש ראשון בקריירה שלה. והנה הברקה: לוקחים את הטקסט של "קח אותי לשם" (היא מבקשת ללכת אחרי הטירוף שלו, לחטט בחלום שלו)  וסוללים מחדש. איך?  מייצרים

הפתיחה ה"קלאסית" (מיתרים נטו) מבטיחה כאילו משהו אחר. ההמשך אינו אמם אנטיקליימקס, אבל גם לא יצירת פאר. טל שגב מבשר לנו בטון עצבובי משהו, שהיא כל כך יפה, עד שהיא פשוט לא יכולה להסתיר את זה, וגם מי שאינו פוזל

"לב" היא המילה הכי נפוצה במה שמכנים – "הזמר הים-תיכוני". הלב, שר משה פרץ, מחפש תשובה, הלב נשבר, ורק כשהיא בסביבה היא נותנת לו קצת תקווה. טקסטים כאלה הולכים כמו פופקורן. מבקשים מחרזן לפי משקל לייצר, והוא שם על האש.

יש כאן סיפור אישי כואב של הילה הררי (למדתי מדפי יחסי הציבור) על בעלה שחלה בסרטן באמצע התקופה של טילים שעפו מעל עירה, חיפה. אסרף כתב לה דווקא שיר של חיזוק שאומר  לאהוב – באשר תלך –אלך איתך, גם בלילות

הגברים בוכים לא רק בלילה. "הכל נהיה אמיתי כשאת עוזבת אותי", מזמר בכאב לב רן משען, ומבשר על בריחתו ממנה לאי-שם. איפה טעינו, רן משעל? מה ז'תומרת "את באה חזק מדי/ את באה לאט"?  פרט ונמק. בלדה אפרורית, מתחילה בפסנתר

סיפור עממי: לבת ראש הכפר מלאו 16, יש לה עיניים כוכבים ושיער מפוזר, ועל גופה רק כתונת מבד ועדי של צוואר שהיא הכינה לבד. והנה, מסביב לבית מסתובבת עדת גברים מזילי ריר עם גוף בריא – וזוממים על הבתולה, מוכנים

זה לא שיר שיכנס לרשימת הנצח של אביהו מדינה כנכס צאן ברזל. בקושי נכס. למה? כי זה עוד שיר פופ. "עוד" אומר – שגרתי, ללא הקסם הזה שהגיע מאחדים משיריו של מדינה בעבר, ולא צריכים ללכת רחוק עד "הפרח בגני".

הזמר מתפעם:  הוא חש תחושה פנימית חזקה של אוצר חבוי, מרגיש את השלווה, מביט למעלה והתפילה אותו בונה. איזו שלמות ענקית! ו… "אני אדם נפלא". יסלח לי עמית חיו, אבל אני מתקשה להשתתף בחגיגת הרגש הזו.  ממש לא. לא עבד

"תעני לטלפון", מתחנן מושיק עפיה "זה צלצול של גבר מאוהב". אנחנו בסדרה הדיכאון של הגברים הים-תיכוניים האוהבים והפגועים על ידי נשותיהם. צלצול של גבר מאוהב מנסר האוויר אבל היא לא עונה לטלפון (מספר מזוהה?) ואני לא מאמין למילה שיוצאת מהפה

גרוניך  שר בהתרגשות – האם יש סיכוי ותקווה לאזור הזה, אחרי הסבל והאבל והדיבורים העקרים על שלום. "האם יש סיכוי שנחיה בלי איבה"? דיבורים על שלום הם תמיד חזרה נאיבית  לשאלות נצח, ובראשן השאלה הכמעט נצחית  – למה? למה אנחנו

בשבילה הוא נוצר, רק איתה הוא קיים, מול יופייה נושך את שפתיו, בשבילו היא העולם. כמו תינוק הוא זוחל אליה, מתפתל כאוב אל זרועותיה. לא אייל גולן אשם בזה. לאשם קוראים ליאור פרחי. הייתי מת לדעת איך לכל יוצרי המוסיקה

ואפתח בבקשה לכל הזמרים ה"ים-תיכוניים": תעשו טובה לעצמכם, ולכו על כותבי מילים טיפה יותר מתוחכמים. הטקסטים האלה לא רק שאינם אמינים, הם נשמעים כמו מוצרים משוכפלים. "בלעדייך אין לי שום סיבה לחיות", "אוהב לנצח כי את הכי שלי בעולם", "כי

נתחיל מהסוף, מתובנת השיר, מהמוסר השכל שלו: "כי הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם". שזה כמו הביקוש לאוכל. מה יום מיומיים? לפני כן, שר ארצי שהוא לא יספר הכל. והנה הוא דווקא מספר – איך חשק בה, ואיך אחרי המלחמה,

פעם יוסי אזולאי ושלומי שבת  שרו ביחד את "אמא", ולמעשה, הקריירה של יוסי שודרגה בעקבות הדואט ההוא עם שלומי. מה שאמר: אם פעם זה הצליח (באלבום הדואטים של שלומי) – למה לא פעם שנייה, והפעם לאלבום הדואטים השני של שלומי.

יהודה מסס מתרגש. קולו מרוגש. יש לו משהו דחוף לשיר. יש לו מנגינת רגש. יש לו עיבוד סוחף. אבל אני קורא את הטקסט ובינתי מבקשת להבין בעייתו של הזמר המשתפך: יש בשיר פחד וחושך שמתכנס אל תוך ושברים של מה

"תרשום, תרשום לחם, ביצים, גבינה, כל יום כל השנה" מי לא מכיר את הנוסנס של "שיר המכולת" בביצוע "כוורת"? אז מי שחשב שהמכולת השכנותית תישאר בשירים רק בגרסה ההיא, הנה מגיעה גרסת הקומונסנס – שיר קטן ותמים לכבודה של המכולת

מלנכוליות גברית עגמומית, זה מה שפיי גוטמן משדר כאן. מינוריות שקטה, עטופה בעיבוד מלטף. מיינסטרים מחניף? – בול. מה יש בשיר: החיים רבותי נמשכים, שזה אומר ממשיכים להילחם, לטפס על הר כדי לרדת חזרה, רבים עם כל העולם. למעשה, ממשיכים

לפי דפי היחצנות, כמעט הפסדנו "ילד פלא" אלא שהנה, אשרי וטוב לנו הפלא חזר, והוא, שריף,  כבר בן 26 מצויד בלחן ערבי עממי לו התקין יצרן הקונפקציה טקסט כזה: "איתך יפה שלי אקשור את גורלי/ בחיי אגן עלייך כי את

הם מגיעים משם במנוסה/ בציפיה בדרך החלום/ באים משום מקום/ באים אל שום מקום" אני שומע את יסמין לוי, זמרת נפלאה, זו המוכרת לנו משירי הלדינו, שרה את שיר הכאב הזה של יובל לוי מתוך הפרויקט המוסיקאלי שלו, הנקרא "חמארה",

אני השד הקטן שמטייל לו בזמן/ שמתחבא לו בתוך טבעת או בקבוק ישן" מה שאומר שרק צריך לשפשף היטב (את העיניים) או סתם לרצות נורא והוא יצא מהספר ואולי יגשים גם משאלות. אחלה שיר לפסטיגל, כלומר נחמד, פופ קופצני, קצב

אין כמו רוקפור לשחזר-למחזר את הצליל הפסיכודלי הבריטי שאיפיין אותם בכל השנים, להטעין אותו בדציבלים, לשזור בו נגינת חשמלית מהוקצעת ווירטואוזית . הקיצר הרוקפורים עסוקים רוב הזמן בהמצאתה מחדש של להקתם הותיקה, מה ששירת אותם גם בגרסה זוכת תחרות דיוויד

הטון שלה סרקסטי, ההבעה דרמטית, פאם פאטאלי, אבל אז בא הטקסט הזה ומחזיר לשגרת שירי האהבה – רוצה לצלול לו לתוך הנשמה, לסחרר את חושיו, להרגיש החום שזורם ממנו, להיות עטופה בזרועותיו כי בסך הכל נורא קר וגם חשוך בלעדיו.