סינגלים חדשים

הטון הנעלב מגיע בקצב דאנסי מהיר מאוד –  בקול נמוך לא הכי משוייף. הזכיר את שרון מולדבי. מה הסיפור? הוא נוטש אותה, כי רק ככה היא תבין את כאבו-זעקתו. די עם השקט המדומה הזה. אין לו עוד מקום. הוא הורס

אלהים נשאל שאלות בסבבה. ברגאיי קליל, בחיוך חמדמד. למשל: האם יש לו פקידה שאוספת את כל הפתקים? או: האם יש לו יכולת להגשים כל משאלה (פחות מבודח) והאם גן העדן הוא רכוש פרטי שלו. ומנין אנו באים – מהקוף או

על יהודה עדר כותבים, כשמדברים על תולדות הרוק הישראלי. רוקר, מפיק, מורה, גיטריסט, חבר בלהקות שהיתוו דרך – "תמוז" ו"דודה", מאיר אריאל ולהקת קאריזמא,  ממקימי ביה"ס רימון, גיטריסט מקצוען ועוד ועוד. בארה"ב הוא היה כבר על תקן אגדה. פה אתה

נו די, תגידי לו כבר שאת אוהבת אותו. למה אני צריך לשמוע את רגב הוד מתבכיין על זה 4:16 דקות. שתי דקות גם היו מספיקות. מבחינתי – גם השתי דקות מיותרות. הוי, תנו לנשום. אתם רוצים לומר לי שמשלמים כסף על

לפי הביוגרפיה, יעל נחשון בת ה –  27  לא סיימה את "רימון" (אלא את ה"ניו סקול יוניברסיטי" במנהטן)  אבל היא נמנית על "הפרלמנט" עם איה כורם, איתי פרל, ולפי טון הרומנטיקה הדרמטית – על אהבה שאיננה כבר –  היא כבר

עוזי פוקס מהקאמבקיסטים הבולטים של שנות השישים-שבעים,  שר על הילדה הקטנה של פעם, זו שהתגוררה בחדר עם דלת ורודה ורקע כחול בבית שמותר בו הכל, והנה הימים חלפו והיא כבר לא אותה הילדה, קר לה בפנים והיא מתגעגעת לאותם הימים. 

הפתיחה – שילוב של צליל אלקטרוני וצליל גיטרה הוא מקדם פתיחה יפה. מה חבל ששיר זה לא רק עיבוד, לפחות במקרה של השיר הזה, שהוא בשלוש מילים – וידויו של הומו. הגוף בוער, הקול רוטט בניסיון לחשוף את הסוד ולצאת

שי נעוס מספר לנו שלמרות האבולוציה, לא הצלחנו להבין שומדבר על מהות חיינו. מעפר באנו ולעפר נשוב, שזה לא משהו שהיינו צריכים לחכות כדי לדעת דווקא מנעוס. גם ההצעה שהוא מציע – להרפות מלחפש את מהות החיים – כלומר לא להתפלסף

עדי מדנס סרקסטי, מחפש שינוי סדרי  עולם על רקע תסכוליו . "כשלדוגמנית יפול התחת ולדוגמן פחות יעמוד – אני ושכמוני נצא אל הרחוב לרקוד". ואללה.  ולגבי עצמו: "היו ימים שאמרו לי להחזיר חלקי גופי תמורת שלום עם עצמי". המשורר התכוון

אתה נעלם, ממשיך בחיפושים אחרי גורל אבוד,תלוי על חוט במציאות, אתה שחקן בסרט זר, כמו פרפר כבול ללא כנפיים. בלילות עושה אהבה עם הבדידות. ויש בשיר גם רומנטיקה זרה, אישה שחורה, מראה שבורה ורכבת לברלין.   ובואו נסיק כבר עכשיו

 נגמר הכוח, אומר פטרובר. נגמר הכוח לבעוט-למרוד-לשרוד-לבכות-לרעוד-לרצות עוד. מה קרה? אולי לפי הפואנטה תתבהר התמונה: "תסתכלי אלי/ אתן לך את חיי/ רק שובי אלי". והנה הסיבה לאפס הכוחות הזה. פטרובר והיהודים עושים מזה תבשיל רוק דרמטי. 5:54 דקות של זעקה

האהבה הזו, יש והיא גואה. אצל דניאל היא גואה. כמעט תמיד גואה. הוא חי אותה בספירות שלו, בטנור הנאיבי שלו, בתזמורים המלודרמטיים האלה שעשויים אגב במקצוענות ראויה לשמה ("אלקטריק ליט אורקסטרה?) אז מה הסיפור? "את כל כך יפה, היתכן שאהבת

אירוני הוא לפעמים נאיבי ולפעמים אף באנאלי. כל מה שמויאל רוצה להגיד בשיר הזה, שמרגע שהוא התחיל להצליח – כולם לידו חושבים רק כסף וכוכבות, ושזה המסר שלהם. להיות כוכב, לעשות כסף – זה משמעות של להצליח  … והם (מי

 "שלום, שלום איפה היית, שלום שלום למה לא באת", נסערת אביטל לבני. הציפיה היא ל"ילד של אור", "כוכבים שיפלו מהשמיים", שנוכל להתחיל להבין דברים, להתחיל להאמין. לבני, לשעבר סולנית להקת חיל האוויר, שחקנית תיאטרון מצליחה, הלכה על פופ אקוסטי מהיר,

אופיר כהן שר ומסלסל בשבילה מהלב, ומדובר בלב לא מוקטן שמסוגל להעביר תחושות גדולות אל מיתרי הקול. בואו נדלג לרגע על הטקסט, אבל נחזור אליו. נטו – יש כאן ללא ספק זמר מצוין, בז'אנר הקרוי בפי הם "ים תיכוני", אם

סיבך והסתבך, רוי אדרי, בשיר הזה שמדבר על יחסים של משיכה-דחייה אם הבנתי נכון. במסגרת מדורנו גברים בוכים בלילה (ואני הייתי מציע לפתוח את מועדון הלבבות השבורים של הגברים המקומיים) – יש לנו שיר על מצב מסובך, שמצד אחד הדובר

  קול רך, תמים משהו כיוון של מוסיקת פולק, מעבר מלודי יפה, אקורדים פשוטים. אתה זוכר, היא שרה, ולמעשה נזכרת-מספרת סיפור על אהבה יפה שיום אחד הסתיימה. פעם היינו ילדים של אהבה, ריחפנו כציפורים, מלאנו את חיינו בשירה, ואפילו במז"ט התחתנו,

להאמין, מאמין אריאל הורוביץ זה דבר חיובי. וצריך להאמין בימים שיבואו. למעשה, מה נותר לו לאדם לעשות, כאשר הוא לא יכול לשנות הרבה את הטבע. זה לא הוא שמביא את חילופי העונות, אבל חילופי העונות גורמים לאדם להשתנות. מה כן

סקרצ'ינג, היפ הופ, סול. האנטיתזה שמומי לוי עשה ל"ולנטינו" של קובי אושרת (המוכר מגלי עטרי וחלב ודבש) תזזיתית, אנרגתית, מהוקצעת פחד. תנו רגע לנשום. חוטפים מקבץ של אמירות-סלוגנים-סיסמאות שמנסים להתחבר  לאיזו תובנה. יש שירים שלא שרים, אל תרגיז את אלו

הישנו הפרברים את סגנונם? היפתיעו במקצב חדש, בהרמוניות לא שגרתיות, בטקסטים נועזים נגד ממשלת אולמרט, במתכון היפ הופ שיצית את דימיונו של סאבלימינאל? מצטער לאכזבכם. לקראת אוסף המיטב שיוצא או-טו-טו, מסתפקים הפרברים בשני שירים שמתמצתים פחות או יותר את מה

 נתחיל במברוק על העיבוד. מצליל פסנתר בפתיח עוברים לגיטרות חשמליות בקצב מדליק, ואז פראזה מלודית – ואחר-כך ראפ. ואללה. הפקה מודרנית ברמה בינלאומית. המילים: עוד שיר בסדרת הגברים בוכים בלילה – והפעם בגלל נו מה – נשים. פיצוצים. פיגוע ביחסים.

עוד שיר בסדרת הגברים בוכים בלילה. קוראים לו תוקי (תוקי מה?) ולפי דפי הביוגרפיה הוא "יוצר מראשון לציוןן בן 24". הבחור מנסה לייצר בלדת רוק טעונת אמוציות. לא הכי הבנתי מה כל כך מפחיד אותו בתל-אביב. ברור שזה קשור איך

זה מוכר: חיים בעתיד, כי ההווה רע. בהווה, שרה קרלן "אני נהר של טעויות". היא כמובן תרצה לזרום אחרת (נו בטח, אם נהר – אז לזרום) , ומקווה ש"הכל יהיה בסדר", "פחות כואב ומרוקן"  וכל הבלה-בלה של מילים-מילים-מילים על כמה

יונתן רזאל (בעבר – מעבד להקות צבאיות, עיבד לתזמורת רעננה והתזמורת הקאמרית הישראלית) בחר בצליל מינורי נוגה משהו להרהר את הרהוריו ביחס למה שרצה לעשות בעולם הזה – להושיט יד לעולם, לפתוח דלת ישנה-חדשה, לשמח את העולם, לרחף בחלל. זה

החיוך שלה יפה כמו חלום, וכשהוא חושב עליה, כל העולם יפה פתאום (נו, מה לא עושים בשביל החרוז), ובכלל ליבו צמא לאהבה שאין לה סוף. תנחשו באיזה ז'אנר מוסיקלי עסקינן? נכון מאוד. מישהו הגדיר את זה "ים-תיכוני". ואגב, כשאני שומע

כהרגלי בהאזנה לשירים חדשים (ויש יגידו הרגל מגונה) אני קורא טקסט בטרם מוסיקה. על הנייר נטו אפשר לקבל התרשמות מה הכותב רוצה מחייו/חיינו, מנין הוא בא ולאן הוא הולך, והאם הטקסט שווה את הטרחה. אורי מור אומר ש"מדברים על זה

"מהמר איתן ומשלם בדם/ לא כל הנוצץ הוא בהכרח זהב"   מה הסיפור של אביב מיכאל? ועל מה זה ה"תשלום בדם". על מה ההימור? נו, טוב לא תמיד חייבים להבין את "כוונת המשורר". הכל מתחיל במבט מכושף ליד הבאר, אלא

טקסט מוזר: הבנאדם מבקש ממנה שלא תיתן לו שקט, שתעשה לו צרות, שתמרר לו את הצורה, שתצרח ותאיים לעזוב, כי רק ככה הוא ידע שהיא אוהבת אותו. יענו – סוג של מזוכיזם. עם אחת כזו, שמאיימת, שתמיד "מתרחקת משלווה", לפחות

"כי נזכור את האיש השקט כמו הים/ שצפן את פניניו במצולות/ נאסף אל חופו שנותר מיותם" נמרוד כהן בן מצפה שלם, נהרג ביום הראשון למלחמת לבנון השנייה והוא בן 19. דותן ברום במילים רגישות ונרגשות כתב כי ארץ הצפון בחרה

בסערת הרגשות שעוברת על המסכן שהיא עוזבת אותו, היא מנסה לרצות אותו ("אל תאמין לי אני משקרת") לרכך אותו ("גם אם אני לא חוזרת, אל תאבד את הדרך") להסביר לו ("אנחנו שני עולמות נפרדים"). מילא, הסיבוך הבנאלי הזה, אבל למה