סינגלים חדשים

הסיטואציה של גירוש מעיר היא בעלת קונוטציות שמגיעות עד המקורות שלנו. ממיה משתמש בזה כדי לספר על ענייניו הרומנטיים – "כשישבנו מול ירח על הספסל, אמרת שזה לא קל גם לך", ואז בבת אחת הוא עושה סוויץ' לשפת האפוקליפסה: "אך

משינה כבר לא מפוצצת אולמות ופארקים. היא נותנת מופע אקוסטי במועדון, אבל שיר חדש שלה עדיין מסקרן. דבר ראשון בחדש: אילו היו שואלים אותי מיהו הזמר – לא הייתי מזהה שזה יובל בנאי. זה הוא?! השיר עצמו לוקח עוד זווית

הוא רגוע אך הלב שלו משתולל. מה אתם אומרים על משפט כזה? אפשרי? האמת: כל הטקסט הזה שכתב אסף מלר נשמע מופרך. אנשים מסתובבים ברחובות, והיא באה אליו בלילה תל-אביבי. שילכו כולם לים, שילכו כולם לעזאזל. למה מה? מה קרה

קצב הדאב-רגאיי מדליק-מקפיץ-מרקיד לפני שעוד שמעת על מה סח ליברמן. האמת: הלכתי עם הקצב והלחן המצוין עד סוף השיר. דרך אגב, שמעתי גם טקסט משהו על חיפוש אהבה וחום, שקט ושלווה בעולם של "חיים קשים". נו מה? אז רוצים הרבה

הבנאדם אוהב שיש לו שטרות של עשרים בכספומט, יענו דלפון שלא מגיע לשטרות של חמישים. זו האינפורמציה בשיר. מה זה שייך למשבר שהוא מנסה לשתף אותנו בו? פתרונים למור. על מה המהומה? – עוד אהובה שנוטשת? לא להאמין, אבל זה

זדרמן (בוגר פיקוד מרכז, אצ'ה בר מהצוללת הצהובה "סימן" אותו אחרי ש"נדהם מהכריזמה והכנות שלו) מנסה להעביר סיטואציה של ביאוס-טוטאל. בערב שבת, עם המשפחה מול הטלוויזייה, על פשטידה נזכרים באח שמת. הבנאדם מול המראה שונא את עצמו, במדרגות יש צעקות,

"איך הגענו לסוף?" שואלת איילה את מי שייאלץ להיפרד ממנה, ומודיעה שאין לה זמן לאהבה שכזו. נו, ממש לא השתתפנו בצערה אחרי השיר הזה. המוסיקה היא הקלילות הנסבלת, לחן נעים ומלטף, מה שנקרא Smooth, איזי ליסנינג, קצב שנוגע ברגאיי, יופי

טובים השניים מן האחד? אין ספק. מור ולב משתלבים או אם להשתמש במילה הנדושה והשגורה – מתחברים. השיר? הבנאדם מחפש מקור הצלה וישועה. זה יכול לחזור בדז'ה וו. ("אני זוכר מישהו הציל אותי, לא היה לו ריח, לא גוף, לא

צליל הפסנתר על הפתיחה דווקא מבשר טובות, כאילו אנחנו הולכים לקבל לפחות מנגינה צביקה פיקית דרמטית כזו, אבל אז מגיע – כן כבר על הפתיחה – האנטי-קליימקס: דאנס קונבנציונאלי, קול מאונפף קר ופלאטי. הקשבה למילים מקלקלת עוד יותר. היא הייתה

צליל גיטרת הבס בפתיחה הוא של אבי בללי (מ"נקמת הטרקטור"), ואז מגיע הטון המדוכדך של דפנה שמבקשת ממנו לבוא אליה ולהגיד לה משהו יפה כמו בחלומות או באגדות, יען כי עננת הבדידות מציפה אותה. השיר מתנהל בקצב מיד-טמפו, מנגינה לא

אבי עברי בטוח שעכשיו הגיע תורו. זה קרה אחרי הרבה שנים של הרגשה ש"אין אחר למעלה" ושספק אם מישהו ששומע את צעקת תפילתו, ובמצב שהחלל היה חנוק ואין שום חלון שנפתח לראות ירוק. הוא המתין לשינוי. שיר קצבי, ליווי אקוסטי,

לעמעם את האורות. יש לנו סלואו חדש, קול גבוה, מרוגש עד האוזניים, טונים יפים, 22 גילו אבל נשמע לי כזה נערי-בתולי. שיר אהבה הכי פשוט ביקום. לילה יורד כמו גשם, רבע ירח מבטיח אהבה, אז למה למהר – הלילה הוא

הוא הולך לבד בקור, מחפש עוד מקומות מסתור, אבל בסך הכול די משוטטות, "תן לעצמך לאהוב". "להיות שוב קרוב". לא קונה את הטקסט הסתמי הזה. מילים, מילים, מילים. אני כבר לא מדבר על מה שהמורה שלי לספרות הגדיר פעם "שאר

אווירת השאנטי השוררת במושב כליל שבצפון הארץ מייצרת את מתכון השאנטי הים-תיכוני הזה. אבן אודם מספר בשיר כי ביתו בנוי על הר, וכי תחת נוף חלומותיו "מצא את שורשיו". מה זה? ענבים ושמן זית, גבינות עיזים ויין הבית, לחם חם

התחושה היא שהשיר נכתב על נעמי שמר אמו. "אבל פרח קטן שהביא לך חבר/ וספר של באך על הפסנתר/ הופכים את החדר לעיר מקלט/ של כל מי שאת". אבל אצל הורוביץ זה לא רק שיר געגועים אלא דיווח על מצב

הפתיחה מכניסה מיד לסערת הרגשות. ברק חנוך שר כמעט ללא ליווי על "ילדים עצובים" על "אנשים מסכנים" שאלהים אינו "מסביר להם פנים", ובתוך כל הביאוס מנקרת אצלו השאלה הפלספית – מה הוא עושה בתוך המצב הזה, מה שגם מוביל אותו

העקרב? למה מה? פעם אחד קרא לעצמו "השרוף" עד שהתגלה הבלוף. שלומי שבת יודע במי מדובר כי הוא משתףאיתו פעולה בדואט ההיפ הופי הזה, שמומי לוי לוקח אותו כהרגלו לכיוון הסול. היפ הופ יהודי? מה פתאום. היפ הופ ים-תיכוני? –

אני שולח את המילים לפרשון שני, מה שנקרא סקנד אופיניון. (אולי לשלמה ארצי?) מבעד להפקה הדחוסה, הקולות המאנפפים, ההרמוניה (סחטיין עליה) בוקעים קולות מיוסרים, ועד שלא הנחתי את דף המילים מול עיני, לא האמנתי למשמע אוזני: הוא (המזמר-דובר) מבקש ממנה

לפי האחים לוי, משיח לא יגיע, אם לא נהיה אחד. הוא פשוט מסרב לבוא כי חסרה כאן אהבה ואין סליחה וחיוך ומילה טובה. מה אגיד: אני בעד. האם יש לזה קשר למשיח? תרשו לי לעבור לשאלה הבאה, כי איני מבין

יש משהו קצת היסטרי תזזיתי בביצוע של שורטי. היא שרה בקצב אלקטרו בעיבוד די שבלוני המשלב גם היפ הופ "אתה מקסים אותי, מדהים אותי כל כך/ כי יש לך כוח עליי/ קנאית אני אליך". יש משהו מאוד ישיר, פשטנות פרעכית

הח' והע' של הזמר תופסים מיד. שירה עדנית מעודנת. מה השיר? שברגע שמתנתקים מהבבא אפשר לצוף בסבבה על מי המיסיסיפי. סוג של חופש, ואין הרבה מה לשנות כי כל הנחלים ממשיכים לזרום לים, יש גם מקריות, אבל לעולם לא נדע

צליל הפסנתר בפתיחה מסקרן. אחר כך מגיע טון אלט נמוך שמשדר פגיעות כמעט בכיינית. עקר שרה על מה לקח ממנה, ומה שהוא לא החזיר לה. כאבי אהבה. הלחן יפה, הטון משדר אמינות. בלדת פופ רוק, שמצליחה להעביר את התחושה, אם

יש מקום אחר להיזכר בתוך המאבק שלא נגמר. ואתה בודד. נודד. מי זה שם אותך בצל רק בינתיים. כל אחד מוכר את מה שהוא חושב. לכל געגוע יש בית. האמת, יצאתי קצת מבולבל מהטקסט הזה של נדל. יש בו מילים

קול נמוך שר: בטרם ייסגרו שערים אני חושב חושב על רגעים ("שחשבתי/שרציתי/שבכיתי/שאהבתי") ועל אהבה אחת מיוחדת. טון קולו של ליאור אלבו לא משתנה כמעט. המנגינה מינורית. רק מסביב רוחשת מוסיקה באפקטים, בקולות בקצב. זה נשמע כמו איזה ריטואל על שיר

תפרו לה טקסט. "זו לא בושה להתרגש", שרה זהבה בן, וגם – "לתת לזמן להתחדש", "את האתמול שלא יחזור השארתי מאחור", "אני יודעת זה הזמן שלי ללכת עם האור", "היום אני צוחקת, היום אני שלך".  לספוג מנה כזו של אופטימיות

נדמה שרוב הסיפור של איילה אינגדשט , מגיע בסופו של דבר לשיר. עזבה בגיל מוקדם מאוד מולדת בארץ אתיופיה הרחוקה, ובסופו של דבר השתלבה נפלא בארץ – להקה צבאית, תיאטרון. עכשיו החוויה  מתנקזת לדיסק, סינגל ראשון שבו היא שרה לעצמה

מה הוא לא זוכר בדיוק? את הפרצוף שלה כשהיא דפקה לו בדלת. נו, טוב. יש סיבות. הבנאדם "התמלא ריקנות" והראש שלו "הסתובב שלוש מאות שישים מעלות", נזרק לדימיון "במסווה של בדידות" (?) אכל מקופסא והשולחן התנדנד, אז פלא שהיא נראתה

הבנאדם טוען שאהבה זה פאסה. רק האהבות הראשונות שלו היו מתוקות. היום הולך על זיונים, לא זוכר אפילו איך קוראים לה, כולו לעג לטימטום שלה. מה פתאום היא מבקשת ממנו משכב עם בגדים. שרק לא תשרוט לו את הדרדס. נו,

בואו נקפיא תמונת מצב: רוטבליט עשה את זה ורשם מה שהתרחש רגע לפני. מה ראה? בחור עם גיטרה והתמונה של צ'ה גווארה ששר שיר לשלום, איש שאמר שהוא יוצא לרגע קט אל החנות שמעבר לפינה, קשיש שפסע עם התרופות מקופת

ארז אלגרבלי יסתפק בטיפת שמיים, בארגון הבית ודי לו שהראש מסודר כדי לשיר הלל והודיה על פרח לבן בשדה קוצים, על אור כוכב בשמים שחורים. ושיש לו מקום בין אלפי אנשים. צלחתי איכשהו את הפלסף הזה. המוסיקה – פופ סווינגי