לא ראיתי את הראל מויאל ב"הישרדות". גם אין לי כוונה להגיע. רפרפתי בכל מיני סיפורים שהגיעו מהמשחק הטלוויזיוני. מה חיפש הראל מויאל ב"הישרדות?" כתבו שהוא ממש אינו מתאים לשחק אותה שורד על אי בחברת אנשים. כן מתאים, לא מתאים. כסח
תקשיבו לאין-עימות בינו ובינה. מילים שהייתם יכולים לקבל, פחות או יותר, בעימותים מהסוג. הפעם היא מבטיחה לא להטיח בו חזרה. להקשיב לו, אלא שכל השיר היא מקוננת מר גורלה: פוגע בה, מנצל חולשתה. אז די. שחרר. אין סיכוי לסיפור. מה
מילים יפות חוברות לקולות הלב. כמה הגיעו ללב? אצלי נעצרו לפניו. מאנו לחלחל. קליט כזה, מחניף כזה. אז מה קרה לך? גערתי במבקר העגמומי שבי? והוא השיב לי: מה לעשות, אבל השיר נשמע מסוג הקומבינות המחושבות-ממוסחרות. לוקחים איזה גבב קיטש
צער ההעדר פוגש את פלאי הטכנולוגיה. שני שירים חדשים שנמצאו במגרותיו של עוזי חיטמן ז"ל זוכים לחיים לרגל יום הולדתו השישים וכ-8 שנים לאחר מותו. הפשטות היפה היא שמחברת בין 2 בלדות האהבה האלו. עוזי כתב על העולם של אחרי
שנרקוד ואלס מחניף עם זיגו? השיר נקרא "תחושה". געגוע לאהבה שלה שנגמרת כשהוא נרדם. מוכן להמשיך גם אם לא ימצאו התשובות לשניהם. הטון והמנגינה אומרים – התחושה נכונה. סולו חשמלית מצטרף לתחושה. שירו איתו את התחושה. ריקדו בקצב שלושה רבעים.
על שיר כזה ייאמר: מי נגד מי? על איזה "אותו מסע" מדבר השיר? מי מתפלל? "ילדה זוכרת אז" – מתי? אישה טרופה? – מה היא? אם מדובר ביחסי אם ובת – מה מהותם? ומהו "חלום לבן". כמי שעוסק רוב שעות
אני שומע צלילים שמימיים מעודנים (ethereal sound), הכוראלים והפלצט של Jónsi Birgisson. בשתי מילים: מסוג היופי הצרוף. ב-2010 הם הודיעו על הפסקה, עד לדבר הבא. הנה הוא. אלבום שישי – Valtari של ההרכב הפוסט-רוק-קלאסי-מינימליסטי האיסלנדי. תרגום – מכבש קיטור. הם
בשיר הפתיחה Automatic System Habit שרה הסולנית, שירלי מנסון "לא אהיה הסוד הקטן המלוכלך שלך" – שיר טעון שמחזיר את גרבייג' אחרי שבע שנים מאז אלבומה האחרון ((Bleed Like Me – לאווירת האצטדיונים, קצב מרקיד שיזיז המונים. יגיעו עוד שירים
מה עבר עליו? מהן הן המחשבות החשוכות שהוא מקלף? מהו הים הגדול שאליו הוא צולל? מאיזה שיגעון הוא בורח? מהו "המקום הנכון" שאליו הוא לוקח אותה? איך היא מצליחה להפוך כל פחד לתקווה? מה קורה באמצע הלילה שהוא שוב מתמלא
ותודה לפסטיבל הפסנתר מארח 2011, שהפגיש את אביתר בנאי ואביב גפן, שגילו לפתע שהם בעצם מאוד דומים למרות השונות שבניהם. כל כך גילו, שכתבו ביחד שיר. תמיד תמהתי איך שני יוצרים יכולים לכתוב ביחד גם מילים. אבל הנה – ראש אחד.
טום ג'ונס או-טו-טו בן 72 שר את "מגדל השיר" (Tower Of song) של ליאונרד כהן. מעניק לשיר תהודה-עוצמה ייחודיות. כמו אלבומו הקודם Praise & Blame – גם החדש הוא אלבום של קאברים פרט לשיר אחד Traveling Shoes בסגנון בלוז-קאונטרי שג'ונס
כולם מסלסלים. השכן והשכנה ממול. זמרים מליגה ד' ועד ליגת העל. אומרים עליהם: נולדו עם הסלסול. הבן ששמע את אבא בבית כנסת וגם הוא ניסה. אבל ברוב המקרים, הוא לא נהייה פייטן, אלא זמר פופ "במזרחית", משמח לבבות בשמחות. סלסול
עופר בשן מנסה גילוי והארה מחודשים של עצמו. מנין זה יבוא? קולות מן הדממה, מאמא אדמה, מלב ים? הכוכבים? – כאשר אתה קשוב לעצמך – הרמזים שבאים מהעולם הגדול והאינסופי, יקבלו משמעות ויהפכו לתשובות. מילים פשוטות: דלג על הפסיכיאטר כדי
כמה ענוג יכול להישמע הסבל. החלק השלישי בטרילוגיה "אושר" של ההרכב 1:1. וידויו של היוצר המתוסכל. שירו של המתבאס הממולכד. המנונו של המתאבד הפוטנציאלי. ה"אני" הוא ה"אתה". ה"אתה" הוא ה"אני". איך שניהם הולכים לאיבוד במציאות אכזרית, שאין בה מפלט וישועה, גם
כשיווני, טורקי וקפריסאי נפגשים לקפה. נשמע כמו התחלה של בדיחה? הנקודה היא שמרגע שהבדיחה הופכת לשיר בעברית-יוונית וטורקית – יש כאן סיפור. לא ברור מי היווני בסיפור, אבל קפריסאי (טריפונס) וטורקי (הכנר ילמז) אכן נפגשו. לדבר הטקסט חברו, אני לא
התפוחים מבשילים. אולי טיפה יותר מתוקים, אבל בטח לא מתקתקים. שמעתי שמונה קטעים. מה הסיפור הפעם? גבולות הפאנק (Funk) נפרצים פה ושם בהיתוך של סגנונות וקישוטים עד שזה נשמע לעיתים כעין מעבדה ניסיונות קרה ומנוכרת (Do The Car Horn). הקטע
42 ושניים שירים. במילים: ארבעים ושניים. חג למועדון מעריצי האירוויזיון. כוננות ספיגה למבקר המוסיקה (אני לא אזכור יותר ממקסימום שניים-שלושה). שואה למהמרים. תחרות? – נצחון הסולידריות הבין גושית. איפה אנחנו? בבאקו אזרבייג'אן. שני חצאי גמר + גמר. הימורים בבקשה. אני
אין כמו אהוד מנור לקשור נופים לגעגועים. אין כמו נחום היימן לתרגמם לצלילים תואמים. אין כמו חוה אלברשטיין להעניק להם קסם ועומק אישי – הפרשנות המיוחדת שבלעדיה השיר לא היה נשמע אותו שיר. הנחל שלמרגלות הכרמל לקח את מנורלמחוזות נוסטלגיים
לבמה עלתה וונדר וומן מנצנצת במיני. היא תהיה הענבל פרלמוטר ז"ל החדשה. ליתר דיוק – על תקן. כל כך התלהבה, שחשפה את חלומה הרטוב לשפוך בקבוק מים על הקהל שלמרגלותיה. כלומר – האיש הכותב שורות אלו. קיוויתי שלפחות עדשות מצלמותי
מגזין הלייף סטייל החדש לגייז, F/O/D חושף בגיליון הקיץ שלו, כי מיקיאגי, סולן להקת 'נוער שוליים' לשעבר, אשר התפרקה בתחילת שנות ה-90, מקליט שירים חדשים. מיקייאגי, שבחר בשנים האחרונות להתרחק מאור הזרקורים, מספר על השירים החדשים שהוא מקליט ועל הסיבות
בשנה שעברה עבר ג'ק וייט שני אירועים של סוף דרך. הראשון: סוף דרכו של ההרכב White Stripes אחרי שישה אלבומים. השני : סוף נישואיו ל דוגמנית והמוסיקאית קארן אלסון. סביר להניח שיהיה לו מה לספר, כי עד כה הוא לא
כשאין מה להגיד, משכפלים ומשלשים את הטקסט. תסתכלו עליה. היא קוראת שירים לבד בחושך. וגם רוקדת. לה-לה-לה-לה. נו? אז מה? שנרקוד את הריטואל. יאללה נרקוד. הקצב מתגבר, תזיזו ת'גוף, שחררו, תתמסרו לקצב. כי מבחינת השיר לא קורה הרבה. לא במילים.
לאוסף קרא סאבלימינל "היצירה שלי", וכדי להדגיש, שאכן זו היצירה שלו – הצטלם לעטיפה כאם.סי, בגלימה אדומה, פנים חמורות סבר של גנגסטר – אוחז רך נולד בתנוחת מריה מביטה בישו. תצלום שהוא הכל פרט ל"אחד משלנו". המשימה: לצלוח 160 דקות
מבחינתו – מערכת היחסים ביניהם נעולה, אחרי לילה, כשתעזוב, או – מרגע שתעזוב, לא יניח לה לעולמים בכל מצב ומקום בו תהיה. דורון שפר – מפנטז על אהבה טוטאלית-פאטאלית, שהיא גם אובססיבית. האהובה-העוזבת נידונה להיות הנרדפת/הניצודה. מרגע עזיבתה לא תשתחרר ממנו
איך היה נראה עולם המוסיקה בלי בוב מארלי, הסופרסטאר הראשון של העולם השלישי? למעשה – איך היתה צומחת מוסיקת הרגאיי בלעדיו. Bob Marley was one of the greatest songwriters of all time, כתבו עליו ולא הגזימו, נדמה לי. בוב מארלי מת
יזראל, תבואו לברזיל, ברזיל מחכה לכם, אומרת דניאלה מרקורי לקהל החוגג. בינתיים, יש כאן ועכשיו חגיגה. זו חגיגה עם תרגילים. למשל: היא מזיזה את הקהל כגוש אחד מימין לשמאל, משמאל לימין. אחורה וקדימה. אז עד שנגיע לבאיה, אפשר לתרגל. שרית
חיפשתי מילים? אשר סוויסה, איפה המילים? נשבע ששמעתי טקסטים. שירי מיימון נותנת קולה ל – Falling, אורטגה נמצא ב – Circus Of Life, סול – ג'יי ב – Warrior, נתן גושן ב – How To Feel Alive, אם.סי ביג פיש
תביטו בצילום העטיפה. הוא חולה או משהו? תקשיבו לצלילים: ממש סימביוזה. עברי לידר – אחרי שהרקיד ברחבות עם TYP, כותב שיר עצוב, שיוצא מהאולפן הלונדוני של יועד נבו. שיר אהבה, שיר על אהבה, שיר בגין אהבה, שיר געגועים לאהבה. שיר
יש התרגשות באוויר: סטיב האקט, הגיטריסט, שריד אותנטי מלהקת ג'נסיס, על הבמה. בין הגיטריסטים יגידו – סנסציה. בין המתרפקים על עידן הפרוגרסיב רוק – התרגשות ללא נשוא. אחרי הכל, אחד הגיטריסטים הגדולים שיצאו מהסצינה ההיא, בשנות השבעים. לא הייתה שום בעיה
הראל מויאל רוקד אווירת שבת משפחתית בבית. טקסט תיאורי פשוט על התרחשות שגרתית: ריחות-צחוק ילדים-רעשים של צלחות, אבא שנכנס עם הסלים, (יש עוד סלים בעידן שקיות הפלסטיק?) אמא רוקדת. מה רצה להגיד? זהו – שלא הרבה. אוירה טובה. קורטוב של
