אולי לפני שמתחילים לדבר על הדיסק, רצוי לדפדף בביוגרפיה של איילה אינגדשט – עזיבת אתיופיה בגיל פעוט, הניסיון להשתלב בארץ אחרת ועד גילוי כשרונותיה, להקות נוער, להקה צבאית – חיל הים, תיאטרון הבימה בהפקה "תל-אביב הקטנה, תיאטרון הקאמרי – "מעיין
הסינגל השלישי מתוך האלבום החדש של סינגפור מתבסס אמנם על סיפור אמיתי, אבל הוא אחד מאותם סיפורים על ניצול מיני של אבות את בנותיהן, חלקם הקטן נחשף, חלקם הגדול נשאר מוסתר בתוך המשפחה.. היא מספרת את הסיפור בגוף ראשון –
בעית האושר מתמצית בסופו של דבר בשיר שאלה קטנה ובאנאלית: מתי הסבל נגמר והכייף מתחיל? בשביל זה צריכים להטריח את הדלאי למה? להקה שיצאה לפני 4 שנים מהפאב של קיבוץ יגור –החברים מעין יצחקי, דודו אסרף ואורן יהלום – מוציאה סינגל
אולי באמת הגיע הזמן שלירון לב יתעורר אחרי ימי הכוכב נולד ו"נבראתי לך" ו"השמינייה" הטלוויזיונית ויממש קריירה כזמר. לא שהאומה ממש ממתינה, אבל מבחינתו הוא – אולי הגיעה שעתו. סינגל ראשון מהאלבום החדש – וזה שיר התעוררות לבוקר חדש. הבנאדם
האמת? הכי מתאים לי שהולצמן את שכטר יחברו היום ב-2007 כדי להקים מחדש את "אבטיפוס", להקת ניינטיז שמשבי הרוחות שלה לא לגמרי שקטו. כאן השניים מרימים פעם אחת לפחות את המפרש של "אבטיפוס" לשיט געגועים נחמד – צירוף קולות יפה,
הפסיי-טראנס (Psy Trance) של אינפקטד מאשרום מנסה להתגוון ולהעניק אלמנטים קצת אחרים למפזזי קלאב דאנס מיוזעים ומסוקסקים. עמית דובדובני (דובדב) וארז אייזן רקחו (כתיבה+עיבודים+מיקסים) מקסי דיסק של כ-28 דקות שמשדר התרחשות (טירוף) וגם אווירה. אני מדבר על האלמנטים שמעבר לקצב
סטפאנו בולאני – פסנתר (במסגרת החמישייה ובערב סולו), ג'ובאני פטרה – סקסופונים, ניקו גורי – קלרינטים, טרומבון, אראס טאבולאצ'י – קונטרבס, כריסטיאנו קלקאנגילה – תופים. שנה אחרי שניגן במשכן לאמנויות הבמה, במסגרת סדרת הג'אז, חזר הפסנתרן האיטלקי סטאפנו בולאני לארץ
לא איבדתי את עצמי בדרך/ לא שכחתי מה זה לחלום/ אני כבר לא רוצה לרדוף עוד/ רוצה לשבת/ רוצה לנשום" לא חייבים להעביר את הטקסט הזה לפסיכולוג כדי להבין את כוונת המשורר. מי לא מרגיש ככה אחרי הרבה שנים של
קליפים ללהיטי פופ הם בדרך כלל מקדמי מכירות די סתמיים למוסיקה. REM היא אחת הראשונות שחיפשה עוד משהו בקליפ. סיפור, מתח, אווירה. "נייטסווימינג" הוא מלאכת בימוי נפלאה על הגעגועים לשחיית הלילה ההיא כשהחבר'ה התפשטו עירומים על שפת הים, והקליפ של
הבשורה יצאה מחיפה, מהצמד יונתן דגן ושי רביב. השניים הצליחו להרחיב את גבולות הטראנס למה שמכנים "פרוגרסיב ברייקס". אבל מעבר להגדרה כלשהי, נראה כי יש כאן היתוך אלקטרוני מעניין למי שנמאס מקצבי האלקטרוניקה הרפטטיביים המשעממים, שנועדו בעיקר ליצור קצבים טכניים לרצפת
מורן קריתי זקוק דחוף ליועץ אומנותי. הוא זמר טוב שזקוק לחומרים ראויים, והנה יש כבר מי שמספקים לו ממרחי קיטש נבובים . לא הכי הבנתי מהשיר הזה אם הבעיה היא ב"הילדה הקטנה" או שהבעיה היא חיפוש שלווה בחוף הים. הטקסט
גם בראפ רומנטי, חייבים לזרוק איזשהו ביאוס. אז ברור שהמדינה באופן כללי מאכזבת בכל פעם מחדש, ואצל טמפרה יש "עוד חייל" שנלחם עד שהוא מותש וכל שמש שזרחה כבתה מיד והגשמים רעים והריאות ללא חמצן. אבל אז בקטע המוסיקלי של השיר
עברית שפה קשה, אבל לפני שנכנסים לאולפן כדאי שמישהו עם ידע בסיסי בעברית יעבור על הטקסט. במקרה של לירז ברק – זה לא קרה. "לו הזמן רק יכל לעצור", היא שרה – "יכל" בקמץ ובפתח, וזה כמובן לא קיים בשפתנו.
זה היפ הופ חמוד, תמים משהו, לא יומרני. יפתי-קרזנר כתב על סיטואציה מוכרת – השקט הפתאומי הזה שמבשר דברים לא טובים על היחסים בניו ובינה. בהמשך מנסה יפתי לרכך בליטוף ובחיבה – כשהוא מבטיח לה "כי כשרוצים באמת פתאום יש
נגנים: גיל סמטנה – קונטרבס, נושי פז – גיטרה אקוסטית, שירה, ניצן חן-הראל – כינור, ערן פורת – תופים. שירים: שיר זמני, מלנכולי, ברוקלין, יושב בצד הכביש, הוי וויי, טווס הזהב, דוד ושאול, זמנך עבר, אש, היום, כולם יודעים, מרגיש
ליל קים היא לטעמי, אולי אחת הראפריות הכי מסעירות של המוסיקה השחורה, גם סנסציית תקשורת (פרובקציות חשפנות) והיא עושה מוסיקה שאפשר לכנותה ההרדקור של ההיפ הופ. גייסה את כל המי ומי לפרויייקט ליגת על. מי ברשימה? האבוק, גוורנר, שאניז, סוויז ביטס,
הסגנונות הנגזרים מהקליפסו מתבררים כפוטנציאל להיטים אדיר. קווין לייטל מגיע אחרי שון פול במקצב ה-SOCA, ו-"טרן מי און" הוא באמת הלהיט שידליק כול רחבת ריקודים, ובהמשך גם "לאסט דרופ", "לעולם לא אגרום לך לבכות", "איי גאט איט", "מיי ליידי". להיטי
מוסיקה ערבית, סאונד אלקטרוני, דראם-אנד-בס, אמביינט. אתני. אלקטרוני. אוסף ה- 15 קטעים מנסה לשלב אתני ומודרני. החיבורים הם בין מזרח ומערב, גם טנגו וספרד, תפורים מאוד מיוחד. הצלילים של בדמארש ושרי (דגימת סאונד למטה) , דיגיטאל בלד ואחרים נבדלים פה
ההרכב הגרמני הזה נשמע הכי אופנתי בסצינת האלקטרוניקה. שילוב של מלודיה, אפקטים וקול רומנטי מסתורי ולחשושי של זמרת העונה לשם ואלרי. יש משהו מאוד מסוגנן במיקסים האלה, פופ אלקטרוני רך, צלילים של אווירה הזויה, טיפה מלנכולית, גיטרות חשמליות שאינן משתלטות,
"לא רוצה לשמוע מילה נוספת ממך/ מעדיף להיות לא צודק/ החיים לרוב הם מה שאינך רואה/ אז תביט רחוק" אלבום הביכורים של שון לנון שיצא ב-1998 – Into The Sun היה לגמרי באופן מקרי אלבום עם טאץ' ג'אזי, ניו-יורקי מאוד, חשף
אנריקו ראווה גילה את רוסו בסמינר למוסיקה בתחילת השמונים בסיינה. רק מחצצר כמו ראווה יכול להבין איזה מחצצר ג'אז ניגן לפניו. השילוב של טכניקה ודמיון יצירתי, ההשפעה העמוקה של מיילס דיוויס, סטייל החמישים, ומצד אחר, הצליל הג'אז רוקי וגם האתני
מי שחשב שהשם אלה יישאר בשיר ההוא של שלום חנוך, בא תומר ממיה עם אלה משלו, שיר אהבה על רקע טפטוף בחלון ותקתוק השעון. כל מאמצי למצוא מקוריות מפתיעה בשיר החדש על אלה עלו בתוהו. איך זה שהיא ישנה לבד
אהבה היא כמיהה, לעיתים לקשר שלא יכול להיווצר. סיטואציה: היא רואה אותו יושב לבד, מסתכל לצדדים, אבל בעצם לא רואה את מה שהיא מחפשת. אבל כשתבוא אהבה – "הכאב הצורב יתקהה לתוך שכחה". האם יש לה סיכוי? "ובפינת רחוב שתי
"נפשי בקרבי תחשוב מחשבת/ לקוץ בעדן גן ולרצות תופת" שאנן סטריט ואבי ליבוביץ' המעבד בחור טקסט לחדש של שאנן – שיר מהמחברות של עמנואל הרומי מלפני 500 שנה, שמדבר על חוסר השקט הפנימי המתחולל בנפש, ולפי דף היח"צ – "שניהם
אנחנו במדור הסרנדות. רן סנדלר (יפיוף תורן?) מבטיח לה שהלב שלו לא משקר, וגם כשהוא עייף היא כל הגעגועים ושהזמן איתה "לא ממהר". לפי הטקסט (מישהו במדור הטלנובלות אולי יקנה) – סנדלר עולה כיתה, אבל לא בבית ספרנו. לפי המוסיקה
"האשה שאיתי"? עוד פעם? השיר הזה הרי עשה שעות נוספות על הגלים, נשחק עד דוק על-ידי ברוזה. מי צריך עוד גרסה? התשובה: גוסטו. גוסטו חשב שגרסה כזו בעיבוד- בהשראת ראיי מרוקאי (של זיו קוז'ו) ראויה להיכנס לאלבום החדש שלו. ברוזה?
את הדיסק שמעתי אחרי ההופעה של גלעד הקסלמן בסינימטק, בפסטיבל הג'אז של תל-אביב עם יובל כהן (סקסופון) וענת פורט (פסנתר). עוד לפני שמדברים על גיטרה, אתה מגלה אצלו צניעות שכזו, בלי שאו-אופ, בעיקר בחיוך המבוייש משהו. האלבום הוקלט במועדון Fat
