הייתה פעם נשר? בטוח שמוסיקה כזו, בגיל הזה (23) היא גלגול של משהו שאין לו הסברים. זה לא רק כישרון. זו אינה רק כנות. היא נשמעת יוצרת-זמרת הנעה באפיק אותנטי. עיתונות המוסיקה תסמנו כ – nu-folk. לי לורה מרלינג נשמעת הכי
30 שניות למאדים היו כאן בנובמבר 2010, ביתן 1 גני התערוכה, מופע לכבוד This Is War. ראיתי קהל סוגד לג'ארד לטו, זמר נפלא, שר את השירים כאליו זה הדבר החשוב ביותר בחייו נכון לאותם ימים. בסוף הערב שאלתי: איך שלושה
לכל המתחילים הצעירים שרוצים לגעת ברקיע ההצלחה – דמי לובאטו, המנטורית מהאקס פקטור מראה, איך צריכים לעשות את זה נכון. כלל ראשון: אל תהייה מתוחכם מדי, אבל שחק אותה מהוקצע באוריינטציה של פופ עכשווי. קח את המפיקים הנכונים, לך על
אנייטה פלטסקוג? החלום הרטוב של גברים בשבעים חוזרת? אם הייתי כותב "אבבא" חוזרת – זו הייתה התגשמות חלום יותר גדול מאשר שיבתה לחיים של הסוודיש סקס בומב. לא? אבל אנייטה מסרבת לחזור לחיק האקס Björn Ulvaeus. זה לא יקרה. גם
מה עשו ביונסה ואנדרה 3000 ל- Back to Black של של איימי ויינהאוס? גם אם מישהו אינו אוהב את התוצאה, זהו קאבר שבשבילו כדאי להגיע לאוסף הזה. "גטסבי הגדול", גרסת 2013 בכיכובו של לאונרדו דיקפריו, מגיע עם פסקול שהוא תוצר
הבילויים ב"הורה הסלמה" לוקחים למסע בזמן. למסע בתודעה, בנבכי הגיגיהם. בתודעת מחאתם, במחסני האלוזיות המוסיקליות שלהם. הנוסע יקבל דף טקסטים מקופל. רצוי לקרוא לפני הקשבה, תוך כדי הקשבה, כי המוסיקה לעיתים רק בת ליווי. חשוב אולי להתביית על זרמי המחשבה
יותר מדי אורגנים – בלגן גדול. יותר מדי מוסיקה. בסופו של דבר אתה מחפש לשמוע דברים דרך אוזניך. בשקט. שיר פתיחה עוסק באינדיווידואליזם המוסיקלי. המוסיקה של רוקפור בגלגול הזה מגיעה אכן מאיזשהו מסתורין שלא תמיד אתה מפענח. נשמעת אלטרנטיבית, אבל
האם הקסם פג? אני מתכוון לקסם של טרום תקופת הקאברים-סטנדרטים, להם הקדיש רוד סטיוארט את השנים האחרונות. She Makes Me Happy שפותח, הוא סוג מתאבן שלא ממש מעורר אותך להמשיך למנה הבאה. אבל בהמשך – רגעים של סטיוארט במיטבו. זהו
איזה שאפתן. האיש דחס 11 גראמי לארון, ולפי האלבום הזה הוא רוצה עוד. פינה מקום חדש .אם תסכמו את המכירות שלו יחד עם אלו של להקתו, הבלאק אייד פיז. תגיעו ל-33 מיליוני אלבומים. הוא רוצה עוד. איך עושים את זה.
הראש, הגוף ציוו לקום מהמחשב להצטרף למעגל השמחה הצועני של גורן ברגוביץ', רצוי על איזה בקבוק בירה. "ברגה", זה כינויו, עושה מהאלבום הזה מסיבה שלא שמעתי ממנו. לפעמים זה נשמע כמו חתונה יהודית, ומי שישמע יידיש באחד השירים – אוזניו
לא מתווכחים עם אגדות. מתרפקים עליהן. פול אנקה הוא מושא התרפקות. תנו לי אותו בדואט עם סלין דיון (It’s Hard To Say Goodbye) ואני נמס כמו חמאה מתוקה בשמש של אילת. אחרי 55 שנות קריירה, Duets ייכנס כפרק נוסף לסיפור
סוויד חזרה אחרי למעלה מעשר שנים לגלם את סוויד הקלאסית. מי היה מאמין, שזה יקרה אחרי כל השנים האלו. אותות חיוביים נשלחו כבר בהופעה המחודשת שהגיעה אלינו לפני כשנתיים. יש להקות שחתומות על תקופה, שחותמן נטבע על תקופה. סוויד, הלהקה
מן הסתם, אני לא שולט בלוח הזמנים של ליאת יצחקי. הייתה לי תחושה, שהאלבום הזה יצא כבר לפני למעלה משנתיים. זו אינה הזיה. באוגוסט 2012 נכחתי בצוותא ת"א בערב של ליאת במסגרת פסטיבל העוד, שהוגדר כ – "בכורת אלבומה הראשון". בעולם
שנגיד רוק אלטרנטיבי ישראלי באנגלית ונרגיש בסדר? תגידו צביקה פורס בלי הגדרות. לא זקוק ליותר מחמישה שירים (אי.פי) כדי להציג אותו. תקשיבו לקול המיוסר ב – I Believe. אני מאמין / שאני יכול להיות מכונס שוב בין זרועותיך / זה
Subway – רצועה שנייה משדר אווירה היפנוטית, קולה הרך-רוגע של קארן או על רקע קולות רכבת על פסים המשמשים מעין ביט למהלך האיטי-נוגה של השיר. גם קצב האלקטרו של Mosquito משאיר אותך בתוך הקלאב האפלולי של Yeah Yeah Yeah כשקארן
תשעת השירים של סיון טלמור (שמונה מקוריים), אינם מגדירים ז'אנר, אינם יוצרים איזשהו תלכיד שמתווה זיהוי אומנותי קוהרנטי, אבל בהחלט מצביעים על יוצרת אקלקטית, שלמזלה מצאה מעבד ומפיק עתיר דמיון ומקצוען כמו יוני בלוך. בלוך נמצא בשירים כבמאי שיודע לחבר
על הפתיחה ריחפתי בתוך ענן נוסטלגי. Telstar האינסטרומנטלי היה להיט ענק לפני שחברי בום פם היו זרעונים. השנה 1962. להרכב קראו "הטורנדוס", השיר יצא לכבוד שילוח לוויין התקשורת הפעיל הראשון "טלסטאר", ששימש לתמסורת ישירה. בום פם מחזירים את הנעימה כחמישים
רק ג'סטין ביבר? מה עם Mindless Behavior, רביעיית הבוי בנד פופ הריתם נ' בלוזית? ראו אותם שרים-רוקדים אפילו באירועים בית הלבן. אמריקה הצעירה מטורפת עליהם. יש תיעוד הופעה שמביאה את הטירוף לסלון. רשימה של חצי מיליון רשומים fan-list subscribers. אני
זה אינו עוד אלבום של קאברים. בחירת השירים היא סוג של הצהרת כוונות אומנותית. נחצים גבולות הסגנון. קאונטרי, בלוז, ריתם נ' בלוז, סול, פופ. פולק. אל תסמנו ז'אנר. אנחנו לחלוטין בתוך עולמה הג'אזי חוצה הסגנונות של מדלן פיירו. מעין מסע
זה יהיה אלבום הזהב הבא שלהם (חותם), רצוי פלטינה (יאללה נחתום). הם כמובן צריכים את הקהל שקנה את Waking Up לפני 4 שנים. מצד שני: יש מחנות מערצים חדשים. הכל בסדר.חדש? לא. אבל יש שיפור. פופ בנים? – לא חייבים
תודו ששרה ברייטמן, למרות סופרן הארבע אוקטבות שלה והקריירה הנפלאה, לא קורצה מחומרים מהם עשויה, למשל, מדונה. מדונה מציירת סיסמאות על הגב שלה וממשיכה למכור כרטיסים יותר מלהקות הבי מטאל ענקיות. מברייטמן בת ה-52 היית מצפה שהיא תעשה את המיוסיקאל
גבהי הטון המקונן, הכמו-נשבר המלווה הלמות בקצב האחיד שמעטר את Overgrown. ג'יימס בלייק מעניק לצליל האלקטרוני דומיננטיות מפתיעה, הופך אותו חלק מהקונטקסט. בלייק. בן 24 מלונדון יצר אלבום חדשני, אמביציוזי. אפילו אקסצנטרי. שילובים של אלקטרוניקה, ריתם נ' בלוז, גוספל, גם
אלבום המולטי קלטשר אלקטרוני של השנה. המשכה של המהפכה. Major Lazer הוא פרויקט מוסיקלי של הדי.ג'יי / מפיק Diplo, לשעבר שותפו של הדי.ג'יי / מפיק Switch. דרכיהם נפרדו ב-2011. השניים יצרו את Guns Don’t Kill People, כור היתוך של מוסיקת
טורקיה על הקו. זה לא ארדואן. אלא ינון מועלם. כשינון מועלם על הקו, אני יודע שהיחסים עם טורקיה יותר מאשר פורחים. ינון מועלם הוא נגן הקשה ישראלי (ממוצא עיראקי), שבשנים האחרונות חי ויוצר מוסיקה בטורקיה. ניסה לחזור ארצה. להכות שורש
האלבום כבר במקום ראשון בכל מקום. וזה לא אלבום פופ רגיל. השירים אפילו די מורכבים. חלקם הגדול עובר את החמש דקות. עשרה שירים בשבעים דקות. כל שיר עומד בפני עצמו. כל שיר הוא צבע בקשת של טימברלייק נכון לעכשיו. קלישאת
כשבעים וארבע דקות של פיוז'ן ג'אז-מוסיקת עולם – מהמלהיבים ששמעתי. הגיטריסט יוסי לוי בנה מארג צלילי שיש בו שילוב יפהפה של סגנונות – ישראלי, ג'אז, אוריינטאלי, מוסיקה הודית. לוי הרפתקן ללא לאות, פולש לטריטוריות מוסיקליות חדשות. מי שצובעים יחד איתו
מי הם הסטרוקס מודל 2013? לפני שתנסו הגדרה, נלך על התרשמות כללית: גם אחרי אלבום האולפן החמישי, שמגיע אחרי Angles, הם יישארו במודעות אלטרנטיב רוק, הגדרה לה זכו ביושר ובצדק מאז ה- The Modern Age שיצא ב-2001, אני אומר "אלטרנטיב",
האם ההתקרבות לאלוהים מקרבת לפסגת ההשראה המוסיקלית? לפי האלבום הזה, אין לי אלא לחזור לקלישאה – כשטוב לך, ההתגלות המוסיקלית מתרחקת ממך. אריאל זילבר מטיל את כל כובד החזרה בתשובה על הדיסק החדש מן השיר הפותח "שמחו בשם". יכול להיות שהייתי
"ברוך בואכם לעולמי/ עזבו את הסמים שלכם מאחור. לא תזדקקו להם יותר". כך נפתח החדש של דפש מוד. אין בעיה לזהות: אין כמו דפש מוד להעניק לצלילי הכאב הקודרים יופי חשוך, dark-pop שהוא סוג של עושר אלקטרוני מלודרמטי – אם לנסות
נצא לטיול בעולם מוסיקלי אחר, קסום. תחושתי. אלגנטי. אניגמטי. המדריכים הם צמד (בסיס: לוס אנג'לס) שנע במעגלים של מסורתי ומודרני, כלים אקוסטיים ואלקטרוניקה. הנפשות הפועלות: רובין (Robin Hannibal) מקופנהגן ומילוש (Mike Milosh) מקנדה. הקול הרך-הנשי של מילוש יכול כמובן להטעות
