שנתיים בלעדיה. הבחור מתגעגע. ברור מה הוא רוצה. מה עוד יש בשיר? לא הרבה. שיר כחוש. המילים אמצעי. אולי הלחן של Stereo Tips והביצוע יציל. אלעד ואור, צמד מוזיקאים ישראלים שנמצאים בלוס אנג'לס שבארה"ב, הם שעומדים מאחורי שיר הגעגועים הזה. גיטרות חשמליות בפתיחה מסמנות
הראש סלקטיבי מאוד. תחושה שלא איכפת לה מכל מה שמסביב. החושך שהשתרר בתוכו. And there's no sun in my mind. המחשבות הרעות שהיא רוצה לסלק מתוכה. משהו אובססיבי מונע ממנה להיפטר מהן – I'm too trapped inside this head. גם
ג'אז איטלקי הוא אורח קבוע בסדרת הג'אז במשכן. מה זה ג'אז איטלקי? הפסנתרן סטפאנו בולאני אמר לי פעם שהוא לא מכיר יצור כזה. בשביל בולאני – ג'אז הוא שפת החופש. האימפרוביזציה מאפשרת לעשות כול מה שבא לך לעשות – ישן, חדש, פופ, אוונגרד, סולו
Yellow Days הוא ג'ורג' ואן דן ברואק George van den Broek , בחור שמפיק מוסיקה מתוך סככת גן ביתו מאז גיל 16. מספרים כי המוסיקה שימשה לו אמצעי טיפולי נפשי בשנות העשרה האחרונות שלו. רק בן 20 נכון לכתיבת שירים אלה, נשמע כבר
זה כואב כשהמאבק נגמר, שר אליעד גרין ברגישות, משדר כאב, משכנע שזה בעצמותיו. הוא שר על מאבק, על שחרור ועל אנשים שנמצאים "על סף הגירה מסיני לתל-אביב", שהזדקנו למרות שאינם זקנים. לפי הקליפ – מהגרים בדרכם אל החופש. השיר אינו
גילי פורטל בחרה באנגלית כדי לעסוק במודעות למצוקות אישיות: אנחנו נוטים להסתגר בתוך הסיפורים המאוד אישיים שלנו ולחפש פתרונות לבעיות שצצות, אבל הבעיות נמצאות מחוץ לתחום שלנו "וככל שאני מתחזקת אני כותבת מחדש את הסיפור שלי". כלומר – קחו זווית
התבוננות בתמונות ישנות של ילדות מנקודת מבט בוגרת – מעוררת רגשות, כל אחד והחוויות שלו. דריה ורד מתרפקת על פרצופים שלה כילדה קטנה. מתייחסת מעט לתחושות שהתמונות מעוררות בה. השיר על הנייר "רזה" מאוד. אתה מקווה שהמוסיקה תשלים. אכן: זכרונות
ניצן גולן נשמעת כמו זמרת שהגיחה מאיזו בימת מיוסיקאלים יוקרתית בווסט אנד/ ברודוויי. היא שרה בעוצמות קוליות ובטכניקה המעידות על שליטה טובה מאוד ברזי השירה. השיר הוא חשבון נפש בעקבות משבר יחסים, שהוליך למקומות לא טובים כמו רגשות אשם, ניסיון להחזיר
מלחיצה אותו. מה הוא מרגיש כלפיה. שינסה אותה יום אחר. שיחשוב מה שהוא רוצה, כי היא חזקה. יכול להיות שהיא מבינה את הבעיה: היא חיכתה לאחד Strong. התאכזבה. אז שיחשוב מה הוא באמת רוצה, כי היא – הבלתי נשכחת, תהיה
אחרי Bleue, האלבום החדש שלה, התכוננתי למופע "צרפתי" אינטימי בצבעים כחולים. העובדה שהיא בחרה בהרכב 8 כלי מיתר ללא ריתם סקשן יצרה אף היא את הרושם, שקרן אן בחרה ערב כחול עמוק עדין וסולידי. היה כחול וגם עמוק וגם אינטימי, אבל
הצליל האלקטרוני מכניס לאווירה מהורהרת הזויה משהו. לוהאריה (שירה, קלידים), אסף טוינה (קלידים, קולות, מחשב ואבלטון) ודר בכר (גיטרה, קולות) בחרו לשתף אותנו בתחושה שמשהו לא בסדר במהות הקיום. השימוש ב"אתה" מתכוון לרבים. הפניה היא למי שאינו מעז לחלום, קפוא
ריטה מנסה פעם שנייה בקריירה שלה במסגרת פסטיבל הפסנתר פורמט סולידי-מינורי. ממקמת עצמה במרכז הבמה בכורסה, כמו מתמכרת ליגונה. נדמה לי שזה לא עבד. היא קראה לערב בי-סייד. את ריטה אי אפשר לקבל רק בי-סייד, או לתפור למידות של פסטיבל פסנתר כאילו באינטימיות.
המופע שבשבילו עושים פסטיבל פסנתר קרה-התרחש סביב הכישרון הבלתי נלאה העונה לשם מרינה מקסמיליאן בלומין, שקיבלה לנהל מוסיקלית ואומנותית ערב של זמרות שרות ערן צור עם איה כורם, אונילי, וטל גורדון. המוכשרת הזו בת העשרים וקצת מבינה שלפסטיבל פסנתר עם יומרות צריכים להגיע עם
מה הם שורשי המוסיקה הישראלית שכתבו מלחינים כדוד זהבי, נחום נרדי, מרדכי זעירא, עמנואל זמיר, עמנואל עמירן, משה וילנסקי, דניאל סמבורסקי? אחרי ששמעתי את "דבקה פנטזיה" – האלבום וההופעה, הבנתי שלא חקרנו אותם מספיק. שלא חיפשנו אותם. למעשה, זה מה שעשה ישראל בורוכוב, מוסיקאי
לריקי גל מריעים באמצע שיר. אי אפשר להמתין עד שתגיע לסופו. זה הניואנס בהגשה, באינטרפרטציה, מנקודת הזמן בה היא נמצאת, יש לה הג'סטה הזו, עד שאינך יכול להמתין למחיאת הכף בסוף השיר. כמו נטענה מחדש, טוענת את השיר בעוצמות מחודשות של אהבה, תשוקה,
"קומוניקטיבי" – היא קראה לאלבום החדש שלה. אני מקבל אותו כמה רגעים לפני שנינט טייב עולה להסביר לעיתונאים את לוח הזמנים של המפגש. יאזינו לכמה שירים. היא תחזור להשיב על שאלות. בסוף תבצע שיר מהאלבום החדש. אחר-כך, בחדר אחורי של האוזן השלישית, שוחחנו על
כמה כואב לך אני יודעת/ כמה כואב לך/ תכאב/ תהיה עצוב/ אל תיכנע לפחד/ תאהב אותו/ תשקה אותו/ תן לו לאכול/ שיגדל, שיגדל// ותן לו ללכת/ תנשק מרחוק/ תן לו ללכת/ תשחרר שילך ויבוא/ לפעמים// כמה כואב לך אני יודעת/
ב – “Borderline”, הסינגל השני מאלבום האולפן הרביעי של ההרכב האוסטרלי Tame Impala, קווין פרקר עוסק בנושאים של מערכת יחסים במשבר, תוך חקירת אופי האהבה. השיר הוצג לראשונה ב- Saturday Night Live ב -30 במרץ 2019, אז הטקסט היה שונה
שנים אני מחכה למופע פסנתר בפסטיבל הפסנתר מארח. והנה: קיבלתי אחד כזה.מופע פסנתר. יוני רכטר, נסיך המוסיקה הישראלית, עשה בחירות אטרקטיביות לערב הזה: הוא החזיר לבמה את אבנר קנר, חברו ללהקה "14 אוקטבות" (1974), הוא בחר לאלתר עם אלון יבנאי – פסנתרן שפועל בניו-יורק – פסנתר מול
מהשירים שיופים אינו ידוע, והם מתגלים לפתע ככוכב חדש בשמיים. "אנחנו צריכים להיות בדיוק כמו גשם שוטף/ אבל אני לא יכולה לזייף את זה/ לפעמים אני כמעט נוגעת בזה אבל הידיים שלי/ הן רועדות מדי", שרה קמה ורדי בעצב מאופק, בריגוש
הוא רוצה להיות מלך בסיפור שלה, לדעת מי היא, שליבה יפעם בשבילו, שתשיר לו ברכות.שתוציאו מהחושך. מהות האהבה. הכוח שלה – השליטה בו. להיט קורע לב באריגה יפה של מנגינה, זעקות רגשניות חסרות פשרה עטופות באקוסטיות מעורבת באלקטרוניקה, קצב שמעלה על
שישאיר אותה במיטה בין הסדינים, היא לא תבכה שוב, היא רוצה להיעלם, להמשיך לדמם. המוסיקה משדרת הלך נפש נטו. שיר של אפרוריות מלנכולית ללא כחל ושרק. צבע קולי אחיד. רומי קובוס שרה מצוקת נפש על רקע יחסים טראומטיים. המוסיקה נשארת
קוטנר מדבר בפתח החוברת שצורפה על "התדהמה שהיכתה" את עולם המוסיקה הישראלית, כש"חתונה לבנה" יצא ב-1981. דיברו אז על אלבום "קשה לעיכול", "בומבסטי", הכל במינוחים של ילידי פרובינציה שעדיין לא גילו, שעידן הלהקות הצבאיות כבר נמצא הרחק מאחור. 1981 הייתה
כפי שמעיד מייק פוזנר עצמו – האלבום האוטוביוגרפי הזה הוא על כאב, אובדן, ושמחה שמגיעה יחד. זה אלבום על קבלת שיחת טלפון, המבשרת שלאבא יש גידול סרטני בגודל של מנדרינה במצחו. זה אלבום על מכירת הבית שלו בלוס אנג 'לס
את מה הוא "נורא רוצה"? – You know I want it so bad. זה הדבר שאינו מרפה ממנו, האם ידע מנוחה? התשובה היא שלילית, כי לנצח תמתין שהאור יעלה, והמשימה אמורה להיות בידך. אתה היחיד שמסוגל להדליק את עצמך, אלא שביום שהאור ידלק,
משירה אינטימית כמעט חרישית עוברת סיון טלמור לזעקה עצומה. הקונטרסט חזק. מציג את מורכבות הסיטואציה האישית. יש לה משימה לשדר לב שבור, נשמה מוטרפת. הקונטרסט מייצר את הדרמה. זה אכן שיר עצוב. משרטטת בדיוק רב את התחושה המערבת דכאון ופחדים.
כבר עברו 16 שנה מאז יצא "לזוז", אלבומם השני. "הדג נחש" הניפו שלטי מחאה, עשו "היפ הופ" ציוני אירוני מהמציאות המקומית וגם הזמינו לתוך הגרוב ברחבת הריקודים. לא ש"הדג נחש" המציאו משהו חדש. פאנק, ראפ, סול ג'אז, היפ-הופ הם סחורה אמריקאית מוכרת ומשומשת,
הבנאדם בפאניקה, במשבר חרדה: "אני מתמוטט / אני פוחד מהעיניים שלך/פוחד מהנשיקות שלך / כל הדברים שגרמו פעם לי לזרוח / עכשיו קורעים אותי לחתיכות/ מרגיש כמו הלב שלי / קפוץ כמו אגרוף ברזל/ אני פוחד מהחושך שלי / ואני
אני מקשיב לדיסק הכפול נונסטופ. גל קוסטה שרה את שירי ז'ובים, בוסה הכי מחניפה שאפשר לקבל מהשירים האלה, עיבודים מאוד מדודים, אך גם עשירים. הקול – כל כך מיוחד. ומה שבולט בביצועי 23 השירים זו האהבה של קוסטה לשירים של ז'ובים. היא
המאבק התמידי כמוטו בקיום ביומיומי. העימות הוא חלק בלתי נפרד מהשרידות. אתה נלחם על האמת שלך, מה שבעיניך נכון וצודק, אתה במאבק גם כשאתה כותב שיר. מבחינתה של לורן נוימן – היא שבויה של השיר שהיא כותבת. לא רוצה להיות
