שירים חדשים

קובי שמעוני שולח שיר אהבה לאהובתו-אשתו ליום נישואיהם כמעריץ סוגד. מתרפק, מתרפס, משתף המאזין בפרטי התחושה הטובה, מספר את סיפור האהבה עד פרטים אישיים ("בנינו בית שני ילדים") גם במשברים (ברחה לו לשבועיים בסיני) , נותן מתכון לקשר זוגיות כיועץ

את השיר הזה לא ינגנו בחתונות. טוטאל דיפרסיה ביחסי בינו בינה. גם כשלכאורה היה נפלא, הם ראו את הסוף – "מזדחל כמו גנב מאחור". על אחת כמה וכמה – לאחר מכן – רע לתפארת. ימים אפורים ללא תקווה, ללא תקנה.

אחרי שמאזינים לדואט נדמה, שזו לא תהיה קלישאה להגיד – טובים השניים. הבוסה נובה הזו מתלבשת על מיקה קרני ועידן רפאל חביב ככפפה. הם שרים יחסים על הקצה. למרות הרצון, יש כאן מסלול ידוע מראש של חוסר סיכוי לחבור. שבריריותה

הרומנטיקה המלנכולית הנוגה-נעימה הזו. גלי עטרי שוכנת לבטח במחוזות הטקסטואליים-מלודיים הנוחים לה. אהבה בסכנה? יש פחד, אבל "קרן אור בשקט מלטפת את הפנים", וקולה של גלי עטרי מלטף את האוזן. מי מדבר על מהפך בשלב הזה של הקריירה שלה. גם

מי הוא שהיא מחפשת אותו על שלטי רחוב? למה שם? שירי מיימון או דור דניאל יודעים יותר. היא מכל מקום משתפת את אלוהים ב"חרטות ולבטים של גיל שלושים". גם אם אין פירוט מה החרטות והלבטים בגיל הזה, אפשר להישען עליו

"מרפסות" ממשיכה לספק חומר למדור הפופולארי "גברים בוכים בלילה". השיר מגיע אחרי "בלעדייך", וגם כאן כתיבה ששואבת מכל הנדוש בנושא. האהובה הבטיחה אהבת נצח, האוהב החרד רוצה להבין איך זה קרה, מבקש "להחזיר את הזמן לאחור" ושתישאר לפחות "עד אור השחר

רונית שחר שרה שיר של לורן מילק לא רק כסינגר אלא כסונגרייטר. החיבור בלחן, בטון המתכוון מייצרים אמינות של קרבה אישית אינטימית. שחר פוגשת את זרם תודעתה של מילק, שכולו כמיהה לבואו של אהוב, המשופעת במים רבים (טהורים, שבורים, קשים מעצב).

סיפור נסיעה ברכב על רקע אובדן אהבתה. נותנת לזמן לעשות את שלו. לפי השיר הזמן מְרַפֶה מלשון רפיון. הכותבת העדיפה על פני "הזמן מרפא", אולי כדי להימנע מהקלישאה הלא אמינה, כי באובדן אהבה גדולה – הזמן אינו יכול למחוק הכל,

רק ילדים חולמים ורוד? ואפשר לנסח השאלה – ילדים חולמים רק ורוד? גם בפשוט ובתמים – בודקים מטפורות. אבל אין ספק – ילדים הם הפשוט הזה, התמים הזה. נורית גלרון בביתה החם והבטוח. המנגינה, הטון המעט נוגה שמשדר תערובת של

שברי זכוכית. ערב. חוף ים. שקיעה. זמן שאינו עוצר. זרם תודעה שאומר פחד מההוויה. רוצה למות כשהיא קרובה אליו. מרגיש חסר הגנה. למה? הכותבים אינם מספקים סיבות מדויקות למצב החרדתי, אבל הוא קיים. המוסיקה אינה משדרת טראומה. היא נוגה אבל

היא כל הזמן הולכת, הולכת, הולכת. הולכת. כיוון שבעברית אין עוד מה לחדש, הוסיפו לדוד גריי צרפתית. עירוב של עברית וצרפתית בשיר אהבה סנטימנטלי נשמע מניפולציה שקופה. אתה רוצה להיות זמר צרפתי ולשיר בסגנון סרז' לאמה – לך עם זה

עברי לידר עושה שימוש במטפורות של תפרים כדי לתאר שינויים חיוביים שעוברים על הבנאדם מילדות. סיבים של פחד מתחלפים בסיבים של יופי, והם שמחברים שני אנשים להיות "תפורים ביחד", להיפתח לחלומות אחרים, לדעת לקבל ולוותר. הבעה נרגשת בטון נמוך שמטפס

צחי פודור בורח מזיכרונות רעים אחרי שעבר תהליך של ריפוי. הוא מקווה שיצליח להגשים עצמו עוד בחיים האלה. ("לגעת שוב לפני שיעבור") הוא נכנס למערבולת חושים במקומות של "סוף הזמן", בין השמש והים, קצה עולם המרוחק שנות אור. הזמן האינסופי

אולארצ'יק שוקע בנוסטלגיה, שכולה ספר השירים האמריקני הגדול, זה שמכיל את הסטנדרטים, המשמשים זמרים ונגנים משך דורות, במיוחד בתחום הג'אז. הכוונה היא להתרפק, להתענג, להעניק את הטאץ' הרומנטי לשירים הקלאסיים – ובעברית. Tea For Two הוא ראשון מתשעה שירים שתורגמו

נברח לאי האהבה של קובי אפללו. ננחת שם לשלוש דקות ומשהו. יעשה טוב. לא ביבי, לא בנט. לא סיר הלחץ המקומי. נלך שבי אחרי ליבו השיכור. מנגינה ואמת. נקשיב לצלצול סלסוליו היפים, לפעימות ליבו המתרגש, לטון קולו הענוג. אני אוהב

אופיר כהן העתיק פסוקי תהילים בלי לתת קרדיט לספר הזה. מצאתי כאן ציטוטים לפחות מארבעה פרקי תהילים. ערבב גם מילים גם מן התפילה (ברכת "שים שלום") ויצר מישמש של פסוקים, שליאור נרקיס אימץ לחיקו. אחרי הכל, לתהילים ולתפילה אין צורך

כמה רע. בואו נקטר קצת על החיים. נוסיף מנגינה עצובה. וכדי שזה יישמע טראגי ומייסר – נבקש משניים שישירו. מרגול ואיתי לוי משתפים פעולה לצורך הבעת הרע הטוטאלי. הטקסט הזכיר לי חיבורים של ילדים בבית ספר עממי, התבכיינות שהיא פסיכולוגיה

האנחה בסיום. אני שמעתי נשימות גם בהתחלת השיר. מרב סמן טוב נושמת את המילים שהיא שרה. הגוון הנמוך בקול מעצים את הדרמה בלי שתגלוש למלודרמה. שיר ממצוקה נפשית. מתסכול. האין מבקש יש. "תן לי מה שאין לי"… "מה שיכולתי להיות". פחות משלוש

האם דן רפאלי גבאי כותב את עצמו? עיינתי בקומוניקט. לבחור יש משרד פרסום מצליח בצפון הארץ, עבר עשיר במוסיקה. אז מה רע, אם הכל טוב? מצד שני, מי מבטיח שבהצלחה הכל טוב? הטקסטים האלה של מי ומה אני וכמה רע

הגבר מתרצה: עד עכשיו שמר הכל בבטן. שתק. שתיקה ביחסים בינו ובינה שווה כעס, תסכול, דמעות. אבל לפתע "גילה אותה". מה קרה? אריק זנתי אינו מבהיר את הפער בין אז לעכשיו. הוא רק שואל אותה: "ממה פחדת?" ו"לאן נעלם החיוך"?

מה, באמת, יש עוד אנשים טובים בעולם? ואללה. עד כדי כך אנחנו פסימיים, שרמי קלינשטיין ביקש מנועם חורב להזכיר לנו שיש עוד טוב בעולם, שלא הכל רע לתפארת? הצירוף "מלאכים בשמיים" הוא מטפורה מאובקת לתיאור אנשים טובים. "לא צריך לחפש

הפסנתר מלווה את מנגינת הלב. שיר דכדוך מלודי אפרורי מספר סיפור של תהיות ותעיות. דנה עדיני שרה כמו זה בנפשה. טקסט סובל מחוסר קוהרנטיות: הפזמון החוזר  – "חשוב שהגעת, כל כך חשוב שאתה פה, גם אם נשמע לי שזה לרגע"…

שאלות קיומיות שאדם שואל (או צריך לשאול) כל יום, כשהוא קם בבוקר, גם לפני שהוא עולה על יצועו. נשמע פשוט? לגמרי לא. כמעט כל החיים בשלושה בתים. שאלות מכילת חיים. אין תשובות. חידות החיים ישארו בגדר תעלומה. התעלומה גם קובעת

אייל גולן קורא טוב את השוק. "ילד של אבא" של מוקי היה השיר המושמע ביותר בשנה שעבר ברדיו, אז גם הוא רוצה ילד של אבא משלו. קרא לו "כשתגדל", שום קשר לשיר האלמותי של פוליקר. האם קרא את הטקסט של

"על הספסל ישבתי וזיכרון כתבתי … פתאום נשבר העיפרון ונשאר הזיכרון", לא בטוח שעדן בן זקן מכירה את הטקסטים השבלוניים שאפינו את ספרי הזיכרון של פעם. את השיר הזה לבטח לא ניתחה, כי הוא נחת עליה ברצונה או שלא ברצונה.

נעלה עם עידן עמדי על הכביש לנסיעת לילה. הוא מנסה למצוא מקלט. נתחיל בנסיעה נינוחה. כשנעבור ליד מסגד, יקרה משהו. נלחץ על הדוושה. המוסיקה מתעצמת. מה לעידן עמדי ולמואזין? פתאום, מדמיין אותו כאיזו דמות אב מנחמת. "כנס לישון אחי ומחר