ביקורת סינגלים

סינגל ראשון, הוא בדרך כלל מקדם אטרקטיבי, שאמור לסלול הדרך להמשך. אילו אני יועץ של סיון טלמור – יתכן שהייתי משאיר את השיר הזה להמשך ואולי לאלבום עצמו – יען כי הוא נשמע מסוג ה – B-side, לחן סימטרי (ואלסי)

להיט סלואו מצמיד? בטח, אבל ליבי אינו להשתפכות הזו. כלומר נשארתי קר. שק דמעותיי נותר יבש. אורן כדורי את עידן יניב משטחים דרמת אהבה אישית כביכול כדי לייצר מלודרמת ענק – אבל בסופו של שיר – יש תחושה שהקליט-אמוציונאלי הזה

אינם מבינים, אינם יודעים איך להגיב? מי היריב, מי נגד מי? על מה לא מוותרים מה רוצה גד אלבז להגיד? שמעתי בליל מעורפל של משפטים. אלבז ניסה לשוא לייצר מזה דרמה, העיבוד ביקש ליצור סרט מתח עם קישוטים פסואודו אוריינטל

מי יאהב אותה יותר ממנו/כמוהו? נו, טוב זה אינו בדיוק פלגיאט, וארקדי דוכין לא יצעק גוועלד. אבל אין ספק שמישהו כבר אמר את זה לפניו (לפני שגב). ביחסי זוגיות על סף מימוש  יחסי בינו-בינה תמיד יש מי שבטוח שהצד השני

בא לכם להסתלבט? בא לכם בחאפלה? בא לכם ביט בסבבי? בא לכם זרוק ואלכוהולי? בא לכם לשחרר? מה לעשות עם הקטע הזה? ביקורת? אנשים רוצים לעשות שמח. שישמחו. שיעלצו. שיתפרעו. אקסום, צמד ההיפ הופ דאנסהול מבעיר אש לא מסוכנת – תערובת של

מוש בן ארי בדרך הפלמנקו. שאלת תם: מה חסר בגרסה העברית של "דרך", שהיא מתורגמת, מושרת ומעובדת באוריינטציה ספרדית? האם זוהי האובססיה לחבור לטרנד קוסמופוליטי של "מוסיקת העולם", שמריץ את מוש ללכת בדרכי אנדאלוסיה והמוסיקה הצוענית? עזוב אותך מביקורת. תפרגן:

אני מאמין יותר לטון של חיים משה מאשר לטקסט הקונפקציה הזה, אבני חן מפלסטיק, שמתחרה על בכורת מצעדי הטקסטים הנדושים ("ילדונת" "שולח לך אלף נשיקות", "מרגישה אותי בלב"). אני אוהב יותר את צליל הבוזוקי שמעניק קישוט תיכוני יפה.  שיר פסנתר

שיסביר לי אייל גולן – למה דואט עם עופר לוי? שיסביר לי עופר לוי – למה דואט עם אייל גולן? אחרי ששמעתי, אין לי תשובה. הייתי מהמר על זה שהם כלל לא נפגשו להקלטה משותפת. תרשו לי לדלג על הטקסט.

בואו נחייך חיוך מר: איך יוצרים היו כותבים שירים חדשים, אלמלא אפפה אותם מצוקת נפש. אירוניה: היובש הזה בנפש-רוח עורר את הקול הפנימי של בעז בנאי לכתוב שיר שהוא כולו ביאוס. הבחירה בחיים היא ברירת מחדל – "אם אתה בלאו

כשעידן עמדי עושה חשבון נפש, הטון אומר – פה אין שקר, גם אם הטקסט אינו פסגת הליריקה – פה ולב שווים. אם יש מיינסטרים עצוב מזוכך מסולסל טבעי  – זו המוסיקה הזו, נוגעת, מגעת. המראה העצמית שעמדי מעמיד – פילוסופית משהו.

רוצים כדור הרגעה? קחו את יגאל בשן למיטה עם אוזניות ועצמו עיניים. לא מחירי הדלק, לא בחירות, לא ביבי ולא באבה. השמים הם שלו, לא של אף אחד, הוא מסתדר איתם היטב. ככה טוב לו. אצל בשן אין אפילו –

רמי קלינשטיין הרומנטיקן דואב בטעם של פעם. בית קפה פינתי, הזדהות עם קבצן, מטביע יגונו בשיכר, אפילו ליצן על חבל דק כמו בקרקס קיים כאן ברמה המטפורית. אבל הטקסט אינו קוהרנטי: מצד אחד פיוטי מאוד, מצד שני סטייל הז'אנר הים

פרפרי התעתוע של ערן צור ממשיכים לחוג ולהיעלם. זהו אחד משירי האהבה היותר מיוחדים שנוצרו במוסיקה המקומית. חותמם – לנצח. שיר על אשליית האהבה לרגע. לרגע מתעוררת האהבה בדמות צבעים חיים, שלפתע מתכהים. האהבה וחמקמקותה. לפתע היא כאן – אבל הייתה כלא

"שוב אינני ילד/ תמו נעורי/ שיבה זרקה במלך" – את המילים כתב יענקל'ה רוטבליט לשמוליק קראוס. השיר יצא ב-1988, ומאז הוא לא רק חלק מפס הקול של הזמר הישראלי המודרני – תרצו "קלאסיקה ישראלית" מקורית. מנגינת נצח מנצחת זמן, שמורה

יש משהו מאוד אופטימי בהתחלה. אפשר למחוק חלקים מהעבר. להרגיש רוחות חדשות. ג'קו אייזנברג (זוכה "כוכב נולד 4") מבקש "הכל מהתחלה". בדף שנשלח, מספרים כי חזר אחרי שנתיים באמסטרדם. השיר נכתב במהלך השהות שם, ומתאר המאבק בין "חופש הרחוק לרצון

יענקל'ה רוטבליט מקדיש את השיר "לרעינו שלא שבו איתנו. אנחנו מנסים להיות ראויים. אתם איתנו מאז ולנצח. חברים לא שוכחים חברים". את זכר מותם של נופלים ש"נמהל בחייו" (של רוטבליט) – מביע קולו העמוק, הדרמטי, המאופק והזועק של יהודה פוליקר.