טריו פסנתר-בס-תופים פותח את "ג'אז תל-אביב" 2011 עם גרסה ג'אז פאנקיית ל – Come Together של הביטלס – שם האלבום שיצא ב-2009. ג'ורג' קוליגאן עובר בהמשך מהקלידים החשמליים לפסנתר האקוסטי כדי הציג את המרחב המוסיקלי שלו. אנני קורא בתוכניה נתון
קיבלנו דגימות לקראת פסטיבל ישראל ה-50 במסיבת עיתונאים במועדון שבלול: אחינועם ניני שרה "רוח סתיו", מנכסי הרוח של הזמר הישראלי, כשלצידה גיל דור הוותיק והנאמן שתמיד תורם עוד משהו חיוני לשירתה בפריטת הגיטרה, וגם מי שהיא לא הכירה ממש עד
האלבום השני של הטריו ממערב לונדון, אחרי To Lose My Life (שיצא ב-2009) Is Love הפותח קובע קו שיעבור לאורך האלבום – במיוחד באלמנטים אלקטרוניים קודרים. בהמשך יגיעו עוד שניים – Strangers ו – Bigger Than Us שיצא כסינגל. וגם –
מה מרגיש "המשורר" בדרך אל הדציבלים והטון המלנכולי? לפעמים היומרה להגיד "כמה רע" כל כך גדולה, שאינך יודע מה הייתה באמת כוונתו (של "המשורר") כיוון שהמשורר במקרה הזה הוא להקת "דילמה" כולה, אומר לחבורה כולה – יש כאן ניסיון די
מסוג השירם שאומרים – אם היה אקדח לידי – לא בטוח שהוא לא היה חוזר בסצנה האחרונה למטרה מאוד ברורה. הנפש המסויטת מזיעה עצמה לתוך כר, כואבת את אכזריות הנסיבות (היא הולכת לו) וגם מקוננת על הישנותן – "איך עוד
למוש בן ארי יש כנראה רצפט להרגיע לחצים שליליים שאין לכל אחד. מצד אחד הוא הוא צודק: כל אדם שני חי על דלק הישרדותי שמורכב מאלמנטים לוחצים – כאב, פחד, צער, כעס. ההצעה שלו פשוטה: חבר'ה, עזבו, היכנסו לפאזה אחרת,
הצירוף של פשטות מילים-חריזה, מנגינה ראשונית וסלסול טהור. זוהי ליאת יצחקי בשיר אהבה שמתאר התרחשות רגשית אז במילים "איזה ימים עוברים עלינו" (שגיאת עברית שהיא כבר סלנג) ומביעה בטון געגועים שמחלחל סערת רגשות,שהיא למעשה הסערה שמתחוללת בפנים ("אתה שותק בחוץ/
לא זוכר כמה פעמים ראיתי את מייסי גריי בארץ (הרבה), אבל בכל הופעה היא חוזרת להזכיר לי: אני פה בשביל לעשות פאקינג גוד טיים. באמריקנית קוראים למה שגריי עושה אנטרטיימנט. פעם שעברה היא הצטיידה במיקרופון מנצנץ. הפעם הוא נראה ורוד.
אחרי הניחושים וההימורים הגיע רגע האמת – ליידי גאגא ואמינם זכו בפחות פרסים מהצפוי בטקס הגראמי. הזוכים הגדולים הם להקת ליידי אנטבלום, וההפתעה הגדולה שהביס את ג'סטין ביבר הוא אספרנזה ספולדינג. (מי זה?) הנה הזוכים. תשוו להימורים למטה. סינגל השנה:
לפני השיר האחרון היא משחררת את הבד האדום מהשיער ונותנת לו להתפזר. הטמפרמנט בהילוך שישי. היא מחבקת את הפסנתרן. היא מחבקת את הקהל. היא מחבקת, היא באה מאהבה עצומה. אהבה עצובה, אהבה מטורפת, אהבה רעה, אהבה שמחה, אהבה של חיים
אצטט מהדברים שהגיעו עם סינגל הזה – "אתה לא יודע עבור מה אתה חי עד שאתה יודע עבור מה אתה מוכן למות" מוסרים לנו מ"שטר" ועד שנעכל, נבקש פרטים על הרכב ישראלי-אמריקאי-בריטי המנסה "חוקים חדשים" להיפ הופ, לדבריהם – בניגוד
אר.אי.אם שנת 2011 היא אר.אי.אם 2001. היא אר.אי.אם 1981. היא אר.אם.אם הישנה ולרבים הטובה. פעם כינו את המוסיקה הזו אפילו "אלטרנטיבית" או "פוסט פאנקית". היום אין כאן שום יומרה פרט לפופ-רוק מבית אר.אי.אם, לקראת האלבום החדש. Collapse It Now. הישן
קלישאה שממשיכה לתפוס: מבחנו של שיר הוא מבחן הדילוג על פני מחסום הזמן. אבל לפעמים הוא כל כך מדלג – שכבר בלתי אפשרי לסבול אותו. אם מדברים על קאונטרי מיוסיק, אז הרדיו המקומי הצליח,למשל, להמאיס עלי את Jolene של דולי פרטון,
שנצטרף לנסיעה-חזרתה הנוגה של חן רותם לקיבוץ? ממליץ. שישי בצהרים אוטובוס אחרון, וגם כשיש לה כבר מכונית. נופיה המתחלפים, הרהוריה. סודותיה. (מה טומנות אותן מדרכות שהיא אינה מעזה לעבור בהן?) וגם נימת הסרקזם מה יגידו בחדר האוכל כשהיא תיכנס. הקצב
כריסטינה אגילרה הוזמנה לסופרבול לשיר את ההמנון האמריקני. סביר להניח שהיא מכירה את מה שעוללו הסקס פיסטלוס, הרכב הפאנק להימנון הבריטי, מה שג'ימי הנדריקס חולל להמנון האמריקני. אגילרה מוזמנת סדרתית לאירועים לאומיים בארה"ב. היו לה כבר גרסאות יותר נועזות בטקסים
עמי אברהמי שר את תסכוליו –"ניסיתי לזכות בזה אבל לא יכול, החיים בחוץ מסוכנים. בכל מקום אני חייב לשלם, שוב רוצה לכתוב את שירי, קשה להסביר מדוע העולם הזה מלא בכאב, לא חשובה הסיבה, למה אני צריך לוותר על הכל
את מי הקול הזה מזכיר לכם? צדקתם. תשמיעו לשלמה ארצי. מעניין מה יגיד. שאלה של אינטונציה. הצבע, ההטעמה. צליל אקוסטי צנוע מבהיר היטב את קווי המתאר הרגשיים. כפיר אפשטיין מתגעגע בטון מלנכולי דואב ומחוספס לכל מה שהשאירה בלכתה-בריחתה. מה קרה?
חידוש לשיר מתוך האלבום "מנגינת הנדודים" (1996) לקראת אלבום ההופעה החיה "כמו אגם רוגע". השוואה מגלה גרסה חדשה במהות. באלבום של לפני 15 שנה – מאיר בנאי שר סיפורו הפנטסטי של ליצן הרחוב המזמר על מוות ואהבה מתחת לחלונה בטון
דווקא יש מה לעשות – לכתוב שירים טובים יותר מזה. גם אם מאור כהן חושק לחוות מחדש חוויות של פעם, עדיין זה אינו מחייב לרוץ לכתוב על זה שיר. גם סדרת רוק חדשה שהוא מריץ SATURDAY NIGHT ROCK אינה מצדיקה
מילים יפות על אהבה. מילים של תשוקה, של כמיהה. שאיפה אל השלם, המושלם. היא שרה אליו בגוף שני, לוקחת על עצמה לתאר למה הוא מתגעגע – "ליד רכה בתוך האינסוף הקר”. גם מגישה לו את עצמה – "בוא והתכסה בי".
כבר בקטע הראשון שנקרא Jule Part 1, אתה מצטרף למסע החלומי של בנצי גפני, מנגינה קסומה מעוטרת בצלילי בוזוקי, תזמור שלוקח לאי הים-תיכוני שלו. לפני שנמשיך: יש דמויות במוסיקה שמתקבעות אצלך כ – Sideman. המון הופעות כמלווים, אבל לעולם לא
נפשו של זאב נחמה יוצאת בגעגוע לאהבה, שמה שנותר ממנה הם מזכרות קטנות ומליחות מהעבר. בדברי ההסבר מייחס נחמה את הזיית הגעגועים לרומנטיקה תמה בימים שברדיו התנגן השיר Lalena, במקור של הזמר דונובן, ובהמשך בגרסת כיסוי של Deep Purple, שיר מעורר
בהערות בחוברת המצורפת לאלבום נכתב: "נהר זורם עם הבלוז, וגרג אולמן ממשיך לנווט לפיו". והנה דו"ח מסע. גרג אולמן, איש להקת האחים אולמן (The Allman Brothers Band), אגדת היכל התהילה של הרוק, מוציא אחרי 14 שנות בצורת אלבום בלוז בהפקת
הרושם בהאזנה ראשונה: לא קול גדול, לא שיר גדול, פרי לא בשל. מעין פיוט של תמימות רכרוכית שמסתלסלת בצליל ים תיכוני. הגבר החושש-חלש שמפחד בחושך כילד, מבקש שתצייר לו דרך ומבטיח להיות גיבור, רק שתראה לו הדרך, שתיתן לו כוח
מרב סמן טוב כותבת על פיצול קשה – אותו אינה מגלה למי שאיתה: "למה להיאבק בקול הזה שמדבר איתי" שגורם לה לחיות על "זמן שאול", מאיימת באיבוד עצמי – "יום אחד אהיה שייכת לכולם/ ולא יהיו גבולות יותר/ ולא יהיה
רוטבליט הוא הכי רוטבליט כשהוא שר את שיריו. השירים שלו הם מפעל חיים במוסיקה המקומית, כתב למי לא, מאיינשטיין ועד קראוס, אבל יש רגעים שרוטבליט רוצה לשמוע את שיריו לא איינשטיין ולא קראוס אלא רוטבליט. ויש לו כאלה.הנה בלדה שמספרת על התאבדות
הפרויקט "2 צדדים למטבע" מנסה לגייס מיטב היוצרים לאקספרימנט מלאכותי ויומרני לעיתים – כדי שה"מזרחים" יישמעו שרים יפה שירים של "מערביים" ולהיפך. "מורה לחיים" של עמיר בניון הוא ניסיון מאולץ לאנוס שיר מקסים של יוצר שנדמה לי מתרחק כמו מאש
אתחיל בזה שאסף אמדורסקי כמעט דרך לי על הרגליים, כשהוא ירד לארבעים שניות לנגן בתוך הקהל ולהתחכך בו. יתקן אותי אסף, אבל ככל שזכרוני עומד לי, אינני זוכר החנפה כזו בקריירה שלו. הדימוי בעיני הוא של מוסיקאי רציני, מולטי-טלנט, כפי
זהו האלבום הכי רחוק מ"דברים יומיומיים כאלה". לא דיסק שמקבלים ביום-יום. הוא נפתח בתזמור אפוקליפטי מורכב – שיר על סוף העולם, מקום בלי מוות, בלי הבל, גיהנום שמרגיש כמו גן עדן. השמש קופחת לילה שלם. ובדמיונו הפורה הוא והיא נמצאים
"אורות" של אברהם טל פותח. אחר-כך "אה אה אה" של אפרת גוש. הדג נחש עם "נחמה". באוספים כאלה המתאבנים הן בדרך כלל הלהיטים הכי גדולים, כלומר הכי מושמעים והכי מורדים. איך באמת נקבע הסדר? שלומי שבת עם "מה ששלי שלך"
