שירים ישראלים

רוני אלטר שרה על מי שמשדרת נתק וניכור מנקודת מבטו של הדובר בשיר. ניסיונו לתקשר איתה אינו מסתייע, האנרגיות האדירות שלה – "היו בה נמרים, אבל היא רק נסעה על הכביש המהיר" – אינן מופנות כנראה כלפיו, למעשה אינן מוצאות

מונולוג-מכתב  בדיבור ובשירה על סיטואציה שכיחה: הכאב שאחרי פירוק יחסים פתאומי. שרון הלצמן מבטא הפתעה: "הכל קרה כל כך מהר", "בַּבֹּקֶר עוֹד הָיִינוּ יַחַדבָּעֶרֶב כְּבָר לְבַד/ לִפְעָמִים הַחַיִּים מִתְהַפְּכִים בְּרֶגַע אֶחָד". המעבר מהסיפור (דיבור) למוסיקה ("איפה שתהיי") מדלג על מה

מה מחפשים שני יוצרים זה אצל זה, כשהם מחליטים לאחד קולות לאלבום משותף? אחרי שישה שירים באי.פי של דניאל סלומון ואדם בן אמיתי אני מצליח לעלות על נקודות החיבור ביניהם. ראשים מדברים, לבבות מרגישים. סלומון כינה את האלבום: "מכתב מעולמנו

מי לא כותב-מלחין-שר אמא? (אבא – הרבה פחות) על הנייר השיר של מארינה מקסימיליאן  עוד שיר שגרתי על אמא שהיה בקושי מקבל "עובר" בסדנא לכתיבה יוצרת. ואז – המוסיקה.  היא מכילה את  עומק אהבתה של מארינה, משמעות שהמילים לבדן אינן

"אני שרה כדי לשאול מי יכול לתת לנו קול"', שואלת-שרה  רות נודלמן.  השאלה נשמעת הכי רלוונטית לזמן הזה. אדם בתוך עצמו גר, אבל אבל לא יכול להמשיך קדימה כאילו כלום, להישאר באזורי הנוחות שלו, מתחת לשמיכה חמה ולהתעלם מעולם כאוטי

לאה שבת מבקשת אות מהבורא כדי להבין את מהותה. מי אני, מה אני, לאן אני הולכת. אלה שאלות שהכל שואלים – מאמינים, חילונים, אפיקורסים, פילוסופים. זהו  בסיס הקיום. בלי הבנת תכלית הקיום שלנו כאן, בלי שנבין את הסיבה להיותנו מי

השיר הזה יצטרף למיליארד שירי אהבה נדושים, כתובים כתרגיל בכתיבת שיר לפי ספר הוראות כולל קלישאות כמו "להיות או לחדול", תיאורי אידיליה משפחת (בית קטן, שלושה ילדים), חריזה פנימית טכנית. גם  השיבוץ של "חלקת אלוהים" אינו מעיד על מקוריות. צליל

מגמת ההפקה מאחורי הזמרת ואלרי חמאתי – לייצר זמרת במתכונת נסרין קדרי. חומרי היצור שקופים: כתוב מלודרמת דמעות על אהבה,  גם אם הסיפור קלוש ונדוש, שבץ את המילה "לב", "נשמה", ערבב ערבית ועברית, עטוף בעיבוד ערבי-מערבי תואם.  אלירן אביטל וחגי

איה כורם מתפייטת בשיר אהבה המושר מגבר לאישה. אני תמה: מה מניע אותה לשיר אהבה מנקודת מבט גברית? הזדהות עם נפגע האהבה? הטון הרחום והחנון משדר חמלה והזדהות. קול אישה וגבר מתמזגים. סוג של הידמות קולית שפותר את השאלה הנ"ל

שש שנים אחרי צאת אלבומם האחרון, מגלים חברי בית הבובות משיח על מדרכה, שמחפש אהבה מנותני נדבות. המשיח הוא אמצעי לדבר על עולם שבו שולטים  כסף ומנהיגים שרלטנים, אבל חסר נשמה, שזקוק לשינוי. הסיפור האקראי (על משיח קבצן במחלפות בלויים)

בסדנא לכתיבת שירים –  זהו שיעור יסוד: כתיבת פזמון לפי הספר. המאפיין העיקרי של הפזמון הוא היותו קליט, נוח להבנה ולזכירה, שקול וחרוז היטב – כולל חריזה פנימית. מתי כספי חוזר לבסיס, שר בקצב מדוד, במוסיקה טיפוסית, מביע בנינוחות את

עדית פאנק כתבה על כוחן של מילים לייצר רגש, משהו שמגיע מאזורי הלב ולא מהראש "שמתעקש לזכור דברים  מיותרים". אנחנו חושבים במילים – לכן הזכרונות שלנו מילוליים, אלא שהרגש ניזון לא רק ממילים אלא ממכלול החוויה. אם היא חזקה, מן

הוא צועק לה "תחזרי", היא לא מוצאת אותו כשהיא חוזרת הביתה. נזכרת במסיבות. לא יכולה לישון. אז מה הבעיה? אה… "שכחנו לדבר". מקוננת תמר חיים.  זהו. זו כל הבעיה? הטקסט משטח, יותר כתיבה יצרית אקראית מאשר התמודדות לעומק עם החסר/

גיא זו-ארץ מצטרף לזמרים החרדים הבוכים בלילה.  זמר במציאות המקומית – גם אם אהבתו בפועל מלבלבת – כנראה זקוק לאיזה מלנכולי כזה, לשיר את חרדתו -דאגתו על רקע שיבושים ביחסים. השיקולים לא תמיד אומנותיים טהורים. הפניה ליוצרים בעלי קבלות לצורך

אסי לוי לוקחת לרחובות פריז על פסקול אפלולי, מלנכולי-רומנטי, מתרפקת וגורמת למאזין סוג של געגוע לאווירת הרובע הלטיני. מספרת סיפור על יחסים בגוף שני, מנגינה של עצב, קצב של סרט מתח ותזמור  קברטי אולד סקול. היא מזדהה עם הדמות אליה

תוגת געגועי האהבה של ניתן בן ארי אכן מגיעה בשיר הזה ממעמקים החל מצליל הפתיחה הקודר. הדובר בשיר נמצא במצוקה. את מבחן קרבתו לאהובה הוא כורך במציאות בעייתית במשפטים מופשטים אקראיים  "עד שהאמת תשרוף א השקר/ עלינו לשמור על האש"

אני חוזר דרך קבע אל שירי האהבה של שלום חנוך.  יפים-מרגשים לנצח. שלפתי את האלבום "לא יכול לישון עכשיו" מ-1992. יש בו אוסף של שירים לנצח. השיר הזה הוא כבר געגוע. איזה דז'ה וו. אהבה מהולה בכאב גדול. אהבה שהפכה

מגלים את העדן בן זקן החדשה. היא רק בת 16. יש לה מנעד יפהפה לשירים קורעי לב. אחרי השיר הזה יגיע בטח שיר שמח. יש פס יצור בז'אנר. ה"חינוך" המוסיקלי לזמרות העתיד אינו חושב מחוץ לקופסה. אנחנו בסרט של אוריה

שני גברים מקוננים את עזיבתה. מה קרה, מה פתאום עוזבת? תשובות? – שתי עיניה לא אומרות דבר. אולי ינסו לשכנע ב – ומה יהיה עכשיו, מי יקשיב לנשימות שלה, מי יצחק מהשטויות שלה,  ולמרימי הגבה – "מי ילמד מהשקרים שלך".

מאשימה אותו, את עצמה. מכה על חטא. לא יודעת להבדיל בין טוב לרע, לא מבדילה בין מציאות לחלום, ובכל זאת יש לה חלום. אז מה היא רוצה? אם יש כאן חטא – אז אמילי רפאלי חוטאת בכתיבה שלשחוקה ומשומשת, מלאה

בכתיבה על מאוכזבי אהבה בז'אנר הקרוי "ים תיכוני" יש תבניות טקסט המשמשות מודלים למיחזור. הנה אחת: הגבר מאשים אותה בנפילה, מתקרבן ומתבכיין, קורא לעזרה, מתרכך ("החיים יפים בא לי שפשוט נחיה"), מתגעגע ("זה לא פשוט לישון לבד") ואז מגיע פאנץ'

חן כהן הלחין תחושת כמיהה לשם. ההליכה למקום ההוא מהכאן היא שמניעה. היצירתיות היא שמובילה ומכניסה לתנועה שבין תסכול להתמכרות.  אתה תמשיך לכתוב שירים, כי לתחושת היצירה (דמיון)  אין שובע. יש רגעים שאתה מרגיש שם, ואז אתה נופל ומתרחק, וחוזר

רונית שחר חוזרת ל"התבהרות חלקית" מ-1978, ומזכירה לי את פרויקט "שרות חוה אלברשטיין" מ-2014, פרויקט מחווה, המתבסס על המופע "בנות חוה" שעלה בפסטיבל תל-אביב ז"ל ב-2009. 19 מבצעות ניסו להאיר את השירים של חוה אלברשטיין מהזווית שלהם – בביצוע, עיבוד, הפקה. כידוע, לעיתים

החזרה אל העיר ממנה בא, מכניסה את עינן פרל לתחושה אופורית של עתיד אופטימי וציפיה לטוב, על בחירה מחודשת והתחברות לעברו. אלה מובילים אל ריקוד לתוך הלילה, תוך שיתוף הטבע במהפך האישי. התנתקות מסביבה אחת כדי לחוות כמיהה לסביבת עבר

ויולט מקוננת תשוקת אהבה במקצב דאנס ישיר, הפקה שלוקחת אותה ואת חסר אהבתה לרחבות. להתעצב? לשמוח? ויולט תוותר על מצב רוח עגום למען אור ושמש ותקווה "לחבק בידיים (בקורונה – בעיה) לכפר על הזמן". מאחורי הקול בעל הגוון האקזוטי המיוחד

זה שיר שתוכנן לקראת ההופעה המשותפת עם ריטה, האישה לשעבר? גם אם הכוונה אינה לריטה, יש כאן חשבון של בדיעבד על מערכת יחסים שכשלה, לא כעס, אלא מבט מפוקח ומבין על דרך חסרת סיכוי בזוגיות. אחרי שנים של חיים ביחד,