אז למה בדיוק ציפינו מהבאנימן? שישחזרו את ימי תור הזהב של הגל החדש הליברפולי מסוף השבעים, תחילת השמונים? להקה גריאטרית שעסוקה בלהתרפק? שיעשו קאמבאק בגדול? שיגלו את עצמם מחדש? לא זה ולא זה ולא זה. קיבלנו בדיוק את הלהקה הזו
"היא כתבה את פס הקול של חיינו", כתבו על נעמי שמר. ואמנם, שמר מזוהה יותר מכול מלחין מקומי אחר אם לא כ"מוסיקה ישראלית", (שהרי אין יצור כזה בדומה למוסיקה הודית, פורטוגזית או יוונית) הרי ללא ספק כמלחינה שהצליחה לבטא את הוויית הנופים
כולנו זקוקים לחסד, שרה נורית גלרון, והיא צודקת. יש רגעים כאלה של חסד בשירים שמחזירים אל התקליטים והדיסקים שלה החל מסוף השבעים. אני עוקב אחרי ההתפתחות שלה מאז חברה ליעל גרמן. גרמן היא אחד החסדים ברפטואר של גלרון, ושירים "כשהייתי ציפור
לא איכפת לי לקבל את הישן והטוב, בתנאי שיהיה טוב. זה לא קורה הרבה באלבום ה-35 שלו. הוא פותח בגעגועים. אריק "מרחף בחלל" במעין זרם אזכורים של רגליים יחפות, מים זכים, לחם מלח וכפות תמרים. שיר די סתמי. מתבסס על משפט
"הנר רועד ודועך, הים עולה על גדותיו". המילים מתוך "חמלה", לחן של ארקדי דוכין, עיבוד של פיטר רוט. הבריטון של איינשטיין משדר תחושת שבר וכאב. הימים – קורעים, הלילות קרים, התחושה – לבד. ב"אנה ואנה", זהו הבנאדם שאיבד יכולת לשפוט דברים, מה מותר
כל אחד רוצה להיות מישהו או משהו שר איינשטין, בקריצת עין. זה בלוז. אחר-כך בא עוד שיר בטכניקת הכתיבה המפרטת. שיר מצחיק. "אם הייתי סבל הייתי מרים לך הכל" "אם שרברב, הייתי פותח לך הצנרת", מחייך אריק דרך השיר.
חמישה דיסקים, תשעים שירים. הקשבתי לכל? מה-זה-הקשבתי: התרפקתי, נשפכתי, שרתי, צחקתי, התמלאתי געגועים. מ"רוח סתיו", 1958, להקת הנח"ל – אבל בגירסת "ארץ ישראל הישנה והטובה" מ-1973ו עד "תמיד זה הים" מתוך "מוסקט", 1999 צודק יואב קוטנר, שערך האוסף יחד
שלום חנוך שנות האלפיים הוא שלום חנוך אחרי סערות הרוק. בלי זיעת הפארקים. גם כשהוא עם שלמה ארצי על הבמה זה שלום של תחנות בדרכו. מחבר נקודות. במחוות כלפיו היום כבר נופלים למלכודת הסיכומים הדביקים, יותר התרפקות נוסטלגית מאשר אמירה
17 שירים אישיים של זמרת אלגנטית ואינטלגנטית, שחלקם הפכו ליצירות קטנות. נמצא כאן את "לוקה", שיר על התעללות בילדים, ,TOM’S DINNER "מרלן על הקיר", "קאראמל" הנפףלא בעיבוד ג’אזי. למה הדיסק הזה? כול הנ"ל + "ליברפול", שיר פופ מצוין, נגינת הפסנתר של ג’ו
רק הקולקציה המסכמת מבהירה את הקומבינציה המיוחדת של "תאומי קוקטו", את התפתחותה המיוחדת. בשמונים היא עלתה על אותו גל של ג’וי דביז’ן וניו אורדר, אך פניה היו בכיוונים שונים. המוסיקה היפנוטית ברובה, עגמומית, מעוררת השראה, טובה לכל עת, ועם זאת
כמה קל ופשוט להמליץ מיד על טרייקים מספר 9 ו-18, "הזמן הוא עכשיו" ו"סינג איט באק". שני להיטים מצויינים, שאינם מסתדרים לי עם הפופ הניסיוני של מארק ברייזון רוסין מרפי. ככלל, האלבום זורק לכיוונים שונים. שיר 4 "להיות זה מבלבל"
איסלנד על הקו. רביעיה אקספרמינטלית, שאין לי מושג לאן לשייכה. שמעתי, לא הבנתי מילה והוקסמתי. מוסיקה כזו יוצאת כנראה מנופים אחרים. השפה היא מוטציה של איסלנדית, וההקשבה לכן היא למוסיקה נטו, צלילים ואפקטים, תזמורים קאמריים, מלודיות של רוממות רוח, פידבק,
12 השנים שחלפו מאז "נעליים אדומות", העלו את מד הציפיות לשחקים. באחד הראיונות, אמרה קייט בוש כי פרט לכך שהקדישה את רוב זמנה לגידול בנה, היא המתינה כול השנים האלו כדי שהמוזות ישובו לשכון במשכנה. והן שבו. החדש הוא אלבום קייט בושי טיפוסי
וניגש מיד למס. 5 בדיסק. השיר שנטלי שרה ומנגנת בפסנתר, נקרא MY SKIN. מה יפה שירתה, וכמה אפשר להעביר בשירה עדינה ורכה. כדאי להקשיב ל"אדיב ומסוכן" ולכל האחרים כולל "אופליה". לא מצאתי טקסטים בדיסק, אבל הטונים האינטימיים חודרים יותר חזק
זה אלבום אינטימי, חמוץ מתוק, פלספני, ברכותו האקוסטית, באווירתו הריחופית הרגועה והמהורהרת. השלישיה מורכבת מלוק היינס לשעבר מה THE AUTEURS – ג’ון מור, מ"ג’יזוס אנד מרי צ’יין" והזמרת שרה ניקסי, שלוקחת את השירים לחדרה האינטימי, שומרת על טווח קולי שעולה
נוגה, עגום, פרובוקטיבי, תאטרלי, אינטימי, מלנכולי, אירוני, יבשושי, רומנטי, ציני וסרקסטי. 21 שירים שמכסים את קריירת הסולו. רוב הפנים שלו. לפעמים נשארים אדישים, לפעמים מתפעמים. "כל יום הוא כמו יום ראשון" או "היידרסר און פייר" למשל נפלאים. או "סינג יור
נתחיל מהסוף. הקטע נקרא "השזיף האהוב עלי", נפתח בצליל צ’לו, שיר על הסוד הטמון בפרי שמחכה לה. והמנגינה היא מהסוג הנצחי. שירים כ"יום היוולדות" ו"הדשוטס" מאפיינים יותר את סוזן הסינגר-סונגרייטרית המוכרת. אבל יש שירים אישיים מיוחדים יותר כמו "כאראמל". מבעד
סט אטיין זה פופ מבוקר, שאינו כופה את עצמו. שרה קרקנל, בוב סטלי ופיט וויגס, המכונים "נסיכי הפופ החדש" עושים לפעמים פופ "ברקע", מנגינות בטעם מתקתק ללא סוכר, מין אווירה של ריחוק, מגע כמו-אנמי, אבל יש גם הפתעות כמו השילוב
"מי יצר את כול החוקים/ שאנחנו מצייתים להם כמו טפשים" תמים? ג’ם גריפת’ לא התיימרה באלבום הבכורה שלה ליותר מאשר שירים תמימים (היא משלבת קולות ילדים בקטע בצורה מוצלחת), קול לא גדול, אבל פופ אחר, מתוחכם, ניזון מהרבה מאוד השפעות, בהפקה
מישהו כינה את מקריי "הטרובדור העירוני של לונדון". סינגר-סונגרייטר, שמשדר קו מלנכולי-מלודי של "דיפרסיה מלטפת", אם אפשר להגיד את זה כך. מקריי רגשני לאללה לאורך כל הדיסק. אין כאן שיר שצריכים לשמוע פעמיים. לא להיטים, אבל מלודיות וטון שנספגים מיד.
גם בשלישי שלו, מקריי מספר סיפורים כואבים על פרידות, בטון שבריר-מתייסר-מלנכולי, מעין אלבום שנשמע כמסע רחמים עצמיים. למזלו, הטונים האלה משכנעים שפיו וליבו שווים. הרגשות אצל מקריי כנראה נמצאים בגאות מתמדת, אחרת קשה להסביר איך הוא סיים להקליט אלבום שלם
הוא שר שקט, הבעה כמעט מתייפחת על חלום רצח אהובתו ב"חתכת את שערה". יש לו קול נוגה, רך ואקספרסיבי, והוא אוהב עיבודים לצ’לו, מה שאומר כי מלנכוליה היא שם המשחק. החדר האינטימי שלו. משורר פופ, זמר בלדות פצוע נפש, שכותב
אלה באמת הכי אהובים ויפים של יאנג מ-1969 ועד 1991. אוסף יחיד ובלעדי מסוגו. ומי שעשה את העריכה של הסאונד, ראוי לצל"ש. קודם כול שני שירים של ביצועי גיטרות – "דאון ביי דה ריבר" ו"קאוגירל אינ דה סנד". כ-10 דקות
"בגלל כמה שירים, שבהם דיברתי על מסתורין/ נשים גילו יחס יוצא מהכלל לגילי הזקן, הן נותרו עירומות/ בדרכיהן השונות, והן אמרו: הסתכל עלי ליאונרד, הסתכל עלי בפעם האחרונה" ואז הן רכנו מעל המיטה, וכיסו אותי כמו תינוק רועד". והקול העמוק
אחת מהשניים: או שאתם הולכים על הדיסק הכפול הזה אחרי ששמעתם את המוסיקה שטיירסן חיבר לסרט ",אמילי", או בלי שום קשר – מפני שאתם מחפשים מוסיקה משובחת. אז ככה כל המתאהבים ב"אמלי" מוזמנים לגלות דברים יפים על המלחין של הסרט.
היא שרה על מסתורי האהבה, כשהוא אינו לצידה, מבקשת שיראה לה שקיעות חמה, שינחה אותה איך הופכים רע לטוב. שיר שפי.ג’י הרווי כתבה לה. לשמוע ששתיהן עבדו ביחד – זה בפני עצמו מרגש. ולא פחות מזה – התרומה של ניק
עם הצלחה כמו שלה, ביורק כבר הייתה יכולה לנתב עצמה לכיוונים יותר מיינסטרימיים, פחות ניסיוניים, אבל ביורק מעדיפה להיכנס למעבדה מוסיקלית, לאתגר עצמה מחדש, לייצר מוסיקה אישית-ניסיונית ממדרגה ראשונה. "מדיולה" הוא אולי האלבום הכי מאתגר שלה. יש כאן ניסיון לערום
היא שרה "טחנות הרוח של מחשבתי" של מישל לגראן, ואיזה קול יוצא ממיתריה. אלבום שכולו קאברים. 11 ביצועים בתמהיל קלאסי-ג’אזי-פופי-בלוזית-פולק. הזמרת שפעם הייתה הקול של "יאזו"הצמד האלקטרוני מתחילת השמונים, הראתה כבר ב-1985 שהיא מסוגלת לנצל הטווח והפרייזינג שלה, בביצוע נפלא
זה מוריסון של סלואו, כזה כמו שרקדו בשישים. שמתגעגע נואשות לימי המוסיקה ההם. הגיעה כנראה שעתו להיות כזה CROONER, זמר ששר ישר מהלב. STRANDED נקרא השיר הפותח. גם ב-CELTIC NEW YEAR זוהי הרומנטיקה שיוצאת מקולו הדואב ומליבו האוהב והמתגעגע. עונג
נדמה לי שזה כמעט טרנד: סינגרסונגרייטרים דואבים משמיעים וידויי אהבה נואשים נורא משכנעים. בלעז יש לזה הגדרה קולעת: Heartfelt Song. בלאנט מזכיר לי את דמיין רייס, למשל, בטונים הרגשניים שלו. בלאנט חיבר שירים בעודו משרת בצבא הבריטי שנמצא באזור קוסובו,
