מוסיקה רוק

הגם שקשה לדבר על גבולות כרונולוגיים ברורים, ממשיכים לחלק את תולדות הרוק לעשורים. שנות השישים ציינו מהפיכות מכל מיני סוגים. מהפכת נעורים. המעבר מפופ נאיבי קליל ומתקתק לרוק מתוחכם, לרוקנ'רול פרוע וחסר עכבות. בשבעים כבר מדברים על תרבות רוק מבוססת

מצד אחד  שיר כמו Stairway to Heaven  מציג את הצד הלירי של רוברט פלנט,  ללא ספק מהשירים המרטיטים ביותר בתולדות הרוק, בנוי יפהפה. סוחף רגשית. מצד אחר, זה גיטריסט על כג’ימי פייג’ שיודע לעבור מכיסוח של "הסכר נפרץ" לנגינת מנדולינה

זה אולי האלבום העשיר ביותר ש-U2 יצרה. הוא הוקלט בברלין בעזרתם של דניאל לנואה ובריאן אינו. השיר היפה לטעמי הוא ONE, בלדה בה בונו תוהה האם האינדיווידואליות של הבנאדם אומרת בדידות נצחית, שאינה דווקא תכונה שלילית. שיר שאצלי פרט על

אחד מהאלבומים המכירים-המבוקשים של השמונים בכלל ושל גאנס אנ’ רוזס בפרט. יש בו הרבה יותר מאשר קולו היבבני של אקסל רוז, שהוא חלק מהפירוטכניקה של ההרכב. למשל: נכס ללהקה – המתופף סטיבן אדלר, שאינו רק מתופף הבי מטאלי. יש כאן

העובדה שאחדים מהקטעים באלבום הזה של הנדריקס התארכו והתארכו נומקה על ידי ענק הגיטרה האגדי בכך, שהמסויקה מבחינתו נהיית יותר ויותר אישית.   Voodoo Chille שהתארך ל-15 דקות, מציג שיתוף פעולה יחיד במינו בין הנדריקס בגיטרה וסטיב וינווד באורגן.  עוד קטעים

רוק האורגן של הדלתות הציב במרכז את הסולן הכריזמטי והאניגמטי ג’ים מוריסון, ששר The End כדראמת חייו. הדלתות לא היו שגרתיים בשירים כמו גם בעיבודים. מוריסון ביטא עוצמה פנימית מהפנטת, וב"הסוף" הוא הציב סטנדרטים חדשים של אמנות הרוק. ריי מנזרק בקלידים,

"אם הסאשנים של ההקלטות היו מתנהלים בדרך שאני רציתי בה, זה היה תקליט שאי אפשר היה להאזין לו", אמר ג’וני רוטן, האיש בקדמת הסקס פיסטולס, הלהקה שתימצתה את מהות טרנד הפאנק מאמצע עד סוף השבעים. חמושים בגועל, שאט נפש, ניהיליזם

הראמונס, להקת הפאנק הניו-יורקית , העידו כי האלבום הזה נוצר על רקע תחושות ניכור-בדידות-תיסכול עמוקות בשנים 70-75’. הראמונס חוזרים לרוק אנרגתי פשוט, כנגד רוחות הרוק האלטרנטיבי המתוחכם שנשבו באותן שנים (פינק פלוייד). שירים תמציתיים, מהירים. הראמונס ביטאו כאן את רוח ה-Punk.

האלבום נפתח עם השיר המבעית Gimme Shelter  שמסמל לא רק את האסון של פסטיבל אלטמונט, אלא את מות רוח שנות השישים.  האבנים יצרו כאן תמהיל רוק-קאונטרי-גוספל כדי ליצור אלבום, שנושבת ממנו רוח נכאים  ("מידנייט רמבלר").  שילוב של גיטרת רוק קטלנית

מיטשל סיפרה  בראיון לרולינג סטון כי "בלו" הוא האלבום הכי חושפני שלה. אלה היו ימים בהם הרגישה נטולת מעצורים לחלוק תחושותיה העמוקים ביותר עם המאזינים. "הרגשתי שאין לי שום סודות להסתיר", אמרה. שימו לב לעטיפה הכהה. היא אומרת משהו על תחושות

הזפלינים נמצאים בתהליך עיצוב הסגנון המוסיקלי שלהם. זה אלבום בכורה שמשמעותו: הטמעת הדברים  שהביאו עימם בקונספט של הלהקה. למשל: מה שביא איתו ג’ימי פייג’ מ"ציפורי החצר". השילוב של  הגיטרה הלירית שלו וקולו המיילל של רוברט פלנט. עוד מאפיינים: הרוק האגרסיבי

R.E.M (נולדה ב-ATHENS ארה"ב 1980) מציינים המעבר לפוסט פאנק לפופ אלטרנטיבי, להקה שנשמעה תמיד מסורתית וגם מודרנית. האלבום הזה יוצא אחרי OUT OF TIME המתקתק,  ומפתיע בנימה הקודרת-מלנכולית שלו. השירים הם בעלי גוון פולקי עוסקים בהזדקנות ובמוות. להקה הקאלט המודרנית יוצאת פתאום עם

הוולווט הקדימו את זמנם, גם בתקופה שמוסיקת הרוק החלה להיכנס לעידן הבגרות שלה. מבין להקות השישים, הוולווט, העיזו לחבר אנרגיית רוק, סאונד נועז ואוונגרד. השירים הציגו ריאליזם חברתי חדש ומיניות ביזארית. ה"וולווט" עם ניקו הוא הראשון והאולטימטיבי בין אלבומיהם, שופע סגנונות,

מלהקות הרוק האלטרנטיביות של תחילת ה-90, הסמשינג פאמפקינס, היו מהיחידות שינקו מסצינת האנדגראונד ועיצבו תמהיל  שהורכב מפרוגרסיב רוק, הבי מטאל, רוק גותי ופסיכודליה. האלבום שמתפרש על כמעט שעתיים הוא מהיצירות היותר שאפתניות ומאתגרות שנולדו בעולם הרוק, 28 קטעים של ערב רב

בין להקות הפאנק רוק של סוף השבעים – הקלאש והסקס פיסטלס –  שעשו  את המהפכה, הפיסטולס היו ניהליסטים עד אנרכיסטים, הקלאש הייתה להקת מחאה פוליטית במובן הפוזיטיבי של המילה, גם מיוחדת יותר מוסיקלית. היא הרחיבה את פורמט הרוק עם רגאיי,

האלבום הזה יוצא אחרי שיתופי הפעולה המוצלחים של יאנג במסגרת "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג" ו"באפאלו ספרינגפילד". ב"איש הדרום" בלדת מחאה נוסח פיל אוצ’ס, הראה יאנג שהוא קשור בטבורו גם לשורשי הפולק. קולו הטנורי משדר אווירה קודרת משהו, והאלבום מתפתח שיר אחר

ג’ימי פייג’, ג’ימי פייג’ ועוד פעם ג’ימי פייג’. מה שהוא עשה באלבום הזה, ודווקא במובן הפשוט של הפקת  רוק. זהו אלבום הפריצה של לד זפלין, שהציג לעולם את הרוק הכבד. ההפקה של ג’ימי פייג’ התבססה על תופים מוקלטים עם מיקרופונים במרחק

זיגי מגיע אחרי האלבום  "האנקי דורי", של בואי שעסק באובססיה שלו לאמריקה ולגיבוריה. זיגי מבשר על סוף עידן האפטימיות של הסיקסטיז והמעבר לפסימיזם. זה הולך מהאפוקליפטיות של "5 שנים" ועד ל"התאבדות רוקנרול". למעשה, בואי מספיד כאן  את דת הרוקנ’רול כפי שהתעצבה

האלבום שהוקלט בין ינואר למרץ 1966 בנשוויל נחשב לאחד הטובים של דילן אם לא הטוב ביותר, אן כפי שדילן עצמו אמר עליו: "זה האלבום שבו התקרבתי הכי קרוב למוסיקה ששמעתי במחשבתי". רוב השירים נכתבו בחדרי מלון בתקופה שדילן היה בטור

לא בטוח שכל להיט סיקסטיז מה-22 מבטא השפעת סמי הזיות על הכרת-תודעת  היוצרים. צליל הגיטרות ב"חברי ג’ק" של ה"סמוק" זה פסיכדלי. תהיה הקונוטציה השלילית אשר תהיה, האוסף הכולל את "קליפוריה חולמת" של "האמהות והאבות", "חור בנעלי" של ה"טראפיק" "עפיפונים" של

ג’ורג’ מרטין מפיק הביטלס, פנה לחברים להשתתף בפרוייקט הצדעה למופלאים, שבמרכזו קטע שכתב הנקרא "סוויטת "פפרלנד". רובין ויליאמס ובוב מקפרין עשו דואט שובב מ"בואו יחדיו", גולדי הון צוחקת על "לילה של יום מפרך" וג’ף בק תירגם את "יום בחיים" לקונצרט

נוסטלגיה היא ענין יחסי. האוסף לא בא לכפות עצמו על המתרפק על מועדוני השמונים או אפילו על סוף השבעים (גרי ניומן) או להציע אלטרנטיבה למוסקיה העכשווית.  האוסף עומד בפני עצמו, טעון, רוק של תאטרון ואווירה.  דייב בול ב"סטריקט טמפו" שלו

נתחיל במה שעשה גרי ג’ולס ל"מאד וורלד" של "טירס פור פירס", שיר מפס הקול של "דוני דרקו" שבשבילו קונים אוסף. "קולדפליי" פותחים בקו מלו-מלנכולי קודר ב"אין מיי פלייס" ומקסמיליאן הקר ממשיך כמעט באותה אווירה עם "פוליאסטר". תוסיפו את "אואזיס" עם