"דה גרייט איסטרן" הוא בית מחסה להומלסים בגלזגו, עירם של חברי הלהקה, ובאלבום השלישי שלה, מגישה החבורה 10 שירים על החיים של אותם אנשים שכוחי אל, תוצאה של ילדות קשה, אנשים שאיבדו צלם. השירים מעובדים לפופ מלודי מתוזמר, של דייב
חמש שנים אחרי 'Love And Theft' חוזר הקול הצרוד לנסר את מערכת הסטריאו. הקול, הפריטה, הנגינה במפוחית מזוהים היטב עם הטרובדור שחי את הנאראטיב הבלוזי-רוקי-קאונטריי. אבל כאן זהו דילן הרבה יותר מרוכך ששר בקול שבור "כאשר העסקה תתפוצץ", המשל ונמשל
חברת המוסיקה מנפנפת בשמו של רוב תומאס, על תרומתו לקאמבק הגדול של סנטנה, אבל מתברר שלפרומו יש כיסוי: תומאס מחזירנו לרוק אמריקאי טוב, לא מטאל, אלא שירים שיש מאחוריהם אנשים שרוצים להגיד דברים. למשל בשיר הראשון "כועס" שר תומס על
בשנתיים האחרונות ניכרת אינפלציה בלהקות פוסט-פאנק בבריטניה. "מקסימו פארק" מצפון מזרח בריטניה, ניצבת גבוה בין הלהקות האלה. ("בלוק פארטי", "קרייזר שפס", "פיוטשרס הדס") מי שמוביל את החבורה האנרגתית הזו הוא הזמר פול סמית שעוזר לייצר רוק מאוד אמוציונאלי, שבהופעה, אומרים
Saving Grace בפתיחה, הסינגל שנבחר מהדיסק, מצביע על אמן רוק בכול אבריו. זהו אלבום הסולו השלישי של טום פטי, ללא ההרטברייקרס הנצחיים, אבל עם הגיטריסט המהולל מהלהקה הזו – מייק קמפבל, שאף היה שותף להפקה. בלדת רוק שעולה על אוטוסטראדת הרוק
למי איכפת שהדיסק הזה יצא ב-99'. קחו אותו לקומפקט. קחו אותו לאם.פי 3. קחו אותו לאוטו. איזו להקה! רוק מלודי רך-כבד, מתפתח נפלא, מנגינות כובשות, גיטרות לוהטות, מתופף מזיע. טקסטים שמגלים מעורבות חברתית. זמר שנשמע לי אחד מזמרי הרוק הטובים
מיהו אלהי הגיטרה? המיינסטרים של הרוק הבלוזי פשוט פיספס גיטריסט ענק. מי שמכיר את הבלוז-רוקר האירי מ"קולינג קארד", יודע שמדובר בקליבר מהליגה של הנדריקס וקלפטון. סאשנים מול קהל באולפן אולי נחשבים לפחות ספונטניים, אבל על רורי גאלאגר זה לא משפיע.
כמעט שכחנו את מנצ'סטר. היה היו הסטון רוזס, ההפי מנדייז והשרלטנס. "אס אנד אס אונלי" הוא נצחון ענק לסגנון של להקה שאינה מתביישת לצטט בהיסטריה קלסיקות. אני שומע כאן תערובת מרתקת של רוקנקרול פסיכודלי. "לנצח" הוא שבע וחצי דקות של
מי שיש לו את "חלום חוזר", המובחרים של קראודד האוז, ואת "ביחד לבד", אולי יתאכזב טיפה מהקולקציה הזו שמתייחסת לבי_סיידס, שירי צד ב' וקטעים מהקלטות שלא הועלו על דיסקים, ובכ"ז גם הקולקציה הזו מזכירה שמדובר באחת החבורות היותר מרגשות בסצינת
יש לי חבר, חתיכת מכונת מוות מגזע טהור" ("כל אחד הולך למלחמה") ככה פותחת נרינה פאלוט את הדיסק שלה. שיר סרקסטי שמוביל למסקנה: "כול אחד הולך למלחמה, אבל אנחנו לא יודעים בשביל מה אנחנו נלחמים. שיר פתיחה חד-משמעי וישיר מאוד
אחד המבקרים כתב: "לחיות עם מלחמה" הוא אלבום מחאה של גדול הסינגרסונגרייטרים בכל הזמנים. ואהה. תרשו לי לא להיסחף. מי יכול למדוד, לקבוע. אבל רבותי וגבירותי, תנו לי לומר שניל יאנג יצר אלבום מסעיר, גם נוגע ללב. אלבום מחאה רומנטי,
אני שומע את רוברט פלנט צורח "מאז שאהבתיך", וזה בלוז בריטי מעורר געגועים, כמו קלסיקות אחרות באלבום. זהו ההרכב שעשה הסטוריה בין 68' ל-80', ובנה נדבך חשוב בבריטיש בלוז-רוק-מטאל הבריטי. "דייזד אנד קונפיוזד" בדיסק הראשון לקח אותי לפינק פלוייד. "בלאק
לי כריס אייזאק הזכיר לפעמים את רוי אורביסון (קאבר ל-Only The Lonely) , גם משהו מאלביס. יותר קאונטריי מרוקנ'רולי, אבל גם זה וגם זה קיימים בכריס אייזאק באלבום המובחרים שמכיל כמה להיטים מהרשימה שלו, וביניהם "וויקד גיים", "בייבי עשתה דבר
"החיים הם בזבוז, אני לא חוזר אחורה" המילים הנ"ל – מהשיר הראשון, האוברטורה לחדש של פרל ג'אם. זה נקרא Life wasted, חיים מבוזבזים, ואדי ודר מה-זה צורח, והחשמליות מה-זה מכסחות, והלהקה נשמעת מה-זה עצבנית. גם השני World Wide Suicide, "התאבדות
שוגר ריי מעוררת געגועים לרוק סיקסטיז, הגם שהיא לא ממש סיקסטיז. הדוגמא אינה רק הלהיט "כשהכל יעבור" שכבש את האם.טי.ווי. אני נהנה גם משיר כמו OURS שמתחיל בגיטרה אקוסטית ועובר להרמוניה סיקסטיית טיפוסית בקולו המתרפק של מארק מקרגראת'. "מצטער עכשיו"
אחרי 16 שנים ו-9 אלבומי אולפן, לשרלטנס יש עדין מה להציע,לא הרבה, אבל יש. הגם שהאלבום הזה ("סימפטיקו") לא מוצא את החבורה מנוריץ' בשיא הקריירה שלה, עדיין היא נשמעת אחת הלהקוות היותר יצירתיות בפופ הבריטי של שני העשורים האחרונים. המוסיקה
כריסי היינד, סולנית הפריטנדרס ואלביס קוסטלו, הרוקיסט במשקפיים פותחים את הערב אנפלאגד בלהיט שישים There's A Place. אנחנו חוזרים ל-1988, אחד האולמות היותר אטרקטיביים בלונדון – "רויאל אלברט הול". כול מי שיעלה אחרי כריסי ואלביס נענה להזמנתו של נגן הבס מהרולינג
28 שירים חדשים בשני דיסקים לא מביישים את 23 השנים (תאריך לידה של הלהקה: 1983) של להקת הרוק המצליחה הזו. נהפוכה. רד הוט צ'ילי פפרז נשמעת באלבום תשיעי הכפול שלה בשלה ומבושלת אומנותית כפי שלא נשמעה בעבר, ולמעשה מכול בחינה
כינו אותם "הרד רוק תעשייתי", אבל אחרי שמסיימים להקשיב יש הרגשה או שטעו או שהחבורה עברה שינוי מין. מי ששמע את "ימים שחורים" מ-1998 יזהה את ההבדלים. איך אפשר להגיד על SO FAR AWAY "הרד רוק" עם הצליל האקוסטי הזה
גורל בשביל אחדים זה להציל חיים/ בשביל אחרים זה לסיים חיים" המשורר מוריסיי ממשיך להיות נפעם. בואו נגיד – משורר הדיכאון מוריסיי, מגיע לשיאי המלודרמה באלבום הזה. לא מוגזם לומר שהוא משתוקק להגיד לנו כמה רע לו. זה בדיוק זה.
הדיסק יצא עוד ב-1994. הוא מתחיל ב – JINGO ומסתיים ב-EVIL WAYS. אילתוריו של סנטנה, האיש בעל הצליל היחיד, מסחררים. לא מדובר במבחר להיטים אלא בג'אם של ממש, המאפשר לסנטנה לנגן 10 דקות של "ג'ינגו" בעיבוד הטיפוסי לבס, אורגן, קונגס,
לא מאוחר להכיר את החבורה הוולשית הזו. היו שמועות רעות (עניני אלכוהול) על חבריה לאחר הקודם שלה "מקולל ומבורך בצורה שווה" אבל אם הבלגנים הובילוה ליצירת המופת הזו, הכל היה שווה. מהפתיחה "גודספיד" שומעים קול רוטט רב-גוונים של CERYS MATTEWS
אחרי שלושה דיסקים (סי.די + 2 די.ווי.די) יש לי תחושה, שממש טחנו לי את הראש עם החבורה הזו. מספיק 2 סי.די כדי להבין פשר הלהקה מניו ג'רזי, (השם "מיי כמיקאל רומנס", נבחר בהשראת "טרייספוטינג פיים" של אירווין וולש) שעושה הרבה
זה מסוג האלבומים שהורים לא מרשים להכניס הביתה, גם בגלל השכן שממול שדופק על הקירות בחמת זעם. "בלינק 182" ממשיכים באלבום החמישי שלהם, להיות צעירים ומקפיצים, כפי שדורשים מעריציהם. "לא אדבר איתך אלא אם אביך ימצוץ לי/ לא אדבר איתך אלא
רדיוהד בראש אחר. זה התחיל עוד ב"קיד איי" הקודם, שהוקלט ממש במקביל. אבל אלה לא תאומים סיאמים. ים של אלקטרוניקה עוטף את קולו המלנכולי של טום יורק. המוסיקה קודרת, מוסיקה של MOOD, אבל כדאי להתיישר על המסלול הזה של רדיוהד
בן הארפר עושה כמאתיים הופעות בשנה, ומפתיע שזה אלבום הלייב הראשון שלו. 25 שירים בדיסק כפול מסכמים דרכו עם להקת האינוסנס קרימינלס. מבחר מצויין מהופעות של שנתיים. הרפר קושר רוק, פולק ובלוז. יש לו גירסה מרגשת ל"סקסואל הילינג" של מרווין
דונאלד פייגן ממשיך את הקו של "סטילי דן" באלבום העצמאי השלישי שלו אחרי The Nightfly. ו-Kamakriad קשה לטעות בצליל, המנגינה, במקצב, בטון. זה פייגן. מישהו תיאור את הצליל באלבום החדש כ"ניו-יורקי", וזה גם מפני שהצליל הפאנקיי של פייגן הוא מעין
מייקל סטיפ שר על חלום: "מרגע ששקעת בשינה, ראית את סיפור חייך חוזר מעבר לתקרה". שיר על הדברים שלעולם לא תוכל לראות במציאות. בשיר שקט אחר ב"הייתי גבוה" יש חשבון נפש: "הייתי גבוה, טיפסתי כל-כך גבוה, אבל החיים לפעמים שטפו
איזו זמרת! אני מוצא אצל ק. טי טאנסטול מאדינבורו טונים של יותר משתי זמרות מוכרות (דיידו, נורה ג'ונס) וגם כור היתוך של סגנונות. ביטלס, פולק מיוסיק, ג'אז. ורסטילית כול-כך, שלפעמים נדמה שלא מדובר באותה זמרת. מצד שני, יש כאן כמה
