She don't care what her mama said/She's gonna have my baby זו שורת הפתיחה באחד השירים היותר מיוחדים Knocked Up ששמעתי לאחרונה (דגימת סאונד למטה) . שבע דקות של חשיפת אבהות צפויה, קצב מיד טמפו, שירה מאונפפת-מרושלת-מיוסרת כזו.
השלישי של של הפופ-רוקרית הקנדית. הפעם יותר רוקרית מפופית. גם פאנקיית. (שזה מ- . (Punk מתפוצצת על גיטרות חשמליות. Girlfriend קובע את הטון. Runaway מקפיץ את הפיוזים של החשמליות. The Best Damn Thing – פרוע ושובבני. משהו כבד יותר ממה
"ההלוויה של הלבבות", שיר שני באוסף של H.I.M המנוגן אקוסטית למהדרין (גיטרה בודדת) הוא סיבה לחפש מגבונים לניגוב הדמעות. H.i.m להקת היצוא של פינלנד – בווליוום מס. 1 מלהטיה הגדולים מפזרת כאן בבלדות שלה עצב עמוק. גם השיר הראשון The
בואו נחזור לאחור. זה כדאי ומומלץ בחום כשמדובר בניל יאנג ינואר שנת 1971. הופעה סולו אקוסטית חיה הכי אינטימית ששמעתי ממנו מול קהל קנדי בטורונטו. גיטרה אקוסטית נטו ולפעמים הוא מתיישב לפסנתר. זה כאילו אנחנו והוא באיזה חדר, או בשידור
איגי פופ הוא כוכב הרוק שממאן להזדקן, הנציג הותיק של הפן האנטי-מימסדי ברוק. פופ שר: "אני רוצה לחיות מעט יותר", ובהומור הסרקסטי: "אני טוב יותר מפפסי/ אני גזעי יותר מאם.טי.ווי/ אני חם יותר מקליפורניה". פופ מתרפק על "עולם תמים" שבו
הזמרת שהפציצה את הרדיו עם "לפט אאוטסייד אלון", נלחמה במחלת הסרטן, ואם האלבום הזה צריך להגיד משהו על תוצאות המאבק, אז אנסטסיה יצאה ממנו מנצחת בגדול. פה ושם היא עושה שימוש במניירות המוכרות מטינה טרנר, כמו בשיר "סקסי סינגל", כולל
כריס דוטרי הוא עוד תגלית ענק מהאמריקן איידול, הכוכב הנולד האמריקני (כן, התחרות שממנה יצאה גם קלי קלרקסון) האולטימטיבי שעשה קפיצת דרך ענקית מכישרון נולד להצלחה מחוף-אל-חוף. הכישרון ממצה את עצמו באלבום בכורה מלא בקלישאות רוק כבד, אבל בלי שזה
קליפים ללהיטי פופ הם בדרך כלל מקדמי מכירות די סתמיים למוסיקה. REM היא אחת הראשונות שחיפשה עוד משהו בקליפ. סיפור, מתח, אווירה. "נייטסווימינג" הוא מלאכת בימוי נפלאה על הגעגועים לשחיית הלילה ההיא כשהחבר'ה התפשטו עירומים על שפת הים, והקליפ של
כמה טוב לחזור לג'ו ג'קסון הישן והטוב. כלומר ג'קסון שבאלבום הזה – מינוס 25 שנה כשהוא הוציא עם את "לוק שארפ" (1978) . זה אומר הפשטות הרוקית המופלאה כמו ששומעים ב"קח את זה כמו גבר", "עדיין חי", "גיל ההתבגרות". וגם
עוד אחת שנולדה להיות רוקרית, שמגרדת מתהומות הרגש עוצמות הבעה. אשלי סימפסון עושה רוק ממדרגה ראשונה, נתמך גיטרות חשמליות סופר מקצועיות. סימפסון מספרת סיפור של ילדה שהוריה עזבו בגיל 6 בקטע "שאדו". "זה היה כול כך קשה להיות אני, נעזבת
80 אלף איש באו לסלין קאסל בצפון אירלנד לראות את יו.2 באחת משעותיה הגדולות. את מה שהם ראו-שמעו-חשו מקבלים כאן בעוצמות רוקיסטיות מהסוג שרק בונו ושות' יכולים לייצר. ראיתי את הלהקה האירית הזו בהופעות חיות. זו הפעם הראשונה שתקליטור די.ווי.די
שלפתי את הדיסק הזה מתוך ערימת תקליטי רוק שהבטחתי לעצמי לשמוע. והנה הפתעה: "סילברצ'ייר" חבורה אוסטרלית, ילידת 1992 (שלושה חברים לכיתה שיסדו את ההרכב בגיל 14) נשמעת כמו משהו בין נירווונה לפו פייטרס, אבל עם ייחוד משלה. לא הקשבתי לאלבומיה
אילו אלביס פרסלי היה חי היום, הוא היה בן 72. 30 שנים אחרי מותו – זוכרים בעיקר את אלביס שבין השנים 1956 עד 1970, ולקראת יום הולדתו-מותו מוציאים כמעט את כול מה שיש עליו ב-די.ווי.די. מתוך סרטים דוקומנטריים שהגיעו אלי "אלוויס –
אחת מהשתיים: או שמקורות ההשראה של "דה ווקמן" (ילידת 2000) יבשו או שהם גילו דברים שאנחנו לא ידענו. מה מביא להקת אינדי רוק מניו-יורק להקליט גרסה לאלבום השיכורים "פוסי קאטס" של הארי נילסון וג'ון לנון מ – 1974 שהביקורת שחטה
"מיי מורנינג ג'אקט" בלייב בפילמור בסאן פרנציסקו. למופע מגיעים דרך סיפור מוזר-הזוי על מסיבה סטייל התקופה הויקטוריאנית אליה מגיע אורח שאינו מתחבר, אלא כאשר הא מבחין באורחת ושמה למה (כן, החיה הגמלונית מהרי האנדים ששמה הוא גם אלפקה) יחד איתה
תום פטי כועס על תרבות הפופ העכשווית. הדי ג'יי האחרון הוא שדר רדיו שמנגן את המוסיקה האהובה עליו בתחנת רדיו קטנה ולא חשובה במקסיקו. פטי שר על "הקול האנושי האחרון" ו"הכסף נהייה מלך". ג'ו" הוא רוק אגרסיווי יחסית על מנכ"ל
רוק ישן מתחבר עם רוק גיטרות כבד. זה פחות או יותר לני קרביץ. אבל זה לא רק זה: תמיד זיהו במוסיקה שלו השפעות רבות, עד שלפעמים נדמה היה לך שהוא פלגיאטור. והוא לא. האלבום הזה, עם האוריינטציה הרטרוספקטיבית כבר נשמע
איך לא הכרתם את ההרכב הזה מספרינגפילד מאסצ'יוסטס? הוא כבר בשטח עשר שנים, (מכר 12 למעלה מ-12 מיליון אלבומים!) וזה האוסף הראשון שלו, אחרי חמישה אלבומים, הצלילים הם מטאל מלודי לא רע בכלל + 3 קטעי בונוס אקוסטיים חדשים ביניהם
דייב גרול, הלידר של הפו פייטרס, לשעבר המתופף של נירוונה, התאהב באקוסטית. בסצינות הראשונות, לפני שהוא מתנחל על המטר מרובע, הוא עושה סיבוב במסדרונות שליד הבמה ופורט אקורדים בשמחה רבה. אנחנו בהופעה אקוסטית של הפו-פייטרס. למעשה, די.ווי.די שצולם בהוליווד. רבים
נוסדה: 1993 במנצ'סטר, אנגליה. דמות מובילה: נואל גאלאגר, סגנונות: רוק, הרד רוק, פופ אלטרנטיבי. תערובת אותנטית של רוק, הרד רוק, פאנק ופופ מלודי. פעם לפני שמונה-תשע שנים הייתי ממש ללהוט-דלוק על הלהקה הזו (נאמר עד Be Here Now של 1997)
עוד אוסף של "יו.2"? הרי את רוב הלהיטים כבר קיבלנו בשני אוספים קודמים "המובחרים 1980-1990" ו"המובחרים 1990-2000" רוב – כי בחדש מקבלים את שיתוף הפעולה עם "גרין דיי" – The Saints Are Coming" וגם שיר חדש שמסיים את מקבץ ה-18
חוזרים למיק סקוט, ליוצר הגאון ולאלבום שכולו תזכורת לקלסיקות כ"זה הים", "פישרמנ'ס בלוז", "אול אופ דה מון". שיר הפתיחה "שזה יקרה", מראה שהווטרבוייז היו להקה של איש אחד. סקוט לוקח שורה מגוספל "אהבתי היא סלע בעולם עייף" והופך אותה לתחנת
קשה להכניס את איגל, יליד שוודיה שגדל בניו-יורק, בנו של הג'אזיסט האגדי דון צ'רי, אח חורג לננה צ'רי למגירה. אלבום מלבב. שירי פאן. יש לו שיר אחד שבו שואל "אר יו סטיל הבינג פאן?" בליווי גיטרת סלייד, וזה גרובי משהו.
מה שהלך שם באולם "אסטוריה" בלונדון בדצמבר 2005.. Hard-Fi? אתם לא מכירים? צריך לקנא בהם באנגלים. לפחות, הם מכירים. ויש אצלם מי שממשיך את המסורת. Hard-Fi הם אינדי רוק בהופעה מחשמלת שמגיעים הפעם בפורמט סאונד DTS וב-DOLBI 5.1 – מה
אחרי ארבעה אלבומי קאבר ג'אזיים מגה-מסחריים של "ספר השירים האמריקני הגדול", מסיר רוד סטיוארט את חליפת זמר הג'אז ומנסה להיכנס מחדש לג'ינס הרוקיים כדי לעשות את "ספר השירים האמריקני הגדול של הרוק", מה שנקרא "רוק סטנדר'ס". אחרי ששמעתי 13 קאברים
אני קצת מבולבל. מה הם. מטאל כסח וולגארי. אלקטרוניקה לירית. פאנק או אלטרנטיבי. פפוסט משהו. נו, טוב, ההגדרות האלו. ואגב, הדפטונס הם גם "אלטרנטיוויים". תקשיבו לקטע שנקרא Pink Cell Phone, קטע אלקטרוני יפהפה. אבל כשצ'ינו מורנו זועם ("את היית צריכה
הרכב – וויי ג'רארד – שירה, ריי טורו – גיטרה, מייקי וויי – בס, פרנק לרו – גיטרה, בוב בראייאר – תופים. כמה דראמטיים. כמה אמוציונאליים הם "מיי כמיקל רומנס". אחרי 14 קטעים, הדיסק נשמע כמסע טראומטי מהעבר אל ההווה.
לינקין פארק פוגשת את טורי איימוס, הגדיר מישהו את אוונאסנס. הצירוף היפהפה בין גיטרות דיסטרשוניות לשירים מלודיים הוא סימן זיהוי אחד. אבל זה מעט מדי. אני שומע בחדש סוג של אופרה סטייל וגנר המוגש בתזמור ענק. חמישייה מארקנסס שעושה מלודרמת
