סינגלים חדשים

אבי בן אבו דרמטי, כואב, משתפך, מתרגש, מחפש מליצות לתיאור יחסיו האמביוולנטיים עם האמונה. בן אבו מתייחס לאמונה כאל ישות, עד שלא ברור אם בה מדובר או באהובה: "ליבי נשרף בין דפי מכתבייך", "ממית מילותיי מחייה מילותיך". לעומת הליריקה הנמלצת

היא שרה את תחושותיו על מה שארע בינו ובינה בלילה אחד, מציבה אותו כדובר ללא מנוח שעושה חשבון נפש בעקבות הסתלקותה. מצא איזה חלק שהיא השאירה אחריה בטעות. נזכר בהליכתם, מודה באשמתו על מה שקרה. משתומם על הצער שנשכח. שיר

לב. חלום. אלוקים. אור כוכב. שמש זורחת. נשמה. הכל בסדר. כל המילים האלו התקבצו יחדיו בשיר כדי ששרית חדד תסלסל את האהבה אל הלבבות בסלסול ששייך רק לה. אני מאחל לאהוב המופלא שבשיר שיזכה למילים האלו ואולי … לה עצמה.

אודי דווידי מנסה לשדר מאבק בינו לבין עצמו בעימות מול דמות אב. לפי הטון הנוגה המתפעם והדרמטי הוא בטח יודע טוב ממני מהות מצוקתו בעמידתו כבן בשר ודם מול הישות האבהית: מדוע מאוים מעצמו? מה פשר הפחד? מה מחזירו אל

יש אומרים: כל אדם שני רוצה להיות זמר. וגם – רוצה – אבל לא יוצא. רעד קולו של גבע אסקרוב אומר שני דברים, שלכאורה סותרים: זמר לא מהוקצע, אבל פיו וליבו שווים. הולך? כיוון שרחמנים בני רחמנים אנחנו, ליבנו נוטה

מבוגרים שרים שירים על ילדותם. כמו שהילדים שנמים לא רוצים לדעת, הם (הילדים) לא ירדו לסוף דעתו של המבוגר ששר "הייתי פעם ילד השדה אףפעם לא בוכה ורוצה הכל לשכוח", מתגעגע לימים של תום ילדות. גדעון כפן וזאב טנא כתבו

בכולנו קיים עבד שמשאיר אותנו כבולים בכבלים פוצעים. חוששים לראות מעבר להר. רוטבליט מביע רצון עז להשתחרר מהמצב: צריך לצאת מזה, לצאת למסע שכולו סיכונים, אולי יש איזה סיכוי "לסוף דמיוני מאושר והזוי".  כבר יהודה הלוי ידע להגיד כמה אנחנו

 אני בראש עם אהוד בנאי כבר על הפתיחה. גם לי הרופא אמר אותם הדברים, ואשכרה אני הולך, חוטים משתלשלים מהאוזניים, המוסיקה מגבירה לי צעדים, זה אכן מעניק לגוף ולנפש נקודות זכות. כמו בנאי הולך ישר, משתדל לשמור על קצב, מריח

ריח של כוכב נולד חדש באוויר. המנגינה הזו, הדואט הזה, איך אומר שיר האודישנים של כוכב נולד עונה 9 – המנגינה על עצמה שוב חוזרת. עידן עמדי ממשיך את המומנטום. יש לו את זה. את המנגינה-הזו-שוב-חוזרת, מלודית ללא עוררין, סנטימנטלית

מה מרגיש "המשורר" בדרך אל הדציבלים והטון המלנכולי? לפעמים היומרה להגיד "כמה רע" כל כך גדולה, שאינך יודע מה הייתה באמת כוונתו (של "המשורר") כיוון שהמשורר במקרה הזה הוא להקת "דילמה" כולה, אומר לחבורה כולה – יש כאן ניסיון די

הוא רצה להיות הנעלים שלה שיוצאות לטיול בשביל, המדרגות שעל גבן היא מטפסת. המצנח שנפתח לה בכל הנפילות. הצעדים שחסרים לה כדי להשלים ריקוד ישן. השלולית בה מביטות עיניה. איזו רומנטיקה! בחורה שתקבל כזה שיר, הופכת בו במקום חמאה נמסה

מסוג השירם שאומרים – אם היה אקדח לידי – לא בטוח שהוא לא היה חוזר בסצנה האחרונה למטרה מאוד ברורה. הנפש המסויטת מזיעה עצמה לתוך כר, כואבת את אכזריות הנסיבות (היא הולכת לו) וגם מקוננת על הישנותן – "איך עוד

למוש בן ארי  יש כנראה רצפט להרגיע לחצים שליליים שאין לכל אחד. מצד אחד הוא הוא צודק: כל אדם שני חי על דלק הישרדותי שמורכב מאלמנטים לוחצים – כאב, פחד, צער, כעס. ההצעה שלו פשוטה: חבר'ה, עזבו, היכנסו לפאזה אחרת,

הצירוף של פשטות מילים-חריזה, מנגינה ראשונית וסלסול טהור. זוהי ליאת יצחקי בשיר אהבה שמתאר התרחשות רגשית אז במילים "איזה ימים עוברים עלינו" (שגיאת עברית שהיא כבר סלנג) ומביעה בטון געגועים שמחלחל סערת רגשות,שהיא למעשה הסערה שמתחוללת בפנים ("אתה שותק בחוץ/

אין מילים וצלילים שיכולים להביע עומק צער הגעגוע למי שנקטף בדמי ימיו.. רועי וגיא זו-ארץ שהלחינו לזכרו של סרן ניר לקריף ז"ל  עשו כמיטבם להעניק למילותיה של ענת לקריף טון וצליל תוגה שמובילים להשתתפות כנה וכואבת בצער האישי, מחבקים בהזדהותם,

שנצטרף לנסיעה-חזרתה הנוגה של חן רותם לקיבוץ? ממליץ. שישי בצהרים אוטובוס אחרון, וגם כשיש לה כבר מכונית. נופיה המתחלפים, הרהוריה. סודותיה. (מה טומנות אותן מדרכות שהיא אינה מעזה לעבור בהן?) וגם נימת הסרקזם מה יגידו בחדר האוכל כשהיא תיכנס. הקצב

את מי הקול הזה מזכיר לכם? צדקתם. תשמיעו לשלמה ארצי. מעניין מה יגיד. שאלה של אינטונציה. הצבע, ההטעמה. צליל אקוסטי צנוע מבהיר היטב את קווי המתאר הרגשיים. כפיר אפשטיין מתגעגע בטון מלנכולי דואב ומחוספס לכל מה שהשאירה  בלכתה-בריחתה. מה קרה?

חידוש לשיר מתוך האלבום "מנגינת הנדודים" (1996) לקראת אלבום ההופעה החיה "כמו אגם רוגע". השוואה מגלה גרסה חדשה במהות. באלבום של לפני 15 שנה – מאיר בנאי שר סיפורו הפנטסטי של ליצן הרחוב המזמר על מוות ואהבה מתחת לחלונה בטון

מה עושה עידן יניב על פוסטר של סרט אימים (בתמונה)? עשה הסבה מקצועית? יניב המרטש מחסל בקצב ים-תיכוני? מהר מאוד הבנתי שלא אימים ולא מרטש. כולה קליפ לשיר "אהבת חיי". מה קרה? מודה ומתוודה: חלפתי על פני השיר הזה כשהוא

דווקא יש מה לעשות – לכתוב שירים טובים יותר מזה. גם אם מאור כהן חושק לחוות מחדש חוויות של פעם, עדיין זה אינו מחייב לרוץ לכתוב על זה שיר. גם סדרת רוק חדשה שהוא מריץ SATURDAY NIGHT ROCK אינה מצדיקה

מילים יפות על אהבה. מילים של תשוקה, של כמיהה. שאיפה אל השלם, המושלם. היא שרה אליו בגוף שני, לוקחת על עצמה לתאר למה הוא מתגעגע – "ליד רכה בתוך האינסוף הקר”. גם מגישה לו את עצמה – "בוא והתכסה בי".

סרנדת נעורים שמתפתחת לא כשיר אהבה של מאוהב עוגב, אלא מספרת ברטרוספקטיבה על כמעט – התאהבות של נער מתבגר, שנותרה בהווה כעננת מסתורין לא ממומשת.  אריק ברמן שר את האפיזודה כרקע למציאות החיים העכשווית. אהבות עלומים בלתי מוגשמות נחקקות (אצל רבים) בזיכרון

החיים שמחים, תלוי מאיזה צד מתבוננים בהם. כשאני מקשיב לבן-אל, החיים שלי נעשים פחות שמחים, אפילו עם האולה-אולה, בחיבור השוצף-קוצף ומרקיד בין ים תיכוני ללטיני. הצצה לטקסט? הוא עומד להתרסק עליה, כמה יוכל לסחוב בלעדיה, הלב מתחיל לכאוב. הממי שלו