סינגלים חדשים

הצוות סהר את קייקוב כבר מפתח מיומנויות אירוויזיונית בריאות, ואזהר שלא להגיד נוסחאות מניפולטיביות, כי צריכים כישרון גם למה שאוזניי שמעו: פופ שאינו עושה חשבון לפיינשמעקרים, זורם למקומות של עצב מהול בשמחה. השיר של חן אהרוני לקדם אירוויזיון (שיר שלישי בתחרות)

שיר ראשון בקדם אירוויזיון. רגש-רגש-רגש. הרבה רגש. עדי כהן לא תפספס שיר רגש על אהבה, במיוחד כשהיא זקוקה להרבה קולות. כהן שתפתח את התחרות, שרה את השיר בכל ליבה בטון עורג-מתחנן, לחן שפוגע ישירות, אם מדובר בתחושה סנטימנטלית. הטקסט באנגלית,

מה לליהי עטר ולגעגועים לאייטיז? נשאל אחרת: ליהי – מה כל כך מיוחד באייטיז שעוד תתגעגעי אליהם? היא בטח תשלח אותי למאיר גולדברג. אולי הוא ידע להבהיר. גולדברג מדבר על חוף ים וארטיק ופופקורן בקולנוע, שדות של קונפטי. הוא בטח

אני אוהב את הסלסול של מרים טוקאן. מה אוהב – מאוהב. אפשר לתת לאהבה הזו איזשהו הסבר מהיר: הסלסול של טוקאן לא משתייך לשוק הסלסולים ההומה במקומותינו. כל מסלסל שני פותח דוכן בלי שיהיה לו מה להגיד, שלא לדבר את עומק

הרשימה הזו יכולה להיות אינסופית. כל מה שאתה עושה-אומר בוחר-נוטר-עוזר-סולח-בונה-זורע – בינך ובין אלוהים. במילים אחרות: אלוהים נתפס כשהשתקפות שלה ושל מעשיה – במצפונה הפנימי, ובשורה תחתונה – לא משנה איך תקרא למה שמשקף את האני שלך – אלוהים או

הגברים בוכים, חלשים, רופסים, מסכנים, בודדים, כל העולם נגדם, אבל באה אישה ומשנה להם הכל: אפילו כל העולם נגדם, היא תהיה שם להפוך הקערה על פיה, להגשים את חלומם, כי כל חלום שחלם הופך אמיתי. טוב שזה מצחיק אותי, כי

אביב גפן כותב על נתק יחסים בדימויים ציוריים יפים – "שתיקות עולות כמו זרים במלונות". הנתק אינו גורם לפירוד אלא נכנס למצב סטאטי מעיק – "איך אנחנו מוותרים על עצמנו תמורת שקט בינינו" וגם "המסכות שלנו כבדות מהדמעות", אבל הסיום

עם ישראל לא יחזה בשידור חי בהתאבדות על אהבה. השיר נפסל להשתתף בקדם אירוויזיון (*), ואולי טוב שכך, כי אילו אני הייתי מאחורי השיר, לא הייתי מבזבזו על תחרות פופ אינסטנט ישראלית לא חשובה כמו הקדם. אם השיר הזה מתעתד

פבלו מאוהב. בלטינית – להיות מאוהב זה להשיק ספינת נשיקות על המים, לתת ללב לצרוח, לגוף להשתגע, להרגיש דם רותח.לסבול קשיי נשימה. אבל כאן – זה עברית. האמת אין כמו פבלו לשיר פופ לטיני בעברית, בלי שזה יישמע שפה מנופחת,

ציפורים באות לעזרה במיוחד בשירי מצוקה אישית, בשיר החדש של מור מנדל זה אמנם אינו מחזור, אבל גם לא פסגת הליריקה, ולא צריכים להגיע דווקא עד לאה גולדברג. שוב – היחסים בינו ובינה שמולידים עוד כשל ועוד אכזבה ועוד פצעים

הגיטרה מצלצלת פולק בלוז דרומי, הטון דואב, לא משתפך, המנגינה לא מחניפה בכוח, מנסה לדייק ברישום פס הקול למילות המשורר בשיר הקצר האומר דברים על האמביוולנטיות ביחס לאנשים, בהדגשה על ההבדל בין אנשים לאדם. לא טוב בלי אדם בלילה, קשה

שיחקתי עם השיר בקליפ האינטראקטיבי (*) מעצים חוויה בחיוך. ללא ספק – העתיד לאיש המשועמם ששבע כבר מהכל. בעוד 5 שנים יוני בלוך ייכנס לסלון שלי לפי הזמנה, ויעביר אלי את המיקרופון או האוזניות. תוכלו ללחוץ גם על פרשנות אישית, או

יש מישהו שיכול לבצע את "עננים שחורים" המופלא של עמיר לב טוב יותר מעמיר לב? דן קינן לקח האתגר ואף קיבל יעוץ מלב עצמו. כדי שהשוואה תהיה מדויקת יותר, שלפתי עמיר לב הופעה חיה בבארבי (2000). אז ככה: העיבוד המצוין

משה פרץ מסתובב סביב זנבו של משה פרץ. זה בסדר. אל דאגה: מעריציו יתעלפו גם על השיר הזה. שימו לב לטכניקה של הכתיבה: בגוף ראשון שר פרץ – "אולי אני אוהב אותה יותר מדי" ואילו בלשון ציווי – "תני לו

סוג של פנטזיה-חלום. ההתעוררות היא ל-1969. עלמה זוהר עדיין לא בחיים בימים ההם, ניתן להעריך כי הלהקה בשיר היא הביטלס, והאיש אליו היא פונה בשיר הוא ג'ון לנון. היא מודה לו שהעניק לה השראה וגם השקפת עולם. יש דברים נעלים

צליל מה? קליפי? גם אני בדקתי (* ראו למטה), אבל מתברר שזהו שמה האמיתי של מי שנדמה לי מתיימרת להיאבק על מקום בצמרת של המוסיקה הים-תיכונית. ההבדל אולי בעובדה שסוף סוף אין כאן תפירה של משרבט-יצרן של מילים, אלא כתיבה עצמאית

סיעור מוחות לירי של ישעיהו-פיש-תורג'מן הוביל לטקסט המצוין הזה שאומר "הדרך לחיוך רצופה מעצורים" .טובים השלושה מן האחד. ובאמת – טובים. הזמר מבטא ברטט ריגושי את מילות הגעגועים ההזויות שנשמעות היטב בדיקציה טובה (נקודת זכות אחרי שאוזני שומעות הרבה מאוד

הרב שלמה קרליבך מעולם לא היה חלק מרשימות המוסיקה המועדפות שלי, לא משום שלא אהבתי, אלא מסיבה הרבה יותר פשוטה: לא משך אותי. עולמי רחוק מעולמו. לעולמו של קובי אוז, לעומת זאת, אני קרוב מאוד, אבל לא עד כדי כך

אבי בן אבו דרמטי, כואב, משתפך, מתרגש, מחפש מליצות לתיאור יחסיו האמביוולנטיים עם האמונה. בן אבו מתייחס לאמונה כאל ישות, עד שלא ברור אם בה מדובר או באהובה: "ליבי נשרף בין דפי מכתבייך", "ממית מילותיי מחייה מילותיך". לעומת הליריקה הנמלצת

היא שרה את תחושותיו על מה שארע בינו ובינה בלילה אחד, מציבה אותו כדובר ללא מנוח שעושה חשבון נפש בעקבות הסתלקותה. מצא איזה חלק שהיא השאירה אחריה בטעות. נזכר בהליכתם, מודה באשמתו על מה שקרה. משתומם על הצער שנשכח. שיר

לב. חלום. אלוקים. אור כוכב. שמש זורחת. נשמה. הכל בסדר. כל המילים האלו התקבצו יחדיו בשיר כדי ששרית חדד תסלסל את האהבה אל הלבבות בסלסול ששייך רק לה. אני מאחל לאהוב המופלא שבשיר שיזכה למילים האלו ואולי … לה עצמה.

אודי דווידי מנסה לשדר מאבק בינו לבין עצמו בעימות מול דמות אב. לפי הטון הנוגה המתפעם והדרמטי הוא בטח יודע טוב ממני מהות מצוקתו בעמידתו כבן בשר ודם מול הישות האבהית: מדוע מאוים מעצמו? מה פשר הפחד? מה מחזירו אל

יש אומרים: כל אדם שני רוצה להיות זמר. וגם – רוצה – אבל לא יוצא. רעד קולו של גבע אסקרוב אומר שני דברים, שלכאורה סותרים: זמר לא מהוקצע, אבל פיו וליבו שווים. הולך? כיוון שרחמנים בני רחמנים אנחנו, ליבנו נוטה

מבוגרים שרים שירים על ילדותם. כמו שהילדים שנמים לא רוצים לדעת, הם (הילדים) לא ירדו לסוף דעתו של המבוגר ששר "הייתי פעם ילד השדה אףפעם לא בוכה ורוצה הכל לשכוח", מתגעגע לימים של תום ילדות. גדעון כפן וזאב טנא כתבו

בכולנו קיים עבד שמשאיר אותנו כבולים בכבלים פוצעים. חוששים לראות מעבר להר. רוטבליט מביע רצון עז להשתחרר מהמצב: צריך לצאת מזה, לצאת למסע שכולו סיכונים, אולי יש איזה סיכוי "לסוף דמיוני מאושר והזוי".  כבר יהודה הלוי ידע להגיד כמה אנחנו

 אני בראש עם אהוד בנאי כבר על הפתיחה. גם לי הרופא אמר אותם הדברים, ואשכרה אני הולך, חוטים משתלשלים מהאוזניים, המוסיקה מגבירה לי צעדים, זה אכן מעניק לגוף ולנפש נקודות זכות. כמו בנאי הולך ישר, משתדל לשמור על קצב, מריח

ריח של כוכב נולד חדש באוויר. המנגינה הזו, הדואט הזה, איך אומר שיר האודישנים של כוכב נולד עונה 9 – המנגינה על עצמה שוב חוזרת. עידן עמדי ממשיך את המומנטום. יש לו את זה. את המנגינה-הזו-שוב-חוזרת, מלודית ללא עוררין, סנטימנטלית