סינגלים חדשים

האם אפשר להביע בקצב דאנס כעס עמוק? דגנית דדו (להקת פיקוד צפון, בוגרת בית צבי, שחקנית תיאטרון וקולנוע) מודיעה לו נחרצות שנגמר לה מהשקרים שלו, מזה שהוא משחק לה את התמים והמסכן, ביניהם זה – נגמר.  ההפקה של יובל קידר

דווקא מתחיל מדליק – סטייל הרולינג סטונס הישנים. ההמשך פחות. קולו הרפה של סנדרסון מספר על דרקונים שמגיחים בלילה ומתעופפים מול חלונו, פורצים את גבולות דימיונו. וכאן במפתיע עובר המחבר לספר על שניים – הוא ועצמו, אחד שפוי השני קצת לא,

מה קורה עם הבנאדם באמצע הלילה בכפר, חייל בין אנשים בשחור, המואזין שנשמע מרמאללה, ריח של שריפות, היא שאינה מתקשרת, רגע לפני שהוא נשבר. מויאל יוצא למסע הגשמת ההבטחה. המילים והלחן – שלו. משהו מאוד מרוגש, קצבי, מלודי, ובעיבוד נותנים

מוקי (דני ניב) מבקש לפגוש אלהים. מביע משאלות של אמונה שחזקות יותר משאלות מהות חיים. המוסיקה היא ראפ-סול רך. לא סוחפת. אפילו פושרת. סוג של אכזבה, כי השבק ס’ לשעבר לא מצליח לעורר את משק כנפי השכינה בניסיון הזה לגעת

שיר בסגנון שירי "אנחנו העולם" שד’אור כתב לפרוייקט "ברית חיים" למשפחות השכול בכלל ולילדי ישראל יתומי צה"ל בפרט. שיר מינורי, נוגה שמשדר מסר של תקווה. ד’אור לא זקוק לקונטרה-טנור הפנטסטי שלו כדי להחצין רגשות במילים "אנחנו יחד בעולם הזה וגורל

"השבט" (לפי דף הביוגרפיה, יש לו כבר ותק של 7 שנים)  הזה בסך הכול  עושה לי טוב. אחרי הכול בתוך עמי אני חי, וזה אחד החיבורים הפשוטים,  הקולחים והמהוקצעים ששמעתי בין  היפ הופ למוסיקה ים-תיכונית. על אחד שהייתה לו אהבה,

לקחת שיר של שלמה ארצי להיפ הופ, זה יכול להיות או מניפולציה, או גימיק, או איזה אינטרפרטציה מפילה, מעין פרודיה על המקור. לי לא ברור מה סינרגיה רצתה, כך שהייתי בוחר בגימיק קידום מכירות. להקת רוק שלא התאפקה והחליטה שהשיר

חוזרים לסאן-רמו. מה רע? לא רע. גם לא מי יודע טוב. רועה לקח את יוסי פרץ לכתוב לו. פרץ אינו מתעלה מעל קלישאות. האוהב שמחכה לה עד הבוקר, רצה לשנות איתה את העולם. לא מאמין לטקסט. גם לא לרגשנות הסנטימנטלית

אחרי "ברזילרה" והחידוש ל"בואי לאילת", טבעי הוא ש"האנשים" ימשיכו במשהו מהמחוזות הברזילאים. בוסה שמזדמזמת מההצלילים הראשונים. נירי דמסקי שרה עם חיוך פנימי בטון מתקתק ובלתי משתנה על אהבה שמלבלבת. פשטות הטקסט, פשטות המנגינה, עיבוד סמות’ ג’אז לחצוצרה. שיר קטן שעושה

שלומית מנסה כמעט לאורך כול דרכה להוציא סוף סוף את אלבום חייה, אחרי ההצלחות בהרכב ("חביבי") ובשיתופי פעולה (שפובלוב). האם זה יקרה עכשיו?  מסופקני. כבר השימוש בדימוי "מפץ גדול" אינו מן המוצלחים, אלא שהמסקנה בשיר פחות דראמטית – "אני יודעת

בן למשפחת עברים מדימונה, חבר להקת "עדן", זמר מבוקש ב…רוסיה, מנסה סינגל סולו ראשון בסגנון סול מיוסיק רומנטי שאומר : "כול עוד אני אוהב, אני נשאר". שיר געגועים לאהובתו אורלי בורג,. כתוב די קיטשי, בסטייל שמזכיר משהו בין ליונל ריצ’י

פסנתר מינורי מלווה את קולו הרוטט-נרגש ששר  – "עם הזמן הכול חולף", גם יופייה –  כמו ריח בושם זול מתנדף. זיכרונות מתקלפים כמו מעץ. שיר יפהפה של משורר צרפתי שאביב גפן תירגם. מורגש שהשיר הזה בעצמותיו. כמה עצוב שכול הדברים

מריה קארי הישראלית? ואללה. כמו שהיא שרה, זה הכיוון. יש לה את הטווח לא רק הקולי, גם הרגשי. היא מבקשת ממנו "תן לי עוד סיבה ללכת, עוד סיבה לנשום". הטקסט לא ממש מבהיר את כוונת המשורר, מצד אחד היא חוששת

הנעורים אבדו לה בצ’יק, והנה כבר שנת 2000 ועדיין האהבה בוששת. לנסטוביץ’ מפרוייקט מטרופולין יש קול לא גדול, אבל מיוחד לעשות בו שימוש ייחודי להביע הפריזמה שלה, כלומר את סיפור האובדן – בדרכה המרירה-מתוקה, רחוקה-מתקרבת. אני מאוהב בקבוצת הזמרות החדשה

מה עובר לה בראש? המון דברים, אבל עד שהוא יבין אותה היא כבר לא תהייה. בתי כתבה לשירי מיימון דרמה על לא דרמה. ההפקה המוסיקלית הסול-פאנקית של גיא ליכטנטל מנסה לעשות מזה דרמה. מימון שרה את זה ב"כוחניות שחורה". באמצע

לגבר יש בעיה עם הגברת. איך היא באמת רוצה אותו? עמיר בניון כתב על הנסתר ביחסים בינו ובינה. אולארצ’יק לקח את זה לנופים קלטיים עם חלילים איריים. גוב שר נוגה-נינוח לחן מינורי. הצרדרדות שלו כרגיל מוסיפה חן גובי אמין. שיר

שיר ציני על כלכלת העולם ועל שמחת עניים. שיר סוציאלי כזה פיוטי מושר בנימה מאוד לא "מחאתית" שמעמיד במרכזו ילד עם קוף ותיבת נגינה מול ממשלות עם כלכלת הגלובליזציה שממשיכה לנצל כוח העבודה הזול בעולם השלישי, וזה לא פוסח עלינו.

מה עושים עם חיים בלי מטרה, בלי חוף ועם ההליכה בלי סוף. גליה ירון  מנסה לשתף אותו בניסיון לדלג על תהום שנפערת. טקסט מעניין מטעמה של גליה ירון, שהמוסיקה מרככת אותו בסגנון צ’יל מלודי. גם בהבעה, ירון מעדיפה ריכוך על

הבנאדם מחפש את הדרך הנכספת, מנגינות מדומות משטות בו, גם עליה הוא לא יכול לסמוך והוא נושם אוויר מזוהם, ומסביבו אנשים משתגעים, והוא מרגיש שעם כול זה שהוא "חכם" ו"גיבור", הרי שהוא חזק רק בתוך בועה ושבסופו של דבר "היא

"יש נולד לתקווה, יש נולד לדמעות",  דמעות ותקווה הם שני המוטיבים בשיר הרגש הזה של דוד ד’אור. בעניין שבינו ובינה – "נתגבר נתגבר", בעניין המקום שבו אנו חיים – יש מקום לחלומות. אני לא חסיד של שירי תקווה כלליים  ולא

כמה שהוא אוהב אותה בלילות של חורף קר. חושב על המקום אליו עפות המחשבות. נו, טוב, הטקסטים האלה ממש לא מעבירים בי איזשהו צימרור חורפי. אבל כאב הלב של שיר לוי, שאני שומע אותו לראשונה, בכול זאת לא מזוייף, והוא

גדי אלטמן, מילים-לחן-שירה, מספר לנו שהוא רוצה לברוח מהרעש של העולם הזה לאי בודד דמיוני של שקט נצחי, לשלב  רגלים מזרחית, לרכב אל השקיעה ולהגיע אל האלמוג הכי עמוק. נסלח לו על החלום הבאנאלי. לא נסלח לו על מנגינה די

שושנה, לפי סנדרסון, היא בחורה סנטימנטלית, מנהלת שיחות בטלפון, אבל מצליחה להתחמק משיחה אינטלקטואלית עם מהנדס. לפי סיפורו של סנדרסון היא כה מיוחדת, שהיא בין שאר כישוריה מוציאה להורג. מילים ולחן – סנדרסון, אבל לדבר ההפקה הרוק-גרובית הזו, שותף איש

נושי פז סוגר הבסטה של האהבה . צריכים  להתגבר מול ערב שיורד בחושך, ועדיין הכול טרי, חולם על רגעים שהיו ביחד. הטקסט – ככה. קטן, לא מיוחד, שלא לדבר על מתוחכם. נדמה לי שמה שנושי רצה זה להעביר בעיקר אוירה

חיים אוליאל מוציא מחדש אסופת שירים, והסינגל מכיל חידושים לשניים –  הראשון שיר שביצע במסגרת להקת "שפתיים", שיר געגועים לילדות בעיירה החמה שדרות. אוליאל  – פנים רבות לו. הוא נשמע פולק סינגר ישראלי אותנטי שממזג תרבויות בטבעיות יפה, שוזר נכון אלמנטים אתניים,

יש להקת בנות חדשה. יש מילים אינסטנט של מירית שם אור, יש גם פופ-דאנס  אינסטנסט של המאסטרו צביקה פיק. שם אור משרבטת טקסטים לפי הזמנה. הדראמה מתרחשת בלילה אפל עם ערפל, היא תוהה האם יחזור אליה, ומכול מקום הלב שלה נשבר.

עוד שיר על פרידה. כמה פרידות יש בשירים. אלא שבמקרה הזה, אמצע הסתיו, זה לא הכי  נורא, המאמי שלה ילך לדרכו ולה כבר יש עוד חלום להגשים והגעגוע כבר לא בוכה יותר בפנים. רונית שחר אספה הרבה קלישאות ומנסה בטון

HENREE הוא המוסיקאי שמריץ את חזיז עם להיט רצפת ריקודים, שמנסה גם להעביר משהו נאמר "חברתי", יענו "על המצב" מה שיצא זה אמירה לייט על בני השבט המקומי שלעולם מתלוננים שחארה וקשה כאן, משהו על כוכבים נולדים, משהו על למה

מתחיל חרישי, נוסק אל פסגות הרגש. מה קורה לה כשהוא בא. מה אסור לה לומר. ואיך שהיא נהיית מרוקנת. אולי יום אחד הוא יצליח לראות מה שהיא באמת. גוש? זמרת מהסוג שאני לא יכול להגיד שהיא מבלפת. את המילים שכתב

חזיז אחרי "פנסים" שיצא לפני שלוש שנים כתבה טקסט אירוני על יחסים: "אני לא לבד כי יש לי אותי". המוסיקה קצת פחות מתוחכמת. דאנס מיד-טמפו קליל, קליט, שלא אומר הרבה על "הבפנים" שלה. לא סערת רגשות. נשארת אביבית ומרוחקת. איפה