סינגלים חדשים

גם דקלון מצטרף לצונאמי הים-תיכוני. לפי הקומוניקט, הוא הקליט בשנים האחרונות בעיקר למגזר הדתי, הפעם זה תקליטור לכולם "גם לחילוני גם לדתי", מה ששוב מריח סקטוריאלי. מוסיקה לדתי, למזרחי, לאשכנזי. דקלון עם כל הקילומטראז' שעשה במוסיקה המקומית,שמתקרב לחמישים שנה, מעדיף קאמבאק ביוונית

שיר אוירה שמחזיר את רוני אלטר ואותי לצליל של מטרופולין. עופר מאירי היה באולפן, ועפר מאירי הוא הרי מטרופולין. מוות אינו אקט חביב על הבריות, החיים יותר חזקים כמו שאומרת הקלישאה, אבל כולנו זוכרים שכילדים היו לנו מחשבות אובדן –

אז מהו האושר הסמוי? מהו אושר לפני שהוא סמוי? בואו נבדוק אצל יובל בנאי: "לוהט בלילה קר, אש בעצמות, הופכת אותי לזר, שובר הלבבות, מאה ועשר קילומטר/ רחוק מהאזור"… מה זה מאה ועשר קילומטר בתל-אביב כדי לחוות את האושר הנסתר,

שניר להב כתב את שיר היחדיו הלאומי שלו. גרוב כנעני שרים אנחנו בני העם הכנעני, כולנו נועדנו לחיות ביחד,כי למרות הערבוב בזהות – אנחנו דומים. צריכים לאחד את המוצל. העכשו מרקיד את כולנו ביחד. מה אגיד: לא הכי מתאימה לי

סוג הטקסטים שממחזר את הממוחזר. בהבדל מנייר, מילים רצוי לא למחזר, אבל יוסי בן דוד ממשיך לחשוב ככה: היא מלאך, הוא עף (אחרת איך יפגוש המלאך?) אבל מה – הוא שבר כלי, חשך עולמו, ויש גם תפילה והבטחה שהוא ייתן

הזמר נסחף. עף גבוה. החיוך שלה, הגומות שלה. ממכרת אותו. למה שלא יגיד לה בעצמו? מדוע מבקש "תגידו לה", כשהוא לא יכול "לחכות עוד דקה"? מתבייש? הרי אם הוא בטוח שהוא הולך לנצח ולזכות בא, אז יאללה, למה בעזרת מתווכים?

נזכרתי בג'ניס ג'ופלין. הייתי שולח לה את השיר הזה. אוריאנה שפי כתבה בשביל זמרת מהסוג שלה. הדוברת מבקשת לשים קץ לסיוט היחסים. תחתית הבקבוק – מתאים לה. מחכה לסוף. הגיע גם הזמן שתפסיק לחלק אותו לאוהב או אויב. המוות מיישר

רוני דלומי שאחרי כוכב נולד עולה על האוטוסטראדה הראשית. מעתה האס.אמ.אסים כבר לא יקבעו. אפשר לבחון היום קריירות של בוגרות כוכב. נינט – שבחרה במסלול מאוד ייחודי ובלתי מתפשר. שירי מיימון שבחרה במיינסטרים שטוב למידותיה המצוינות. מיי פיינגולד שמנסה לעלות

נשמע כמו פרודיה על הז'אנר, למרות שאילן נורי בטח לא התכוון לצחוק: נורי כואב ודואב את המכשפה שאיתו, אבל מביא אותה צוהל. יענו – דיכאון שמח.  יביאו את זה לאולם החתונות – החתן יתבאס. עלול לברוח. הבנאדם נתן לה הכל, שר

בכל הכאוס בחוץ, אומר אריאל הורוביץ, ועל רקע העובדה, שאין לי אמונה שיש לעולם הזה תקנה – נשאר להיאחז באהבה הפרטית, וגם עליה יש לשמור מכל משמר: "כמו על נר בוער ברוח שעוד רגע הוא דועך/בגופי אני שומר על אהבתך".

הטון והאווירה משדרים הלך הנפש של דכדוך. הבנאדם קם בבוקר ומרגיש רע. מכניס עשן סיגריות לריאות, הקפה פושר, העולם כבר דוהר, אבל הוא לא מוצא עניין אפילו בשיר שהוא כבר כתב… ואז יוצאת בת קול שמנסה לרכך. צריך רק להוציא ראש

דניאל בן-חיים כבר מיומן בלשיר כל מה שמספקים לו. העיקר שיזניק למרומי היכלי הכלולות, לערוצי ההורדות, לאפליקציות של הסלולר. שיר שמחות ים-תיכוני מהסוג שאני מתקשה להאמין שעוד כותבים. אולי רוקדים. דוד זיגמן – אתה כותב או מפעיל מכונת מילים רנדומאלית? לא נסיכה,

עצב. פחד בחלון. האוהבים המיוסרים נצמדים לחלון, זגוגית סדוקה, שתיקה, דמעות של דם בגרון. הבחור ננטש ע"י אהובתו. הסבל שלו מתואר באמצעות מה שהשאירה מאחוריה: "השארת לי רק מילים, מקלט בין הצללים, ספרים מסודרים ובין החדרים השארת לי רק מילים

לפעמים דווקא פשטות עדיפה על חוסר בהירות – משפטים קטועים, או מחוברים בצורה מלאכותית. ושוב סיטואציה של אוהב, שנמצא רחוק מאהובתו, ומנסה לשחזר רגשות שזכורים לו מהקשר ביניהם, ועד כמה ריק בלעדי האהובה. הריקות נבנית על רקע השעון שממחיש את

סקעת מבכה-זועק את אהבתו. רומנטי עד נואשות. הזמן לקח אותה רחוק. "צל לדמותך אני נשאר בך לא נוגע ונשבר" – ללא ספק הטקסט היותר שירי מבין המתחרים על הקדם אירוויזיון. הכאב מגיע מתוך הזכרות בקשר שהיה ואבד, כי אהובתו רחוקה

שיר אהבה פשוט. האוהב מוצא מפלט ונחמה בחיק אהובתו, וגם נותן לה מעצמו, בשעה שהעולם מסביב מנוכר. הטון הנוגה של סקעת מתרפק על אהבתו לשעבר. בתחילת השיר – סולם מינורי ושירה מלטפת במילים יפות "ניגנת בשבילי עד אחרון מיתרייך" וגם

לשיר בלדה רומנטית באוריינטציה של הסווינג הישן. להתרפק בדואט. למזי כהן זה מתאים. היא זמרת לסווינג מלודי. יש לה את זה. ג'אז ווקאלי הוא יותר מטכניקה. ה"פרייזיג", הפיסוק, הסווינג, זה משהו שאין לכול זמרת פופ, ומזי כהן היא סווינגרית. גם

שירו של בוב דילן נקרא במקור Mama, you been on my mind. שיר על אהבה גדולה שאינה זוכה לגמול, וניסיון להראות השתחררות ממושא התשוקה. מצד אחד – היא אצלו בראש. מצד שני: לא איכפת לו עם מי היא ישנה הלילה.

רותם כהן מתבכיין על יחסים עם מישהי ש"כמעט" פצעו אותו. מתחמק מלחשוב עליה, לא לחלום עליה, לא מבין מה חטא ומנסה למצוא "מושג לאהבה" (פשר? הגדרה?) וגם מגיע לתובנה עצמית – אל תיתן "לכלום לרסק אותך" "גם לא לאהבה נכזבת"

שיר געגועים לאימא. אורית אזרחי מגייסת מילות צער נרגשות להתקרב ליקרה לה מכל שהלכה מעולמה לעולמה. מנסה לתהות אחרי עקבותיה אי-שם בעולמות עליונים. שרה על אישה מופלאה, שחילקה אהבה גם על ערש דווי. מבקשת ממלאכי השרת שיחבקו אותה. תתנחם במפגש איתה

הוא מרגיע אותה. שתסיר דאגה מליבה. מבטיח לה אושר. אהבה. במקרה הגרוע אפשר לברוח, להפליג בדמיון. גם היא הרי מצטיינת בזה בבריחה שכולה חלום. המוסיקה פולק רוק לירי, מזכיר להקות פרוגרסיב מהשבעים – קאמל, אלן פרסונס פרוג'קט, ימי "קצת אחרת",

פיטר רוט הולך על אלבום שלם של שמוליק צ'יזיק המנוח, שבעבר תפס ראש טוב עם אריאל זילבר. רוט משחזר את הקומבינה בשיר על המסכן הדפוק שאוכל אותה מכל הכיוונים והחורים. זורקים אותו מכל מקום, זורקים עליו – "אז מה הפלא

לאביבה אבידן אין כנראה בעיה לקחת כל טקסט חתונות שמספקים לה. יש רף שלא חובה לעבור אותו, כי יש קהל שקונה מה שמספקים לו – גם מילות אהבה אין-קץ פשטניות של חרזני חרוזים מפלסטיק. רמי לב ספר עבורה "אחד ממאה". למה

החיים ביפו כפי שמצטיירים אצל דרור שוסטק הם משל לחיים של שני עמים. יחסים של קבלה-דחייה, על רקע רצון לחיות בשלום. יפו בת דודתו מתנהלת כמעט כמו היחסים בין היהודים ובני דודיהם. ריח כבש על האש, ריח טוב של ים

זמרים מבקשים לרגש במילות אהבה שמנסות לנסוק לפסגות הקיטש הנוגה המיופיף: הוא: "כל רגע שעובר איתך/ רגש מתגבר שלך/ לא לא נלחם יותר איתך/ כבר נוגע כבר יודע אותך" היא: "כל המילים רק לא סליחה/ עוד שבילים ושביל בריחה/ אם אלך בהם

יוני יעיש צובע את געגועיו בתחושות שמגיעות מאמת. הסלסול האותנטי בעיבוד אקוסטי למהדרין מבטא יחסים של משיכה דחייה. געגוע שהיה בו פיגוע. העלומה שבשיר מעוררת זיכרונות עגומים ("את משחיתה הכל") ועדיין אין בהם כדי להשכיח את חיוכה הלא מבין של

חלק ממגירת השירים של אהוד מנור נכנסה תמיד למגירת השירים של מתי כספי. "נפש תאומה", כינה מנור את את הברית האומנותית עם כספי, והם אמנם חלקו תחושות משותפות, כמו בנושא האהבה, ומתי הלחין בסולמות שונים, במנגינות מופתיות, בעיבודים מגוונים. לביצוע

לא איש תפילה אנוכי. אינני במזמרים לשמו יתברך. איש בדרך אמונתו יחיה, אבל גם בלי שאשא תפילה למרום, לא איכפת לשמוע דברי תפילה כשהם מגיעים מהלב, במנגינות יפות ובקול נאה. יוסי אזולאי הולך על סדרת ההמשך ל"תפילות". עולה על אמצע הדרך

יום עצמאות הוא יום של שחרור ושמחה, ואתה מצפה שהמשוואה אמנם תהיה זו, אבל כמו ששר פוליקר בסערת נפש "השלם השבור לעולם איננו שבע, השבור השלם מתבונן עכשיו בהתחלה". הדרך קוראת אמנם שמחה ולאהבה, אבל היא ממשיכה להטעות. מבחינה זו

קרן פלס מנסחת אמיתות ידועות מתוך חרדה לילד שיבוא לעולם, שיגדל לעולם נוקשה, שבו שום דבר לא קבוע ובטוח, לתוך מציאות מכבידה, עתירת סכנות.  חילופי הזמנים לא שינו דבר.  לילד שנולד אי אפשר להבטיח גדולות ונצורות. אבל יש תקווה ונחמה