סינגלים חדשים

קפלן, יוצר ופרפורמר רוק עתיר שעות במה, חוזר חמש שנים אחרי "הזמן האבוד" כדי לזעוק את זעקתו של שרוט שכל יציאה שלו מהבית גורמת תחושה של יציאה לקרב. מצב קשה: "שד אוחז בך"… "קל ליפול למלכודות כשיש סמים שהם תרופות"…"נפש

מה חדש אצל יוני רועה? אז זהו שאין חדש. שני השירים בתקליטור הם חלק מאוסף שירים ("תחנת איסוף"), חידוש לשירים מוכרים, ביניהם כאלה שכתב לזמרים שונים. רועה, מלחין שרוח ים-תיכונית ערה מנשבת במפרשי יצירתו, לקח את מיטב נגני האולפן כדי

תומר אלבז – שירה, טמבורין, סניה קרויטר – כינור, אליוט דננברג – תופים, פיטר דננברג – גיטרות, בס, כלי הקשה. ג'ון וידגרן – פדל סטיל. טומי מנדל – המונד. גיל מוזס – קולות. "מי בכלל רוצה לשמור בלונים?" היא השאלה-מוטו

בן הנדלר: בס, חשמלית, אקוסטית, הקשה ומקלדות. גיא מר: שירה פטיפונים וסימפולים: ליאור רון – חצוצרה. אטרף משה אטרף – תופים. לא פשוט להמציא את עצמך מחדש, להביא בשורה לאומה, להיות נביא המחאה התורן. הכל הרי כבר נאמר. גם הראפרים

ים זה גם קיסריה, והנה מגיע עוד קיץ, ועם ישראל יצא לאמפי קיסריה לשיר עם שלומי שבת, משמח הלבבות הגדול של הקייצים האחרונים, מבלי להפחית במשהו מערכם ממשמחי לבבות כשרית, אייל ושלמה, שגם מקומם בקופות של קיסריה שמור היטב לקיץ

מעומק תסכולו ופגיעותו, הוא מודיע לה כי הוא מחזיר לה את כל שנתנה לו – "כי כל מה שבנינו לא שווה כלום". בהמשך השיר חיפשתי תשובה לשאלה – מה קרה? האם פגה האהבה? האם בגדה בו? פתע הכל לא שווה,

תיכנסו איתו לתל-אביב. הוא יראה לכם את נפלאות העיר. סאבלימינל על תקן מנכ"ל תאקט – אדריכלי היפ הופ ישראלי ממשיך לחזק המותג. חלק מזה להיות מעורב בכל מה שקורה. מאז 60 למדינה עם הגבעטרון, שמעוני רוצה ומצליח להיות מחובר. 100

"מה אבקש אלוהי?/ רק לא להיות אדישה לאהבה/ שהמוות לא ימצא אותי כואבת/ בודדה עצובה ונעזבת/ מה אבקש אלוהי/ רק לא להיות אדישה למלחמה/ זו מפלצת נוראה שרק הורסת/ את התמימות והחלום תמי דורסת" מיטל טרבלסי, זמרת נאווה ויפת תואר,

כל זמן שיהיו מלחמות, יהיו שירים נגד מלחמות, נגד מנהיגים נטולי החלטות ועל איך זה ש"בארץ הדבש מטילים פצצות". מה, לעשות טוקה, שהמציאות חזקה יותר מתמיהותיך, ובארץ הדבש כבר מזמן לא מלקקים מתוק, חיים על העוקץ והחרב, כולל חדרים אטומים,

כפיר אפשטיין מסר לאמיר פיי גוטמן טקסט עידוד עצמי. נסיעת לילה החזירה לו את האמון בעצמו אחרי ימים רבים של פיגועים אישיים. השתחרר מפחדים, מתחושות אשם. עכשיו הכל הולך להשתנות. לא עוד בלגנים. הטקסט כתוב פשטני משהו, למרות החריזה (השבלונית)

שילה פרבר שרה על תחושת הבדידות הקרה בלונדון של מי שהחליטה לנסות את העיר הזו כדי להימלט מכל האיחס המקומי. אבל במקום שמחה – יש עצב. מצד אחד, סוף-סוף היא בלונדון, ובשביל לונדון אפשר לוותר על החגים, החום והאלימות. סוף

כל הרזומה של רחל מאדורי קראוס (רקדנית פלמנקו, צאצאית לשושלת מוסיקאים אירופאית, בוגרת רימון, שיתוף פעולה עם גיטריסט הפלמנקו חואן סוקורו) כנראה לא עזר לה לעשות הגהה על הטקסט כדי לתקן את השגיאה "מגפיים גבוהות". לפני שניגשים למוסיקה – רצוי

הטון משדר משהו דחוף, היסטרי עד אגרסיווי: "אם תסתכלי עלי/ נסי שלא לצרוח/ מחזיק אותך ממש בכוח, לא עוזב" רועי טל כתב שיר שמונע מהפחד שהיא תברח ממנו. הטקסט הוא עימות קשה, סף אלימות, איומים. הסיום הצחיק אותי: אחרי כל

היפ הופ הוא תחום התמחות למקצוענים. באולפני ההקלטות המקומיים יש לא מעט חובבנים שמנסים לעלות על הגל ונשמעים יומרנים או שרלטנים. זה אינו אסף קוטלר. קוטלר יחד עם משה סלהוב עשו שיר שלוקח הרבה דברים טובים מהפקות ההיפ הופ האמריקניות

הרכב: אורי מוהליבר – גיטרה מובילה, אורן נחום – תופים, אדם אבולעפיה – בס, יונתן אברהמי – שירה וגיטרה. לא מצאתי מילים על עטיפת הסינגל? נכון שמילים במוסיקה נועדו לאוזן, אבל בל נקפח את העין הקוראת. הייתכן כי "מצוירים בסלון"

הטון המדוכדך מנסה לתהות על מחשבותיו-כוונותיו כלפיה אחרי כל הדיבורים שהיו ביניהם, כי מבחינתה – שישאיר הכל מאחור, גם את כל הדאגות, כי "אין כסף יש אהבה/ יש אותנו – לי זה מספיק". ואני תמה – האם המסקנה הנדושה הזו

בן ישראלי יקשט את הרחובות כמו בחגיגות העצמאות, אם היא רק תבוא אליו. בניגוד לטבע שנוהג כמנהגו – הציפורים שחוזרות בזמן, הכוכבים שזורחים – איתה זה לא הכי ברור, ומכל מקום הוא ישאיר לה אור – במקרה שהיא תבוא. בן

מי שברך את אבי ה' הוא יברך גם אותי ומי שברך את אמי ה' הוא יברך את ביתי יברך מבורך יברך מבורך יברך מבורך יברך מבורך יברך מבורך יברך מבורך כל חטאי כמו סופה על הים באו ללא הועיל רק

איך, איך עשתה לו את זה. הוא – את השמיים ראה במבט שלה, חיים שלמים רצו לו בעיניים, ואילו היא אמרה ש"זה עוד רגע שיתנפץ לאלף כאבים". והנה – מכרה את ת'לב כאילו לא הייתה שם אהבה. שי דקל כתב

איך לקרוא לאהובה? ליאור נרקיס קורא לה "מתוקה". ניסן סימן-טוב מעדיף "מאמי", למעשה – אמא. כמו כל גבר ישראלי שני, הפך ניסן את ה"האני" (מתוקה) למאמי" (לא, זה אינו תסביך אמהות) מה שמתחרז  עם Honey בשיר, ככה שגם ה"מתוקה" של ליאור

"את מתוקה", שר בהתלהבות מופגנת ליאור נרקיס. כל מה שתרצה מוכן לתת לה, גם אם תכעס. "כל מה שתעשה – עדיין מתוקה". המילה "עדיין" במקומה? כי עדיין זה נכון לעכשיו. ומה יהיה בעוד נאמר חודשיים. גם אז יהיה האוהב מוכן לתת לה הכל,

הקסם שיוצא ממבטה, רוצה אותה מכל הלב, וגם "דמעה זולגת מעיניי" (נו, מנין זולגות דמעות, דודו?), בחר אותה לכל החיים. הקול המעודן הזה שיודע לזנק לגבהים בלי לזייף, אבל יש תחושה שמזייף הרגש.  כמה אפשר לחזור על אותם טקסטים. כמה

אהבתי את סי היימן לפני הרבה שנים, כאשר היא מילאה והטעינה משבצת של רוק נשי שחסר במחוזותינו. בשנים האחרונות התמסמסה. בזבזה פוטנציאל. בשיר הזה מנסה סי היימן להטעין מחדש מצברים. הטקסט – ניסיון להארה אישית באמצעות סיפור על יחסים. לא

"אתמול הייתה לה הרגשה/ של קרן שמש מתוקה/ מעל צמרות עצים גבוהים/ ישר לתוך העננים" הפסנתר המודגש בפתיחה מכניס לקצב רוק אינטנסיווי. שיר על נערה ש"האש שלה אולי בארץ רחוקה", אבל מנקודת מבטו – היא אינה יודעת כמה זה נפלא שהיא "אוהבת

תפאורה: לילה יורד, צל גדול, שמלה אפורה. מה הולך לקרות? תרגעו. שום דבר נורא. מאיה בוסקילה שרה לאהוב שנטש: "נשמתי … אם לא היית איתי לא הייתי אני" או במילים פשוטות – אם אין אתה לי – אני לא אני.

נשבר ליבו בקרבו אחרי שעזב אותה. המילים איבדו כל משמעות, "ואם לומר את כל האמת הייתי די הרוס/ הרוס כמו הפיאסטה הירוקה". מעניין מה היה מצבה של הפיאסטה הירוקה כדי שנוכל לקבל אמת מידה למצב נפשו של נוטש אהובתו לשעבר.

אביב גפן מבואס מהתקופה. אפשר לתמצת את תחושת הדכדוך במשפט אחד מהשיר "זה נראה כאילו אלהים סגר פה את האור". הבקרים עייפים, נהגים תקועים בפקק מצפצפים וחושבים כאילו רעשים יעבירו את הזמן, גם ילדים – כבר בגילם – העצב ניכר

הלב מתגעגע, העין דומעת, יד מציירת את דמותה. הבנאדם משתגע. "כבר לא מבחין בין טוב ורע". מה לא ייתן שתבוא אליו. יהיה נר לרגליה, משועבד טוטאל. אתם מנחשים את סוג המוסיקה? ניחשתם נכונה. אבל לפני שנגיע למצהלות, יש לנו הערה

הטאץ ' הקלאסי בפתיחה מוביל לקול נוגה, מדוכדך משהו שמנסה לייצר קשר טהור עם בת הזוג, היא – כפי שהיא, הוא כפי שהוא. שיר אהבה ישיר, חיספוס יפה. מרון מייליך, מעצב וצייר , בן 49, מתגעגע לאהבה. אנשים רואים שמיים, מחפשים

חרזני המוסיקה הים-תיכונית הישראלית אינם נחים. במלחמה הזו, כל מתכון חאפלה ממוחזר יכול לנצח. רק שיהיה קול טוב, סלסול ראוי, עיבוד והפקה משדרגים. והפעם – יניב הראל. למה יש לי תחושה שהוא נשמע כמו עוד אלף זמרים בז'אנר הזה? למה