סינגלים חדשים

"יש לך ריח של אלהים אצלי/ מניח פיות בכיסים/ לעוללם לא אמצא/ את הדרך החוצה ממך". מיכל גבע כנראה מרגישה תחושה מיוחדת במינה, כאשר השתמשה ב"ריח של אלהים" לתיאור יחסיה האינטימיים המתסכלים עד כדי האשמה עצמית על "שנתתי לך". הריבוי

"תראה את העץ/מצהיב משעמום/נושם אבק נצחי/מקרקע חרוכה/יודע שהקיץ/אפילו לא חושב על זה תראה את העץ/ותגיד לי אתה/תגיד לי אתה… תראה את הילדים/משחקים ברחוב/כאילו יש חיים/גם אחרי הדעת/כאילו עול מצוות/יציל אותם מעול עצמם… תראה את החושך/תקשיב גם אתה/ לחלל האילם/ תנשום

אנחנו בארץ טרופית לטינו-קאריבית לפי הקצב הפתיחה, רגאיי-רגאטון או משהו בסביבה, דניאל סטופין עולז למרות – אי יכולתו לנשום, למרות שהיא שורפת אותו. הבית הראשון בשיר מנותק מהקונטקסט. הוא נפתח במטפורה שאין לי מושג מאיפה סטופין הביא אותה: "והקמטים הראשונים שיבואו

אני הייתי הבלון שלה הפה שלי היה בפה שלה היא ניפחה לי את האגו בדעה צלולה והיום לא אכפת לה בכלל אני הייתי הבלון שלה הראתה אותי לחברות שלה וסיפרה שהיא רוצה שאשאר אצלה והיום לא אכפת לה בכלל מאיר

הייתה לי דרך על שפת הים התיכון סלעים ושמש, זהב של ים תיכון אבל זאת דרך אל עיר בלי זיכרון החול יבער מתחתייך… חלומות בכיסים מתעייפים מהחושך אין בהם צורך בעיר בלי זיכרון… ים תיכון, עיר בלי זיכרון. חלומות מתעייפים

השיר או הביצוע המלוחשש משהו עשו לי אסוציאציה לא כל כך פרועה לג'יין בירקין מדואט הסיקסטיז עם סרז' גינסבורג וג'יין בירקין – Je T'Aime Moi Non Plus. דווקא רעיון לא רע לשיר את השיר הזה בצרפתית. סיגל שחמון הייתה נשמעת

"אני אדם פשוט ואין לי מטרה בחיים/ שמתקדמים במהירות מהירה/ ומסתבר שככה גם השפיות נמתחת/ אורך ציר ה-X ולעומר ציר ה-Y" הדורבנים דוהרים על רוק אנד רול בוגי משמח לבבות המספר דווקא סיפור לא הכי שמח על בנאדם פשוט שחי

את כל הבשורות אני הבאתי לפניך את כל המראות שאספתי בעיני ואת תמיד שותקת, אולי את מוותרת תתני עוד רגע – בחיי הקול הגבוה, המנגינה, העיבוד הפסואודו אתני הזכירו באסוציאציה חטופה את עידן רייכל. האם זה הסקופ הבא? גיא-זו ארץ

למי שזוכר את סלסולה של אורטל אופק מ"בשדות של המושב". לאן נעלמה? והנה מגיע הפרויקט "עשרה לעשר", הפקות מקור של סלקום, שמוביל המלחין צביקה פיק, והסלסול חוזר על טקסט שאומר "כשנתראה אולי בסוף תראה אותי באמת". שיר אהבה שאחרי פרידה,

"עכשיו יחפשו בכל הפינות/הלוואי יהיה אם יעזבו אותי/ורק השעות יתנו את השקט/שיבוא על גופי שלי מובן לי עכשיו טעיתי שגיתי/מובן לי עכשיו כבר הכל/ רוצה לחזור למקום שאהבתי/ אבל אני לא יכול עכשיו יתרוקנו חדרים שבלב/ יתומים יוותרו מאדם/מאחורי שתי

עיר מנומנמת, שני כלבי רחוב, ריחות טיגון שעולים מהחלונות, ניקיונות לקראת שבת, השביל לבית הכנסת ערב שבת. שרים "אשת חיל מי ימצא" על המרפסת. חיים אוליאל, איש העיירה, מתגעגע. אבל הוא מדבר על "מציאות זרה" וגם על "אין דרך חזרה".

הבנאדם משקר לה. שר לה רק "מילים שמחות" ואת תחושת הכאב האמיתי – מסתיר מפניה. נע בין שקר לאמת היא לא תדע אם צוחק הוא או בוכה. רק הוא ידע – אם טוב לו או רע לו. וכל זאת למה

פבלו רוזנברג חרז את חרוזי מלכותו בפשטות יפה: "אני חי כמו מלך/ מתעורר מוקדם/ ומספיק הכל/ וטובל מכחול/ בצבעי זהב/ אני חי עמו מלך/ ואיתך נרדם/ מקבל חיבוק ונותן חיזוק" לבנאדם אין תלונות. הלוואי על כולם. מלכותו היומיומית. גם כשמרכלים

נריה חובב מאמין שהוא מצא התשובה. חייב לשיר את חיבתו לאלהים ועוד לתבל את זה בראפ. אני לא מדבר כבר על חילוני כמוני שעדיין מצפה שאיזה שיר קודש חדש יקרב אותו לשכינה ולתשובה הנכספת. אבל גם מי שמבקשים חיזוק לאמונתם

הוא רוצה להסביר את עצמו. רוצה לשחרר כל מה שעצור בו. לא לראותה מולו. אולי עדיף לו להיות זר לה. שתיקח לה שקט של כמה חודשים. יחזור אליה עטוף כמו מתנה לחגים. מיכה הרשליקביץ' שר את הטקסט בטון דואב, רופס,

יש משהו מאוד דרמטי רגשני ולחוץ בביצוע הזה, סינגל ראשון מאלבום בכורה צפוי של אמיר דדון.  הבנאדם מתעורר מחלומות מוזרים, הלב "משתולל מדאגה" , הראש עם חיילים רחוקים מהבית, גם משתגע מהבריאה, מכל החלל הגדול, אבל לא מתערב במעשי אלהים,

התשנה תיסלם עורה? התבצע מהפך בסגנונה? התסור מתלמה? וכי למה לה? תיסלם חיה ותיסלם מצוירת היא תיסלם של אותן נפשות פועלות ושורדות שמנתבות דרכן בעידוד הפרויקט הסלולרי בלי למהר לשומקום, כמו שאומר השיר. יש זמן, השעון ממשיך לתקתק, אבל למה

ענבל סמדר שואלת שאלות שהזמן אינו נותן עליהן תשובות (מתי זה גדול מדי, מתי זה מושלם מדי?), משאירה אותן פתוחות כדי להמשיך לזרום עם הזמן – "עוד מעט הרוח תיתן לך דחיפה בגב". זהו הזמן שאינו משנה מהותית את המצב

"החיים לוקחים אותי למקום בו אהיה מאושרת" דודו לוי שר את אמונתה/סיפורה של מי שויתרה על הליכה בתלם, כבר לא דואגת למחר, נמשכת סהרורית לתוך הלילה, מחפשת את הצל שלה… מאמינה ש"החיים" ייקחו אותה למקומות טובים. דודו לוי, טון נמוך,

שירה: יוני גנוט, גיטרות: איתי זנגי, פסנתר וקלידים: בני וילנר. גיטרה בס: דן אקרט. תופים: יניב כהן. כשבוחרים שיר לקאבר, יש לשאול – למה? למה "עוד לא אהבתי די". המאזין אמור לקבל את התשובה בביצוע עצמו. נתחיל בשיר עצמו:  שירה

איציק קלה מגיע להיכל התרבות בתל-אביב?! תנו לי לשפשף את עצמי. זה שאני לא מאמין, לא אומר שבעוד שבועיים לא יופיע במודעה – סולד אאוט, כל הכרטיסים נמכרו. גם קובי פרץ פוצץ את ההיכל. אז למה לא קלה? השתגעת, יגידו

לתמי ענבר קול נמוך, ייחודי. לא תמיד יש לבחון זמר או זמרת לפי טווח המנעד. יש קולות אלט בעלי גוון אחיד שלפעמים מצליחים לשדר תחושה, כמו בשיר הזה – תחושה שמעבירה דכדוך. האם זה מספיק? "חיכיתי/כל כך הרבה/ וניסיתי/ לא לכאוב

אני שומע שירים כאלה עשרים בחודש. על המשקל. שטנץ. חבל כי שי שרעבי יכול להגיע רחוק. חבל כי הוא מסתפק בחיקוי של החיקוי. חבל כי שירים כאלה לא יקנו לו יתרון על הסופרסטארים של הז'אנר. הדובר בשיר מחפש אהבה, לאהבה

יש משהו לא ייחודי, אפילו נדוש בשירים דידקטיים שפונים ל"אתה" בגוף שני – "מתי תבין, מתי תלמד/ שהזמן לא מחכה לאף אחד", מעין תדריך שמשמש מסקנת חיים לכל הבלגנים – כולל אכזבה מאישה (ש"קרעה אותו לחתיכות" – נו טוב, לא

סינגל שלישי של הג'ירף הנודע גלעד כהנא – חלק מפרויקט שיטוט הרחובות שלו בתל-אביב. תל-אביב היא עברית. למה בחר באנגלית? איזו מן שאלה. אנגלית כמעט עושה את ההבדל בכל. בטון, בסאבטקסט. המוסיקה נאראטיבית – "אנגלית", עידן הניו-ווייב, השירה נטולת דרמה,

עוד אחד מפירותיה הבאושים של סדרתה ה"אח הגדול" – ובלשון דף היח"צ שנשלח: מה קרה כשמעצבת החתונות הלאומית פנינה טורנה התאהבה בשיריו של הזמר והמחתן הלאומי רגב הוד. אז מה כבר קרה? את מה שקרה הייתי מכניס לספר הבדיחות הלאומי.

מעין כץ X 2. מכיר את האני השני שלו. את כל "התרגילים שהפכו להרגלים". נלחם בו. למדו מאותם מורים, אותה המחברת. תמה איזה צד ינצח. לפעמים אפילו מוכן להורגו, כדי להיות אחד. שיר על פיצול כתוב כמעט טוב. הייתי עובד

עמוס עבר-הדני – גיטרות ומדולינה. אלון נאדל – באס. גדי סרי ואורן בלבן – כלי הקשה. יניב טייכמן – סאז. עדי רנרט – פסנתר. איל סלע , ניצן עין-הבר ואמרי שהסאר – כלי נשיפה, סאניה קרויטר – כינור. רמיקס –

הטעות של זמרים לא מעטים שאני שומע – שהם מאמינים שהם יוצרים את המלודרמות של חייהם. אז נכון לומר – אשרי המאמין, ומאושר הוא מי שייתן אמון בדבר, אבל הוא יישאר כנראה במיעוט, כי קשה להאמין לו. לכתוב "אני כותב

"ישנה רק פעם ראשונה אחת/ האם תיקח את מה שיש/ האם תיתן לי לחוש ככוכב בלילה/אם אני מבטיחה לא לריב" תרגום חופשי מאנגלית. על העטיפה אף מילה בעברית. הקול, הדיקציה של יסמין אריאל משדרים – מוסיקה ליצוא. אחרי יעל דקלבאום, יכול