שירים חדשים

אני שומע את השיר, ונזכר בדור דניאל. הנרטיב והמוסיקה הם מהזן או הז'אנר הזה. מהמילה, המנגינה, הקצב. אפילו העיבוד. הפופ של הכאב הנעים, הרומנטיקה המתקתקה הדוויה, המיוסרת כביכול. לא נורא: כאב קל בחזה. רצה לעזור, לרגע ראה קרן אור. הפעם

רישומים מרשמי שהות במדבר (בית השאנטי). של ארז לב ארי ופטריק סבג, שיצאו לחפש השראה ליצירה ומצאו שינה, חלומות, דלתות מסתובבות, סיפון, קולות, לילה, אור בוקר. אוזנינו שומעות קטע מיצירה שנקראת "עץ בודד". מעין פסקול של יוצרים עירוניים שחוו חוויה מדברית

את מי היא מזכירה לכם בשיר הזה? נכון מאוד. גם אני שמעתי נינט. לא בטוח שזה ב"אשמתה" של רז שמואלי, אבל הדמיון כל כך גדול שזה עלול להיות בעוכריה, אם הקו הזה יימשך גם בשירים הבאים.. הטון, הדיקציה. גם בעיבוד

שירת הנפש הפגועה והנכזבת. רוני דלומי פונה-שרה אל האהוב בע"מ בעניין סוף הקשר הממשמש ובא . המילים נועדו לייצר את הדרמה – "נתרסק", "קורעת לי את הבטן". מצד אחד היא עדיין "אוהבת" וגם מציעה לו "להתעורר" מהשגרה. מצד שני –

גרסת הכיסוי (קאבר) משתלטת. זמרים עומדים בתור כדי לעשות אודישנים עם שירים מוכרים. הקול הוא הכל. היצירה והחידוש – פחות. הרצון לקצר דרך, להתפרסם מהר. לרגש – חזות הכל. התופעה מאוד לא מרגשת אותי. להיפך: היא מעידה על קיבעון. שיר

חיפשתם מוסיקה ים תיכונית עברית? בבקשה. היא מגיעה – צחוק הגורל – בביצוע זמרת יווניה. אהבת אהובה. שירת גליקריה. היוצרת ונגנית הבולבול טראנג, שאיבדה את קולה לאחר שמיתרי קולה הוסרו עקב מחלת הסרטן – בשיר ראשון מתוך אלבום חדש, שכולו משיריה

במעבר של השיר – מספר בעל הבית לדלפון שגר בסטודיו מעל למוסך, כי בתקופה שלו הוא גר בצריף. המיואש שהכל אצלו מפורק, שמריח גריז וסולר מהמוסך שמלמטה, לא יתנחם בזה, אלא בחיבוק שהוא מתחבק בחושך "ללא דאגות" כשהמבט הוא אל

לאור עליה במספר המתגרשים – השיר יכול לשמש פרומו לעידוד הנשארים במסגרת הנישואין. טוב לכל המגזרים. אריאל הורוביץ שר על הכמיהה, שהפעם האהבה לא תתמוסס ושחלום הזוגיות כמו באגדות היפות – ימשיך להתקיים. אוטופיה? הורוביץ מתרפק בתחינה לא לוותר, ובמילים

קשה להאמין שטקסט תיאורי כזה, שמגיע מראייה רבת דמיון הוטען בזמנו בדציבלים של רוק. מצד שני – מכאן נבע קסמו של השיר שערן צור ביצע לראשונה במסגרת "כרמלה גרוס וגנר" של 1991, המשיך להלך עלינו, ומאז השיר הפך חלק בלתי

ניסיתי לפצח: מהו העצם שנחת על חלונה? אולי זהו דימוי – כמו נחיתה של ציפור? אם ללכת על פרשנות: משהו התרחש, מישהו שהתבונן בה ויצר אשליה של טוב. מישהו שרואה אותה מבעד לעצמה. מכאן אנחנו נוטשים את התחום המטפורי ועוברים

רגש. רגש. רגש. תן לרגש להלך במקומך. אפשר אפילו לוותר המילים. How Sad. שיר שנכתב כמכתב לאהוב לשעבר. קמתי. רציתי. שמעתי. עשיתי. השיר מסתיים ב"היית החבר הכי קרוב", מידע מיותר בהתחשב במה שכבר ידוע מהשיר, ובקיצור – טקסט פשטני עד

אהבה זה טוב או רע? אורבת-עוקבת-דורסת-טורפת. רואה ואינה נראית. להתרחק ממנה? חוה אלברשטיין שרה על אהבה כמהלכת בזהירות על בהונותיה. מעניקה בטון את תחושת האמביוולנטיות. המקצב ואלסי משהו, הטון – והסגנון – אינה נסחפת עם רוחות המוסיקה. משהו בביצוע הנמוך

פתאום עזבה אותו ככה, לא חש כלום?  מה קרה? הוא משתומם. עזוב אותך בן אל תבורי. אחת שצועקת – "אני עוזבת אותך" מגיעה ממקומות קשים, אם לא מריב גדול, אז מה אתה מיתמם? כמו להרבה שירים מהז'אנר הים-תיכוני – גם

Oh My God – מה אשם השם? למה עשו לו את זה? מה חטאו ומה פשעו שהאב והבן לבית אלבז מביאים את רוח קודשו לא לבית הכנסת, אלא לרחבת הריקודים על ביט אלקטרוני מהסוג הנחות. אינני אדם דתי, אבל אני

אחרי שלושת הפרקים של "החיים כשמועה" – סדרה אוטוביוגרפית על חייו של אסי דיין, אני חוזר לשיר שסקרתי לפני כארבע שנים, שאת מילותיו כתב דיין והלחין ירון כהן. השיר מתקשר היום לדברים ששמענו מאסי במהלך הסדרה: "אומרים שאני מוכשר, אבל לא מאושר, ומר

למי אין פינת געגועים למחוזות ההם? חמי רודנר, כמובן, לא המציא את נושא הגעגועים לילדות, אבל גם לו מותר. התופעה כנראה חזקה כל כך, שהיא תמשיך לייצר הרבה שירים חדשים. אצל רודנר ילדות זה כפר (קיבוץ), טבע (ריח של עצי

לא הכל טוב בחזרה הביתה: "הלב השבור לא תוקן", אבל רואים אור קטן בקצה המנהרה, והעיקר שמאמינים בשינוי – ש"הכל מתחיל עכשיו". גם נמרוד לב חוזר מאיזשהו מקום, אחרי היעדרות ממושכת. יש לי תחושה, לפי הטון הנמוך שאף הוא מאמין,

מתאים לי השיר הזה יום לפני הבחירות, למרות שלפי הדף המצורף, הוא נכתב כבר לפני שנתיים. מה אומר? שנשבר להתנהל ככה, להתגלגל ככה. האיש ששר אינו מבין מה הולך. איך האדמה הקדושה הזו משבשת את החיים, ואיך זה שראש הממשלה

ומה אם אומר שזה מרגיש לי קיטש? מה קרה לי? גם אני כותב "זה מרגיש" כמו רבים מכותבי המילים של ימינו? מישהו אמר לי: עזוב אותך: אל תילחם ב"זה מרגיש". הוא ניצח. השפה קיבלה את הצירוף לשורותיה. אז כן, אם

מה היו עושים מוסיקאים בלי חורף, שמיים אפורים וגשם? ממש בעיה. קחו את אמיר אטיאס. נשמע כנוגה-מדוכדך בשיר הזה, אבל לא במצוקה דרמטית. "בגשם השוטף נסחפתי אל ביתך", הוא עושה שימוש במטפורת קיטש ומציע להתאהב. ואלמלא הגשם? הניסיון לייצר אינטראקציה

משה פרץ חוזר לשורשים? תביטו בפוטושופ הצהבהב-דהוי של משה והתזמורת. באינסטגרם יאהבו את הגחמה. גם אני רציתי להאמין, שארע לו משהו יותר משמעותי, שהוא גילה כמו דודו טסה אבות מוסיקליים, מתחבר לעברו, מגיש משה פרץ באוריינטציה יהודית מרוקאית החוברת לימים