שירים חדשים

הפשטות המחוספסת של ישראל חדד מעניקה לו יתרון. המתופף והמפיק בן הארבעים אינו מסתבך. הוא לוקח אקורד פשוט ושר את אשר על ליבו. החיים משתנים. הרחובות, האנשים, הצבעים. זה לא עשה לי טוב, אבל כבר לא מייסר את עצמו. מעדיף

עם כמה כפיות סוכר אתם רוצים את הכאב? אבל לפני שממתיקים, תנו לקולות לפגוש זה את זה. לרגש, לרגש, לרגש. אני לא מת על טובים-השניים סגיב כהן את דקלון. סגיב הוא זמר יוצר ופרפורמר בזכות עצמו בעל סלסול מופלא. הניסיון

מהי רומנטיקה אחרת? הבחורה פסיבית, הבחור קובע כללים חדשים: די עם פוציניו מוציניו. בואי נלך על יחסים ללא התחייבויות. נבדוק כל יום מחדש את הקשר. הבחור רוצה להגיד לה ש"תיתן לו" בלי מילים יפות, ואחר-כך נחשוב מה הלאה? מה יקרה

לכל מדופרס/ מתוסכל באשר הוא – "מרפסות" מספקים עצה. היא שווה יותר מאגורה שחוקה. אבל לא הרבה יותר. תפסיקו להתרפק על העבר, לעצור – לא הכי נורא, ליפול – לא בא בחשבון. יפה. פרנסת הפסיכולוגים אינה בסכנה. שלומי ברכה ייעץ

למה להפקיע את השיר הזה מחלקתה של מרגול צנעני? האם יש הצדקה להעניק לו צבעים אופראיים בנוסח של דניאלה לוגסי? צנעני שרה את השיר מתוך כאב קודר. תחושה של מציאות. הפנימה את הסלסול. איפקה את הצעקה. לוגסי יוצרת דרמה אופראית

ומה מוסיפה מאיה אברהם על הגרסה שכבר שמענו באלבום "כל הימים" של שי גבסו? – איך אומרת הפרסומת ההיא – לפנק, לפנק. לפנק. אם אפשר לפנק עם קול נשי מלטף בצומת אמצע הדרך – למה לא. מה הריץ את גבסו להעניק

האם האדונים אלימלך את מועלם משרבטים לפי הוראות מר גולן, או שזה מה שהם נותנים לו, והוא לוקח, יען כי ההרגל עושה את שלו. לא רק ההרגל אלא חוסר ההעזה  לזוז חצי מילימטר ממה שהוא עשה תמול שלשום. בתוך עמי

רצונות ותשוקות מורכבים מכמיהה ללא מושג הופכים למצוקה מחוסר היכולת להגשים. הכמיהה היא לפי תמהיל/ פאזל של סיפורי אגדות וילדים, תמונות ילדות שנחרתו בזיכרון, סיפורים מהמקורות, בליל דימויים המפוזרים בתודעה. מיכל פורטל אלטמן נרגשת לשיר את תשוקותיה-חלומותיה. התוצאה היא שהיא

למחפשי שירים לחתונות, חאפלות ושאר שמחות: אל תתאמצו. יש לכם אחד על בטוח. טוב לרוסים, מזרחים, עמך, שאר ישראל. רמי קלינשטיין לא עושה חשבון לאף אחד. בתוך עמו הוא יושב. לא לשכוח: רוסית היא שפה שנייה בישראל. גם כדי להצליח

נבקר במוזיאון החלומות של פוליקר. גם לנו מותר לפנטז. האם האהובה שהוא מדמיין היא אישה או מוזה? במוזיאון החלומות הרי מותר הכל. אתה יכול לדמיין את החלומות הלא מתגשמים שלך כיד הדמיון הפרועה. ההשראה היא אישה. האישה היא השראה. השיר

געגועים כישות. הווייתם חזקה ממנה – יפה ממנה. אבל קיומם תלוי בהווייתו-מבטו של האהוב. בלעדיו – אינם. הם ירהיבו מבט אל מבטו שעומד ותלוי למרות שהוא בגופו כבר לא כאן. רות דולורס וייס מנסה להמחיש את עוצמת הגעגועים כממשות קיימת

בקשה לימים טובים יותר, ואולי, מעבר לבקשה – ביטחון שבוא תבוא עליו שנה טובה. יש בשיר מים וים ופרפרים במשחקי לשון מטפוריים נחמדים, דקות מתוקות וליטופים של השמש. נשמע כטקסט ברירת מחדל. המוסיקה הסימטרית של אוהד חיטמן מתנגנת בקלות נעימה,

יאללה, בכפיים. ברגליים. בקצות הציפורניים. מי לא רוקד כאן? תקום, חביבי. תצטרף. מה אתה יושב ככה. אז זהו, שאני יושב ככה, כי לא בא לי, למרות שבתוך עמי אנוכי יושב. יושב, אבל לא רוקד. מישהו אמר את זה לפני: אם

אין הסבר ואין שליטה על תחושות כשהן לפתע משתלטות. מה שנראה מכאן הוא לא מה שנראה משם. במקום מילים מתנגן "שיר מוכר". תעתועי האהבה. המתח בין שרידותה לחמקמקותה – בעיניה. שיר שמתנגן במנגינה וקצב ידידותיים, עיבוד פופ מאוזן ותומך, מה

"התחברנו כמו ציור ישן של מגריט", שר דני רובס על הקשר ביניהם. התחרז לו עם "אצלך זו התחלה אצלי האחרית". אם הצייר מגריט מרמז על משהו סוריאליסטי – אז כמו בציור, חיבור חלקי המציאות ביחסים ביניהם אינו הגיוני בגלל הפער

גם אביב גפן יודה שללא העולם החדש – הקליפ היפני של השיר לא היה נולד. הוא (הקליפ) רץ לפני השיר, וכמו בהרבה מקרים בתולדות הקליפים המוסיקליים – מדובר ביצירה אומנותית בפני עצמה, שהקשר בינה ובין השיר נע בין אפשרי למקרי.

יכולים לשאול: עכשיו הוא נזכר שאין אצלנו מה שנקרא "זמר מחאה" אחד לרפואה, כזה שיהיה פה לכל החבר'ה שלימדו אותם שטוב למות בעד אדמה. באיחור של ככה וכמה עשרות שנים, מציע אריק ברמן שיר מחאה סטייל שנות שישים טוב לכל

גיא ורועי זו-ארץ ממשיכים בקו הלדינו, אותה לשון ספרדית-יהודית בת 500 שנה, שהיא חלק מתרבות עשירה שעשתה עליה יפה לארצנו. המטרה היא להנעים בזמר מלודי נוגה-נעים, ולא להכביד בהיתוכים אלטרנטיביים, פיוז'ן, הפקות אלקטרוניות וכו'. אם אפשר לקרב את הטרדישן למיינסטרים –

אריק איינשטיין אהב לשיר אברהם חלפי. שירי חלפי הם חלק מהזהות האומנותית שלו. הגורל והזמן כמוטיבים מובילים. השירים האחרונים שהקליט טרם מותו היו של חלפי. השורות מבליטות את גודל האירוניה: הגורל פתע נכנס הביתה. ומודיע: "היכון בן אדם, היכון". אריק

אז מה קרה שם אחרי שעפו לשמיים ונגעו בהם, צחקו הרבה אחרי שראו את הנוף (מה מצחיק בנוף?) וגם – הביא לה "פרח במקום אס.אם.אס" (לא קראו לזה פעם "מכתב"?) מאיה בוסקילה עדיין מאמינה במלודרמה מופרכת (מילים) בקצב אלקטרוניק דאנס

שם השיר הכניס אותי לציפייה מסוקרנת. משה פרץ שר על מלחמה? הוא השתגע? למה לו מלחמה? הקהל שלו לא אוהב ממנו שירים על מלחמות. לא שלום ולא מלחמה, לא שמאל ולא ימין. שלא ישתנה לו לפתע פתאום. אחרי שתי השורות

יש אהבה למרחקים קצרים, חזקה, לוהטת, ישירה מאוד. אין לה תאריך תפוגה, אבל חייה עשויים/עלולים להיות קצרים מאוד. מה הלאה? או שהיא מתפוגגת עד אובדן, או שהיא נטענת אנרגיות שונות מאלו שהיו בראשיתה, שורדת למרות המהמורות שבדרך וצוברת עוצמות מחודשות.

אהובתו השיגרה. מה כל כך טוב בשיגרה? שגרה משדרת התמכרות להרגלי חיים, חוסר רצון לצאת מאורח חיים רוטיני. יש רבים שמתנהלים ככה. כלומר – טוב להם בשיגרה. רק שלא יהיה גרוע יותר. שגרה היא האויב של האמן. אמן מקורי שאינו

השוק מוצף בשירי אינסטנט על אהבה ושברונה. מילים מתיפייפות "פלשת לשדות שלי", "היית בסופות איתי", "ימים ולילות מתחלפים כמו תמונה", "השארת רסיסים סביבי". לא חסרים יצרני-משרבטי מילים לשעה לצורך "שירים מְרַגְּשִים". מחברים למלודיה יפה, מתקינים עיבוד אקוסטי מרכך ועוטף בחום.

נער בן 16 שר שיר אהבה למבוגרים. יש לזה שוק. כל מה שנדרש הוא קול יפה. העתיד אולי יוכיח כי צומח כאן איזה אייל גולן חדש. אגב, אייל גולן היה קונה את השיר, אם כי לא בטוח שהוא היה הולך

בטוח שדן סלומון מאמין בדרכו. הבעיה היא שאמונה לבדה אינה מספיקה כשמדובר ביצירה. אפילו שירה רגשנית מלאה כוונה עדיין אינה מבטיחה גדולות ונצורות. הטקסט הזה הוא צירוף מאוד שבלוני של אמירות נדושות-סתמיות. לשאול עד כמה אתה מאמין בעצמך – הוא