הסטנדרט ג’אז “Body and Soul” הוא אחד השירים המפורסמים והמשפיעים ביותר בתולדות הג’אז והפופ האמריקאי. הוא נכתב ב-1930 עם מילים מאת אדוארד הייוורד, והלחן נכתב על ידי ג’וני גרין, עם עיבודים נוספים של רוברט סוארז ופרנק אייגר. השיר נכתב במקור
צ'ארלס לויד (סקסופון, חליל) הוא האיש האחרון בדור הסקסופוניסטים האמריקני שנותר משנות החמישים, זה שעליו נמנו בין השאר את בני דורו ג'ון קולטריין ואורנט קולמן, גם סוני רולינס שפרש לא מזמן. לויד חיפש במוסיקה דברים שמעבר לטכניקה והסאונד שלו נשמע
צ’ארלי ביירד הגיטריסט מאוהב בבוסה נובה ובשירים של קרלוס ג'ובים, ואחרי כתריסר אלבומים שהקדיש לסגנון, הוא הולך על עוד אחד. ביירד משתף זמרת נפלאה, מושה אדנט, שאני שומע בפעם הראשונה בקטעים "סו דנסו סמבה" ו"פוטוגרפיה" בסגנון השירה של אסטרוד ג'ילברטו.
שנתחיל בקלישאות? הרכב של פעם בחיים, ענקי מוסיקה שעפו לשמי קיסריה. יש לכם משהו יותר סוחף? אני חותם. "בחזרה לנצח", Return to Forever נקרא ההרכב האגדי. הנפשות: צ'יק קוריאה – פסנתר, קלידים, סטנלי קלארק – בס חשמלי, קונטרבס, לני וייט –
באתר אול מיוזיק הגדירו את בריאן בלייד כאחד הקולות הרעננים בג'אז של המאה ה-21, בגלל הגישה החובקת-כל והבלתי אליטיסטית שלו. הקול – קול התופים. המתופף – ורסטילי וגמיש, נע בחופשיות בין ג'אז, רוק אלטרנטיבי, בלוז, רוק, וג'אז פיוז'ן. בלייד הוא
השלישי מתקליטורי המחווה של הטנור-סקסופוניסט ג'ו הנדרסון ב-Verve היה אמור במקור להיות שיתוף פעולה עם מלחין הבוסה-נובה הגדול אנטוניו קרלוס ג'ובים, אבל מותו הבלתי צפוי של ג'ובים הפך את הפרויקט הזה לאנדרטה. “Double Rainbow” הוא אלבום ייחודי ומוערך, בעיקר בגלל
A Love Supreme של ג'ון קולטריין יצא לפני 60 שנה בחורף הזה, וביום שני ה-9 בדצמבר מלאו שישה עשורים להקלטת האלבום שנערכה בסשן בערב אחד. לציון יום השנה לאחד מאלבומי הג'אז האייקוניים והמשפיעים בכל הזמנים, חברת Impulse! מוציאה את A
“On Fire” של הפסנתרן והמלחין הדומיניקני מישל קמילו הוא אלבום ג’אז לטיני אינסטרומנטלי מלא אנרגיה ותשוקה, שמציג את הכישרון הווירטואוזי של קמילו ואת יכולתו לשלב בין מקצבים לטיניים דינמיים לבין טכניקות ג’אז מסורתיות. הקטעים מבוסס על פוליריתמיקה לטינית, בעיקר השפעות
זה יכול לקרות כנראה רק בג'אז. נגנים שמעולם לא ניגנו זה עם זה, נשמעים להקה מגובשת בסשן חי נהדר. ג'ו מגנרלי ("Mags") הוא אחד הנגנים הבולטים בסצנת הג'אז של ניו יורק כיום. הצליל שלו אורבני, שנון, פריך. הוא הגיע לישראל
איטליה מוציאה מקרבה כישרונות ענק. ג’וליאני הוא הסקסופוניסט שכל פסטיבל ג’אז יקפוץ עליו. הצליל שלו באלט מזכיר ענקים כאריק דולפי, ובסופרנו את סטיב לייסי. אבל במחשבה שניה, ג’וליאני הוא ג’וליאני. 8 מ-11 הקטעים מקורים. הדבר הראשון שמבחינים בו הוא הטון
צמד התקליטים הוא אוסף של קטעי ג'אז שקטים — ג'אז אמיתי ולא "מוזיקת מעליות" שלפעמים מבולבלת עם ג'אז על ידי מי שלא מבין ג'אז. הבחירות האלה הן הרקע המושלם לארוחת ערב או ערב שקט לשניים, וגם להאזנה לבד אם אתה
אני מגלה את עומר אביטל כל פעם מחדש. כל אלבום שלו הוא עולם יצירתי חדש של ג'אז מלודי, כזה שהוא גם אוריינטאלי וגם אמריקני וגם ישראלי. Abutbul Music שהוקלט בצרפת בסוף 2015 עבור הלייבל היוקרתי Jazz Village – הוא כזה.
ככה מעריציו הרבים אוהבים לשמוע אותו: סולידי, ידידותי לאוזן, לירי מאוד, מלו. הקו פופוליסטי: הפתיחה "הגטו" היא סגנון מובהק של "סנטנה", עם אלמנטים פאנקיים של ג’ו סאפל בקלידים החשמליים. גם "אל באריו" ממשיך את הרוח הלטינית, ובנסון כהרגלו "מתחרה" עם
אחת ההגדרות הראשוניות והמקובלות ביותר של הג'אז היא "אימפרוביזציה מוסיקלית קולקטיבית" היינו – "אלתור קבוצתי". אלתור על מה? הנגנים לוקחים נעימה כלשהי ויוצאים לדרך. האלתור הא נשמתו של הג'אז, אולם האלתור הוא בסופו של דבר גם קומפוזיציה – יצירה. כל
אחרי ששומעים ג'רי מאליגן, מתאהבים בבריטון סקסופון. את התקליט הזה אני שם מדי פעם כדי להתענג נטו. הוא נשמע כאן הרבה יותר טוב מאשר באלבום "Birth Of The Cool" משנת 1949,בו מאליגן ניגן לצד מיילס דיוויס. אני מניח שתוספת של
מונק מוגש קצת אחרת בטעמו של הפסנתרן המחונן מפנמה. דיזי גילספי ווינטון מרסליז הכירו בכישרון הצעיר. פרז מחפש קומבינציות הרמוניות חדשות, והעיבודים שלו נושמים ותוססים, מוגשים ברוטב מרוכז מאוד של מקצב לטיני. פרז לא עושה שריר להראות טכניקה מהממת. הוא
רוי היינס (Roy Haynes), מתופף הג'אז, אחד המוזיקאים האחרונים שנותרו בתקופת הסווינג והביבופ של הג'אז, מת בגיל 99. בתו לסלי היינס-גילמור אמרה שהוא מת בעקבות מחלה קצרה. היינס נחשב לאחד המתופפים המקוריים והמגוונים ביותר, עם קריירה ארוכה שנמשכת למעלה מ-70
השם "וירטואוזי" אינו משקר. הפסנתרן היפני מאקוטו אוזון והויברפוניסט האמריקאי גרי ברטון עלו על מסלול של חיבור בין ג’אז לקלאסי ופנו לאוטוסטרדה. למעשה, זה ניסיון של מוסיקאים מדורות שונים, מסגנונות שונים לתת לקלאסי טאץ’ מיוחד, ג’אזי אבל עם נגיעות בברזיל,
כתבתי בביקורת על האלבום "תה בשניים" (עם אלי דג'יברי) שאלון אולארצ'יק צריך לצאת מהארון המוסיקלי שלו ולהצהיר קבל עם ומעריציו: אני זמר ג'אז, וזה סופי. מי שמבקש הוכחה, שיקח את הדיסק הכפול הזה. חבורת נגנים התכנסה סביב אולאר'ציק כדי ליצור
קווינסי ג'ונס, המוסיקאי, ענק הבידור האמריקאי , שעבד עם כוכבים מפרנק סינטרה, ריי צ'ארלס, ועד מייקל ג'קסון וויל סמית', מת בגיל 91. היחצן של ג'ונס, ארנולד רובינסון, אמר שהוא מת ביום ראשון בלילה בביתו באזור בל אייר בלוס אנג'לס, מוקף
האלבום של הסקסופוניסט האמריקאי דקסטר גורדון, שהוקלט בשנת 1963 נחשב לאחד מאלבומיו הטובים ביותר. האלבום הוקלט בפריז עם הרכב יוצא דופן של נגנים אמריקאים, בהם הפסנתרן באד פאוול, הבסיסט פייר מישלוט, והמתופף קני קלארק. גורדון, שנודע בנגינת הבי בופ והארד
מאט קולר מה – AllMusic: "בעקבות הופעתו בסרטו של סטיבן ספילברג The Terminal (*), הסקסופוניסט בני גולסון מציג טרמינל 1 עם עוד מהלחנים המתוחכמים והסווינגים שלו. סקסופוניסט הטנור יליד פילדלפיה שנפטר השנה (2024) היה כוכב מרכזי בעולם הג'אז – כחבר
איך טדי אדוארדס (סקסופון טנור) יצר אלבומי ג'אז סולידיים מצויינים? תאזינו כאן. האלבום הוא טריו עם סקסופון, תופים (בילי היגינס) ובס (כריסטיאן מקברייד) , והוא נשמע ממש טוב.זוהי תערובת סטנדרטים וכמה מקוריים של פעם באלבום הזה. המוסיקה די רגועה ונינוחה,
הרעיון מאחורי ההקלטות החיות היה לחבר את קול פורטר עם ג'אז, להבליט זמרות כאלה פיצג'רלד, שרה ווהן, שירלי הורן ודידי ברידג'ווטר. אני הייתי מבליט דווקא את הקטע האינסטרומנטלי את What Is This Called Love בביצוע החצוצרן קליפורד בראון בהקלטה מצוינת
ג'ון פטיטוצ’י, וירטואוז הבס האקוסטי והחשמלי, הוא גם יוצר ממדרגה ראשונה. הפעם הוא כינס כמה ענקים כדי לתת למוסיקה שלו ברק וליטוש, אנרגיה וגם אמוציה. עשרה קטעים בדיסק, ולפטיטוצ’י תמיד יש משהו לחדש. הצליל בין אקוסטי לאלקטרוני. ושימו לב להרכב
בלוזט "Bluesette" הוא סטנדרט ג'אז שנכתב על ידי טוטס טילמנס (Toots Thielemans) נגן המפוחית והגיטריסט יליד בלגיה. הגם שישנם מקורות שטוענים הוקלט ב- 1962, "בלוזט" יצא לראשונה ב- 1964. הביצוע המקורי נכלל ב- "The Whistler & His Guitar" עם ארנולד פישקינד
אלה המתופפים הנחשבים לחלוצי תחום התופים בג'אז ומי שהשפעתם הייתה משמעותית בעיצוב הסגנון והאנרגיה של המוזיקה 1. באדי ריץ’ (Buddy Rich) – נחשב בעיני רבים למתופף הג’אז הטכני והוירטואוזי ביותר בכל הזמנים. סגנונו הפך אותו לדמות מפתח בעולם הביג בנד.
“עשרת הסטנדרטים הגדולים של הג’אז” היא רשימה לא רשמית של יצירות שנחשבות לקלאסיקות בסצנת הג’אז. סטנדרטים הם קטעים שהפכו לחלק מהמאגר המוזיקלי הבסיסי שנגני ג’אז רבים נוהגים לבצע, לאלתר עליהם וללמוד אותם כחלק מהרפרטואר הבסיסי. הנה עשרה מהסטנדרטים הידועים והאהובים
האלבום יצא מחדש תחת הסופרלטיב "הקונצרט הגדול ביותר אי פעם" "The Greatest Concert Ever". מנגנת קבוצת האל סטארס של הג'אז – צ'רלי פרקר, דיזי גילספי, באד פאוול, צ'ארלס מינגוס ומקס רואץ' – כולם מוסיקאים ונגנים בולטים בהתפתחות הביבופ, כולם ותיקים מנוסים
לורינו אלמידה וצ'ארלי ביירד, שני הגיטריסטים מליגת העל של הג'אז והבוסה נובה, מאלה שחתומים על זכויות הבאת הבוסה למערב וארה"ב, נהנים להצמיד גיטרות אקוסטיות ולהתענג על מוסיקה שהיא ברזיל ולא רק. זוהי שיחת גיטרות קלה אך עשירה, מתוחכמת, וירטואוזית ומלודית,
