מוסיקה ישראלית

האהבה – פנים רבות לה. מה היא. מי היא? האם ניתן לאתרה, לשומעה, לשרטטה במדויק? האם היא משתנה? מחליפה צורה, צבע. רב הנסתר. חן רותם משתוקקת, מתחננת למגע, לגילוי, להארה. השתפכות נפש מאופקת בשפה לירית הגותית מאוד, שאלות שיוותרו ככל

מלודרמה שנוסקת לשיאי הרגש. על מה ולמה? זירת ההתרחשות – מרפסת. היא מתחילה דווקא מאווירה נינוחה: על כוס שמפניה – שיחות לתוך הלילה. ואז עולים זיכרונות על הבן של השכנה שיצא מהארון (נו, מה דרמטי בזה?) אחד ש"עשה סמים בהודו"

אני זוכר חסד נעורים לדני גרנות מהשבעים ("האמנם", "בראש צלול", "מר נרקיס"). בשנים האחרונות נעלם לי. הוא מדור הזמרים שעשו מוסיקה נוגעת-מגעת – בפשטותה היפה בלי להיות אופנתיים בכוח (מהליגה של אושיק לוי) , לא רק הקול היפה אלא התחושה

מרגול מתפייטת על להיט מאת היוצר-זמר הטורקי סינאל אקסיל (שייצג את טורקיה באירווזיון 2009) שמוביל למפגשים מהסוג הנשגב מבינה. בחלומה – התגלות של ממש: אנשים שנשמתם "סלסולים ותפילות" מדברים ב"שפה מסתורית", מצטרפת אליהם לשמחה הגדולה-הקדושה, כשהדמיון מרימה כמלאך ("כנפי נפרשות")

אש בעצמותיו של שרון מולדאבי. ליבו המתרגש. המתלהט. המוסיקה זרקה גלגל הצלה לטקסט ה"ים תיכוני" הזה. קאבר ללהיט ענק של משה פרץ. בהופעות שלו – זהו שיר מרים קהל לכפיים ולרגלים. מולדאבי לקח אותו לחלקה שלו, ללהט ולנשמה שלו. קליט

על הנייר, שחור על לבן, טקסט של טרום סדנת היוצר. אהבה ושברונה. האוהב מקונן, מבקש, כואב, מרחם על עצמו. תשפוכת שאפשר לקבל מכל אוהב נכזב. אבל אז מגיעים הטון, המנגינה הסימטרית, הרגש הכן, הקליט-לכל-אוזן. אדם גורליצקי נע בנתיב מיינסטרים מחניף,

סינגל ראשון, הוא בדרך כלל מקדם אטרקטיבי, שאמור לסלול הדרך להמשך. אילו אני יועץ של סיון טלמור – יתכן שהייתי משאיר את השיר הזה להמשך ואולי לאלבום עצמו – יען כי הוא נשמע מסוג ה – B-side, לחן סימטרי (ואלסי)

להיט סלואו מצמיד? בטח, אבל ליבי אינו להשתפכות הזו. כלומר נשארתי קר. שק דמעותיי נותר יבש. אורן כדורי את עידן יניב משטחים דרמת אהבה אישית כביכול כדי לייצר מלודרמת ענק – אבל בסופו של שיר – יש תחושה שהקליט-אמוציונאלי הזה

"האתר הרשמי של שלום חנוך"? הייתי מצניע .לא משהו שיש להתפאר בו, ואני מכיר מעט מאוד דברים ששלום חנוך אינו יכול להתפאר בהם. אבל זוהי כנראה חלק מאותה תסמונת שמאפיינת יוצרים וזמרים במוסיקה המקומית: אתר הוא עניין משני, שחבל להשקיע

מי יאהב אותה יותר ממנו/כמוהו? נו, טוב זה אינו בדיוק פלגיאט, וארקדי דוכין לא יצעק גוועלד. אבל אין ספק שמישהו כבר אמר את זה לפניו (לפני שגב). ביחסי זוגיות על סף מימוש  יחסי בינו-בינה תמיד יש מי שבטוח שהצד השני

היו אורחים. הייתה משפחה. היו חברים. הייתה חגיגה. היא שרה, רקדה, פיזרה שיער, הזמינה את יעל מלר לשיר ולרקוד איתה. שתי נשים בהריון, וכאילו כלום. נעות על הבמה כמו רוח פרצים. דין דין אביב. תחנת אנרגיה. מתפוצצת. באה מאהבה, באה

מוש בן ארי בדרך הפלמנקו. שאלת תם: מה חסר בגרסה העברית של "דרך", שהיא מתורגמת, מושרת ומעובדת באוריינטציה ספרדית? האם זוהי האובססיה לחבור לטרנד קוסמופוליטי של "מוסיקת העולם", שמריץ את מוש ללכת בדרכי אנדאלוסיה והמוסיקה הצוענית? עזוב אותך מביקורת. תפרגן:

אני מאמין יותר לטון של חיים משה מאשר לטקסט הקונפקציה הזה, אבני חן מפלסטיק, שמתחרה על בכורת מצעדי הטקסטים הנדושים ("ילדונת" "שולח לך אלף נשיקות", "מרגישה אותי בלב"). אני אוהב יותר את צליל הבוזוקי שמעניק קישוט תיכוני יפה.  שיר פסנתר

אחרי שבעים ושבע דקות, עשרים שירים, אני שואל שאלה פשוטה: מה הסיפור שלה? לא בטוח שזו בעיה – אבל הסיפור האישי שלה אינו מגיע. האוסף של דין דין אביב אינו עוסק בטראומות חיים, אינו מצהיר הצהרות פוליטיות, אינו חושף סודות.

בואו נחייך חיוך מר: איך יוצרים היו כותבים שירים חדשים, אלמלא אפפה אותם מצוקת נפש. אירוניה: היובש הזה בנפש-רוח עורר את הקול הפנימי של בעז בנאי לכתוב שיר שהוא כולו ביאוס. הבחירה בחיים היא ברירת מחדל – "אם אתה בלאו

כשעידן עמדי עושה חשבון נפש, הטון אומר – פה אין שקר, גם אם הטקסט אינו פסגת הליריקה – פה ולב שווים. אם יש מיינסטרים עצוב מזוכך מסולסל טבעי  – זו המוסיקה הזו, נוגעת, מגעת. המראה העצמית שעמדי מעמיד – פילוסופית משהו.

רוצים כדור הרגעה? קחו את יגאל בשן למיטה עם אוזניות ועצמו עיניים. לא מחירי הדלק, לא בחירות, לא ביבי ולא באבה. השמים הם שלו, לא של אף אחד, הוא מסתדר איתם היטב. ככה טוב לו. אצל בשן אין אפילו –

רמי קלינשטיין הרומנטיקן דואב בטעם של פעם. בית קפה פינתי, הזדהות עם קבצן, מטביע יגונו בשיכר, אפילו ליצן על חבל דק כמו בקרקס קיים כאן ברמה המטפורית. אבל הטקסט אינו קוהרנטי: מצד אחד פיוטי מאוד, מצד שני סטייל הז'אנר הים

קחו את אהוד בנאי, סלקו ממנו גיטרות חשמליות ותופים, חברו לרביעיית מיתרים ופסנתר בעיבודים חדשים. שמעתי שני דיסקים: הייתה הרגשה כאילו בנאי נמצא בתוך מחזמר, עובר מסצנה מוסיקלית אחת לרעותה. קונספט חדש בעיבודים יכול לקלקל, לעורר געגוע למקור. הוא גם

עדיין לא סיימנו להתרגש מ Sympathetic Nervous System, והסקרנות נכנסת להילוך נוסף: אלבום חדש לנינט – והפעם בעברית. חשיפה ראשונה – בפסטיבל הפסנתר הקרוב  בחודש הבא בסוזן דלל. זו הפעם הראשונה שנינט מגיעה עם מופע משלה לפסטיבל "הפסנתר מארח". הערב הוא

הרגל – אינו מוביל בדרך כלל לטוב. הטקסט של אלונה קמחי ("עניין של הרגל") הוא פוליטי למהדרין. זמרים מקומיים לא ממהרים לשיר: "רק לנו רק לנו/ אדמת ישראל/ ללמוד אכזריות זה עניין של הרגל". קמחי לא כתבה ליזהר אשדות אלבום

רק עכשיו אלבום סולו ראשון? השאלה היותר מהותית: האם האלבום של מי שהתפרסמה לראשונה בשנות התשעים בלהקת צעירי תל-אביב, ומוכרת ע"י הילדים הקטנים והגדולים מ"פרפר נחמד" – הוא איכותי כל-כך שההמתנה השתלמה? באמנות כמו באמנות – אין תשובות אבסולוטיות. אחרי