מוסיקה ישראלית

"סטלה מאריס" להקת הארד רוק מודל שנות התשעים, מחדשת את הבלדה המוכרת מגרסת אריק איינשטיין במסגרת חגיגות 30 שנה ללהקה. "בבוקר לח בשנת תרל״ח", כך פתח יורם טהרלב את סיפור העליה על הקרקע של אם המושבות הלא היא פתח תקווה. 

שלמה ארצי חובר לדואטים ששומרים אותו חזק בקונצנזוס. חלק מהרשימה: אריק איינשטיין, נתן גושן, עידן עמדי, שמעון בוסקילה, שלום חנוך, מוש בן ארי, יובל בנאי, ריטה, דיקלה, עומר אדם, דודו טסה. לעיתים מדובר בשירים שהוא בחר כדי לחלוק איתם דואט.

במילון הרפואי "הלום קרב": סובל מהפרעת דחק פוסט טראומטית. המשורר מפרט בדרכו: בדמיונו כל מיטה היא אלונקה, וכשהוא צועק "חובש!" באמצע הלילה, נפתחות עיניו  לעבר הלא נודע. הפציעה אינה מכדורי קלצ'ניקוב, לא מרימוני סרקו לא מפגזי טנק "מדושן עונג שנראה

מכנים אותו "נסיך הרוק הישראלי". לא ברור מהות הכינוי, אבל אין ספק: ברי סחרוף הוא חריג בתרבות המוסיקה הישראלית.  עוד מימיו הראשונים במינימל קומפקט הוא נע  בין רוק ופופ  לבין מוזיקה טורקית, מצרית ומרוקאית, בין רוקנ'רול חשמלי לבין אלקטרוניקה ודאב,

יוסף בך שר מלכוד אישי, מצב נפשי שאינו יכול לצאת ממנו. מצד אחד –  מתמכר לחומר, לתשוקה, מצד שני -מתבייש בעצמו ועם זאת קיים בו הרצון לשקם עצמו, אלא שהוא נמצא במעגל ללא פתח יציאה. הסיפור שלו עולה על הכביש 

מה שעובר בה ועוד יעבור. יש כאן סיפור: העמידה פנים שהיא בשבילו עם עזיבתו. עכשיו נותרה עם ההבטחה לעצמה שהוא עוד ישוב, ואם יש בו עוד קמצוץ געגוע, אז שידע שהיא נואשת, אבל עוד מחכה. האירוניה: הזמן העובר מקרב אותה

אברהם טל שר כאב של  מצוקה, ייאוש, בקשת הצלה, מציאת אהבה. יש בשיר הזה שהוא שר ממעמקים בטון דואב אמת פשוטה שרבים מכירים – החיים תמיד יהיו עמוסים כאב וכישלון. ידידות ואהבה יהיו חבל הצלה. יש חדש? ממש לא, אבל

דורון רפאלי המתופף והמוסיקאי, עידכן את הלהיט של עפרה חזה בהשראת אירועי השבת השחורה והמלחמה שבאה אחרי. תוספת הראפ היא פרשנות בשם הכלל (כולנו) שחי ברירת מחדל: "ניסינו לפרוח באדמה זרה ולא יכולנו לעזוב"  לא כולם יסכימו לאופציה הזו, בעיקר

שירי הזדהות, צער, עידוד ונחמה ממשיכים לזרום בגלים שוצפים. מה שהמלחמה הזו עושה. נתיבי המיינסטרים מתמלאים בעצבות, חלקה הלא קטן שרבוטי אינסטנט. אייל גולן מייצג דאגה של הורים דואגים שילדיהם נמצאים במלחמה. הילד הוא כמובן "גיבור", אלוהים ישמור עליו, הדובר

הבלגן. זה מה שגורם לרביב כנר לזעוק. לא ברור מי האמא, מי האבא. הכל חשוך. והכל לא ברור. רק שיחזירו אותם. הביתה עכשיו. שמעתי את רביב בכיכר החטופים. לוחם מילואים שזועק מדם ליבו. בשיר הוא  דואב, מלנכולי, טון נמוך, ואז

זה אלבום שנולד בשעת כאב והתרגשות ללא נשוא, כתגובה רגשית הנובעת מהתעוררות פנימית, מצורך דחוף להגיב. הדחיפות להגיב על אסון אוקטובר גרם לכך שאביתר בנאי בחר לא לכתוב שירים חדשים, אלא להתמסר כולו לשירים של אחרים. הבחירות נבעו מתוך הסיטואציה.

עננת עצבות יגון וכאב שירדה אחרי אסון ה-7 באוקטובר ממשיכה לרחף מעל עולם המוסיקה. יוצרים מוסיקה לא רק לאירוע טראומטי מסוים אלא למען תחושת החיבור לאחרים. השיר של גיא ויהל הוא כזה.  מייצג אנשים רבים שחווים לילות ללא שינה, חוסר

פילוסופיה נוסח יהלי סובול הפכה לשיר נעים הליכות של מוניקה סקס בתוספת קולה העדין והמרכך של עלמה גוב. זהו שיר של הנחות ועובדות. העיסוק במציאות הוא כפול: עיסוק במציאות עצמה ועיסוק ביחס בין המציאות לבין התפיסה של בני האדם. ישנם

השבר הלאומי בעקבות מלחמת "חרבות ברזל" משתלט על פס הקול הישראלי. השירים זורמים כצונאמי אחרי רעידת אדמה. השירים סובבים סביב חרדות, כאב הכול, ציפייה לחטופים, חיפושי נחמה. העצבות בלתי נגמרת. טל רמון שאיבד אב ואח, חובר  לפס הקול הזה. הפניה

שם אלוקים שגור על פיהם של בני אדם מאמינים כהרגל מושרש. אבי אוחיון פונה אליו ישירות כאילו יש קשר רוחני מתבקש בינו ובין אלוקיו, והוא מקיים איתו שיח אישי שגרתי: "ריבונו של עולם / לא חייכתי כבר איזה שבוע". לא

אל תזילו דמעות. מי שחושבים עצמם כותבי טקסטים לשירים, רוכבים על המלחמה ומשרבטים שירי אהבה אוויליים. אנחנו בעוד סבב שירים על רקע פרידות. לא ברור אם אבי אברומי את מור שרים על פרידה בעבר או למפרע כולל הבטחה שיחזור "בגלגול

טיפקס לא מסתדרת לי עם בלדה עצובה, אבל מתברר שה"חוקים" של עולם המוסיקה הישראלית משתנים בהתאם למצב.  קובי אוז אומר: אנחנו זקוקים לאהבה יותר מתמיד. אין ציון זמן מוגדר בשיר, אבל ברור שהוא נכתב על רקע טראומה לאומית שבעקבות השבת

יש לה תחמושת גדולה. למה רוצים לחזור?  יש מי שמוכן לחזור אפילו עד "נסיך החלומות" המוכר כ"ולנטינו" הנשמע כיום ענתיקה. האוסף מקיף מחרוזת משמעותית של שיריה. אני חיפשתי את "מקיץ אל החלום", הברקה מופלאה של ברוך פרידלנדר, מצליחה לסחוט מעצמה

הוא שלא יחזור,  שר אותה, את הגעגוע העמוק שלה, ריח החולצה ששלח לה, התוכניות שלהם ("דירה וכמה ילדים"), הבדידות, הפחדים, החלומות. אף מילה על מלחמה, אבל כמו הרבה שירים, זהו עוד חלק מפסהקול המוסיקלי של מלחמת "חרבות ברזל" שאינו נגמר. 

מה בוער? הנשמה, החרדות, .מה כואב? מה נשבר?  הייתי מעביר לפסיכולוג שיזמן את שרון קידושין לפגישה מבהירת דברים. קידושין, מתמודדת "הכוכב הבא" (פעם שניה) שרה על מצבים שהלב לא יכול להכיל. אי ספיקת לב נפשית. בצר ובצער לה – היא

כל נשימה נשמה, כל נשמה דאגה, ואף מילה על מלחמה. זה מה שמייחד את השיר. טוב לכל עת. זהו שיר לנצח גם בזכות מנגינה שמחלחלת לנשמה בעצבותה היפה. משפחת נויפלד, שמוליק ורועי, תרגמו את תחושותיהם על רקע מה שעובר על

זו קודם כל יגאל בשן ז"ל ששר על בין שמיים לארץ. השמיים ידעו קצת לפניו אנה פניו מועדות.  המוסיקה המופלאה העניקה לו זיכרון נצח.  אריק סיני לקח את  ה"שמים" של בשן והעניק להם צבע ואווירה נפלאים מתוך השראה גדולה. "כאן

יהודה פוליקר שר על חיבוק אור אחרון אחרי פרידה. זה אור שאדם משאיר אחרי לכתו, שממשיך לדלוק על פני גלי החיים ומותיר שובל של אהבה, שביב של תקווה, ניצוץ של אור שיישאר בלב  גם לאחר מותם. אנחנו מנסים להתנחם במוסיקה.

אולארצ'יק פותח בקול צרוד כזה, שנדמה שמשהו קרה לו. בהמשך המלנכוליה הופכת מקול ניחר לזעקה עוצמתית בקצה המנעד כשהוא נואש מההווה, מבקש ממנה לחזור הביתה. השיר מורכב מהתרפקות על זיכרונות יפים ומהתפכחות כתוצאה מהשבר שעבר עליו. למעשה יקיצה מתמימות, חזרה

מה ההבדל בין כתיבה פרוזאית לשירית? קחו את השיר הזה. כתוב הכי פשוט בגוף שני כהספד לחבר. הזיכרונות, הגעגועים, התמונות. הטקסט כל כך לא מיוחד, שנאחזים כבר בשורה סתמית שתקועה כאן: "גם הים זוכר הכל/ הגלים אותו פסקול". זהו ניסיון

דור שמר שרה סערת רגשות מטריפה במוחו ובליבו של מי שזועק "הביתה" לאמא. זהו מן הסתם נרטיב שמתאים לימים אלה, שבמשפחות רבות לא נרדמים בלילה ומשוועים לשובם של הבנים והבנות. המנגינה הדרמטית והטון הנסער מביעים את המצוקה, הפחד הגעגועים וגם

כמה יפה  שירתה של מיתר רובין, שנשמעת כמו "השכנה שממול". עומק הכאב מגיע בסלסול עדין שכולו לב בוכה. זהו שיר של תקופה שבה חיי שגרה שמחים ומאושרים של אנשים צעירים התהפכו להם ביום אחד. השיר נכתב לזכרו של יוחאי בן