מסע מרתק סוער ורוגש, מוסיקת עם וכפר מתערבבת עם מוסיקה עירונית, בדרך מגיעים לבר האפלולי, נכנסים לסרט ושומעים פס קול סהרורי שיש בו אלקטרוניקה, וממשיכים לפגוש חבורת צוענים בפרברי העיר, מוסיקה מקסיקנית, קלטית, מזרח-אירופה, כליזמר וגם רוחו של טום ווייטס
כמה מיוחד הדיכי של טינדרסטיקס. זה כמו שניק קייב פוגש בלו ריד. מבחר מהסינגלים של הרכב בריטי מינורי מאוד. זה לא בדיוק "הלהיטים", אלא קולקציה של שירים, חלקם נדירים (כמו גירסה בצרפתית ל"נו מור אפרס"), חלקם לא היו על תקליט.
ריק ווקמן חוגג למעלה משלושים שנה ל"המסע אל מרכז האמה" (1974) בפרק המשך שנשמע מאוד אמביציוזי בהשוואה לקונספט של היצירה ההיא. ווקמן עושה מרוק אופרה. פטריק סטיוארט הוא המספר בדיקציה דרמטית. הנגנים הם נגני הסימפונית של לונדון פלוס מקהלת ה"צ’מבר
אולם רוזלנד בולרום בניו-יורק סיטי, ערב גשום וסגרירי, היתה אווירה שניתן לתאר כ"מגע מכושף". זה קרה חודשיים לפני יציאת האלבום השני של פורטיסהד, להקת שעושה מוסיקת אווירה מיוחדת. מה שעובר מהדיסק, זה הקול הדיכי-נשבר של בת’ גיבונס עם סאונד ריחופי
הארווי כרגיל לא צפויה, גם לא מתפשרת, כשהיא מבצעת בצלילי רוק כבדים והזויים שחורקים באיטיות את "לאה יפתי". ההפקה של FLOOD שעבד עם U2 מתחשבת בראשה הסהרורי. רוב הדיסק נשמע כאפיזודות חלומיות מאוכלסות בדמויות מהמחזה שלה. הארווי עשתה דיסק ביזארי,
על הלהקה הזו (מה מוזר שמה) מדברים כהרכב אלטרנטיבי, מה שפעם כינו "אינדי רוק", אבל לפי קטע הפתיחה של "להקות צעידה ממנהטן", זה נשמע מיינסטרים יפה בסוגו, שופע מלודיות יפות. "נשמה פוגשת גוף", השני בדיסק, אמנם מזכיר פופ אלטרנטיבי מהשמונים,
פתיחה: אקורדים של גיטרה אקוסטית בודדת, שאחריה נכנסים פסנתר וכלי נשיפה. שתי דקות של תזמור לא שגרתי יחסית למה שמקבלים מלהקות רוק שנות האלפיים. ואז הזמר הראשי גאז קומבס מגיח בטקסט על "התאבדות בפרסומת".עיבוד מורכב, ואין ספק שמדובר בהרכב שמאתגר
זה קייב. שירים נאראטיבים, אובססיות בחיפוש אחר אהבה ואמונה, תשוקה שהופכת כאב, טקסטים קודרים, עיבודים אפלוליים, בריטון עמוק מר-מתוק. זה דיסק מאוד מינימליסטי, אינטימי. ספיריטואלי. קייב נטול מניירה, מתווה אווירה שלוקחת את המאזין לשעה של מפגש ישיר עם השירים האישיים
ההרכב הסופרגרופי כולל את פיטר באק מ,REM – בארט מרטין מה"סקרימינג טריז", ג’אסטין הווארד מ"לונה". בהקלטות השתתפו אורחים כמייק מקרידי מפרל ג’אם. באק מנגן גיטרה אקוסטית וגיטרת סלייד, דולצימר ומדולינה. הקטעים הם תערובת ג’אז, רוק, אתנית. "הצד האפל של המחשבה"
את רשימת השירים בשנים של "איילנד" שמתחילות מ-1982 ווייטס ערך בעצמו. 23 השירים מאלבומיו מ FRANK’S WILS YEARS פסקול "לילה על הארץ", סרטו של ג’ים ג’ארמוש, שירים מהקונצרט "ביג טיים", ריינדוגס, "הרוכב השחור", "בון מאשין", "סוורדפישטרומבונס". זה ווייטס השחקן הביזארי,
לא זוכר מתי עברו בי כאלו ריגושים כמו בהקשבה ל"סקרלט’ס ווק". ואולי זה היה בהופעתה המיוחדת בסוזן דלל לפני כמה שנים. 18 שירים שנכתבו על רקע ה-11 בספטמבר. סקרלט היא דמות פיקטיבית שאיימוס פוגשת במהלך מסעותיה בארה"ב. היא מביעה צער
רק למשמע שמות השירים "עניין אבוד", "דמעות בודד", "כמעט מת" ניתן לנחש מה אווירת האלבום. היא הרבה יותר קודרת מאשר בקודם שלו "מוטציות" של 98’. בק עובר מבחינה עצמית לשקיעה בבלבול, חולשה נפשית ודכאון. ההפקה של ניגל גודריץ’ עוטפת אותו
מרפי לא מתקשר אצלי עם "הבסט אופ", ונדמה לי שהוא מעולם לא הגיע לבין חמשת הראשונים במצעדים, אבל אם זמר שמעורר בבת אחת את הגעגועים לשמונים, זה מרפי. הדגש הוא על מרפי, לאו- דווקא על להקת "באוהאוס" שהוא היה סולנה.
המוסיקה של דאוס הבלגית אסידית, קצת מלנכולית, מחליפת צבעים, מעובדת היטב, ספוגת אווירה. מול טון הרוק האנרכי של "נושא מכביש אגרה" קיימת המלודיה הפולקית של "אינסטנט סטריט". "דאוס" היא קולאג’ סגנוני משובח לאו דווקא מפני שהיא שונה, אלא מפני שהיא
יש משהו מרוחק במוסיקה של "רות’קו" אבל בהחלט לא מנוכר. זה ריחוק של אווירה ענוגה. הקונספט: היוצרים ביזלי אאול –לקחו טריו באסים, המשמש בסיס מיוחד במינו להתרחשות מוסיקלית מלודית, מוסיקה שקטה רבת השראה כמו מס. 7 "אני חש שאת נמוגה",
זה מעין דז’ה וו לתור הזהב של פיטר מרפי, דאד קאן דנס, קוקטו טווינס. החבורה ההולנדית שטיפסה גבוה במצעד האלטרנטיווי בגרמניה, מייצרת רוק אווירה המורכב מהטונים ההזויים-דרמטיים של רוני מורינגס, המוח מאחרוי קסימוקס, כהשקונספט הוא עיבוי הצליל באמצעות גיטרות, אלקטרוניקה
לו ריד דרמטי בצורה נדירה. מה עושה אותו מטורף? ריד כעוס ומריר בנושא אחד: הנישואין. הנישואין זה מות האהבה. מי הרומנטיקה הטהורים הפכו מעופשים ב"ריקוד מודרני". הכל נמצא במורד ההר אחרי הנשיקה הראשונה. אהבה שמתחלפת בשנאה. ב"פריזמה" משווה ריד את
נשארה חריגה, נאמנה למוסיקה שלה מהתשעים. הולכת על השיר הדרמטי האישי מאוד. כורכת נושאים של מין, אהבה וכאב לב. משרבבת הומור שחור ותאטרליות. קחו את המילים, תפרשנו אותם כפי שתרצו. זה אלבום הרבה יותר אפל, קודר וחודר מאשר הקודם שלה
זה אלבום שנוצר ע"י שני רומנטיקנים ממועדון הלבבות הבודדים, הדואבים והשבורים, שבאים לספר את סיפור דכדוכם הגדול, מתגעגעים לפופ האלטרנטיבי-איכותי של פעם. מבחינת ההרמוניות, "בלקפילד" מזכירה יותר את "פורקיופיין טרי" מאשר את המוסיקה של אביב גפן. רוב השירים נכתבו בסולם
"דאד קאן דאנס" הלהקה האוסטרלית של ברנדון פרי וליסה ג’רארד, נשמעת לפעמים כמו אקספרימנט אנתרפולוגי: תוף אותנטי כזה או אחר, סימפול של קולות שבטיים, קלרינט טורקי. הסאונד ריטואלי, קלטי, גותי, אפריקאי-אסיאתי, הרמוניה נוסח "סרג’נט פפר" (קטע שלישי), דרום אמריקאי, מסתורין,
טון מלנכולי, צבעי מוסיקה אפרוריים, מוסיקה מלודית כאוטית. נכנסים לעולם הסוריאליסטי משהו של השלישיה מבפאלו שעשתה את צעדיה הראשונים בשנות השמונים ועכשיו מגיעה לאלבום שישי. ג’ונתן דונהיו, הזמר והגיטריסט הוא שנותן את הטון הדואב-חלומי הזה. מרקורי רב נמצאת חזק בשבעים.
סטיבן ווילסון ו"פורקופיין" צרו אלבום שיש גם את כול המאפיינים האלטרנטיביים של הלהקה פלוס השפעות מרוק עכשווי ורוק מסורתי. הוקלט ברמות מעוררות הערצה, בהפקת אווירה כמו פסיכודלית. הדיסק המבוסס על תסריט סרט אימים של סטיב וילסון בשיתוף מייק בניון, הוא , בעל
זה הסולו הרביעי של פרושיינטה, גיטריסט הרד-הוט-צ’ילי-פפרס, אלבום שמבחינתו הוא פרוייקט הניצחון שלו כמוסיקאי על הסמים, והדגש הוא על מוסיקאי ולאו-דווקא רוקיסט. 18 שירים המרכיבים אלבום של כשבעים דקות, פורשים את קשת הניגודים והצבעים של פרושיינטה. לעומת הקודמים שלו, זוהי
"אול יו ניד איז הייט", כל מה שאתם זקוקים לו זה שנאה, שרה אמה פולוק. הפרפרזה האירונית על הביטלס קובעת פחות או יותר את הטון המלנכולי של הדלגדוס הסקוטיים. הם יודעים לעטוף תחושות אומללות בשפעת צליל מיתר, לעיתים אולי באופן
כמו דיויד בואי, לו ריד הוא זיקית מוסיקלית, מאוונגרד ועד רוקנרול בסיסי ופאנק. מליריות שקטה ועד רוק סוער ודרמטי. האוסף מנסה לשקף את קשת הצבעים על פני קריירה של 38 שנה מ"וולווט אנדרגראונד" ועד THE RAVEN בשירים הראשונים מתוך LOADED
זהו גבריאל הכמעט שלם, אוסף שמחזיר לג’נסיס, במוסיקה שנקראה פעם "פרוגרסיב רוק" (והיום "רוק קלאסי") ועד חומרים מכול אלבומיו. זהו גבריאל מכל צד, החדשן, הנועז, בעל האוריינטציה האתנית, גבריאל מפסי הקול ("בירדי", HEAT), מאלבומו המצוין UP, גבריאל של להיטים גדולים
וייטס נאמן לדרכו הקברטית הביזארית, כאלו זה לא עניינו מה יחשבו המאזינים. הקול החצצי גרוס מאי-פעם, הקצב הבלוזי המקרטע כב"חטאיו של אבי", שיר של עשר וחצי דקות, אינם מסמנים מכירות היסטריות. וויטס לוקח את השירים לחצי מטר מרובע של חדרו
מה פשר הגעגועים שתקפו את לאנג לארץ מולדתה קנדה שהיא מקדישה אלבום ליוצריה. תקשיבו לשירים. הבחירה שלה מראה שלא רק קנדה עומדת במרכז שיקוליה, אלא שירים שתואמים אהבות וסגנון אישיים. היא בחרה בשירים מהרשימה הכי אינטימית שלה. מי ברשימה? ליאונרד
"אינדי" הוא מושג ששייך לשמונים-תשעים, וההרכב הזה מווילס מבטא בהחלט הסוג הזה של חבורות נטולות כריזמה שעושות מה בראש ומצפצפות על מה שחושבות חברות התקליטים עליהן. ההרכב שהוציא אלבומים ראשונים בוולשית עושה תערובת די נוגה וקודרת של שירים עם נגיעות
BEAUTIFUL ONES מחזיר בבת אחת לצליל של הבריט פופ המצוינת הזו שמסכמת 13 שנות פעילות. אז נכון שמוסיקת ה"אינדי, כבר מתה מזמן, אבל הנה להקה שהשאירה נכסים, כמו "בלר", "אואזיס". יבואו עוד 20 שירים, ביניהם שניים חדשים הוקלטו במיוחד לאוסף.
