סינגלים חדשים

לא צריך תירוץ. מגיע לך חופש. שר לורן פלד. יש נימוק: "בחוץ בוער" וגם "אני פה איתך".  התוספת הפסיכולוגית המתרצת: במילא  שומדבר לא יקרה, לא נשנה את העולם, אז לפחות נעלם ונהיה לבד בשניים. בטוח שיש מי שיסכימו עם התפיסה

חגי תשרי באוויר. ההשראה נחה על זמרים, שנכנסים לאולפנים לשיר מילים וניגונים שעברו מאב לבן.  אתה לא חייב להיות דתי או חבדניק כדי להתחבר למסורת התרבותית. אמיר דדון חוזר לפרויקט "צמאה" מס 7, מיזם מוסיקלי שמחדש ניגונים חסידיים,  כדי לזמר

בוכה או לא בוכה? מה היא בכלל רוצה? להגיד שכולנו שרוטים? או שכולנו צריכים "להשלים עם כל השריטות" או שהכוונה היא רק לה ולו? כותבי הטקסט רצו להגיד משהו ולא אמרו כמעט כלום. הלחן כיוון את הדואט לאזורי הרגש. מה

דן תורן חיבר משפטים קצרים לפואטיקה מהורהרת על  דייטים,  זוגיות ואהבה. איך מלחינים את המינימליזם  הזה? דווקא ה"קצרים" האלה הפכו  במוסיקה של תמר אייזנמן לשיר של צלילים ארוכים, שמכילים את מצב השקיעה במחשבות על  הזמניות והנצחיות שקיימת בתיאור הפרספקטיבי הזה

ועל כך ייאמר – אשרי המאמינה – שגם במשברים הגדולים בין בני זוג – יש להם תקומה, לפני שהם מתפוררים. קרן אלון גולן מאמינה בקיומה של "אהבה תמימה" אחרי שנים של נישואים ומשברים. השיר נשמע  כחלופה ליעוץ זוגי. אלון גולן

דימוי טביעה כדי להמחיש חרדות שכיח ונדוש. הבקשה של אסף אור להיחלץ מחרדה ופחד נפוצה מאוד בשירים שאני סוקר בשנים האחרונות. הפסיכולוגים יספרו לכם על דור של צעירים שחווים ירידה במצב הרוח, דאגת יתר, תחושת חוסר אונים ומחשבות חוזרות. הם

מה האמת של יובל דיין  אחרי הוידוי הזה? שהיא כה אינה תלויה במידת האהבה שמעניקים לה, אחרי ששנים הייתה שבויה בלחץ של הישגים? אני מתקשה להאמין. האם יש מצב שמתרגלים לאהבת הקהל? הפרס הכי חשוב שאמן חושק בו זה אהבת

מודעות – היא היכולת לדעת, לראות, להכיר ולהבין את עצמך. דורין אור מנסה לשיר את  מודעותה למה שמתחולל בתוכה, לצדדים השונים שקיימים בה.  על האנוכיות, על פיצול, הפחד, הקולות הסותרים.   האם התבוננות בעצמה בעצמה מן הצד אכן מאפשרת לה לזהות

אביתר בנאי בוחן כליות ולב מבחוץ ומבפנים.  מבחוץ – מצב מתעתע, "עולם מכוסה", מה שמפריע לך, גורם לך תחושה של עוינות, פחד, תסכול ומרירות, אבל מבפנים פועם עולם בלתי נתפס לכאורה,  ומעונה לעונה נפתח יותר, מתקלף, חש תחושת הסוף והאין

הגעתי למופע של כרקוקלי, ולא הכי הבנתי מה הן רוצות לספר לי על הקריירה שלהן. זה נשמע מפוזר ולא ממוקד. כשקרכוכלי מפרגנות לכרקוקלי, יוצר להם משב רוח מצוחקק ומדונסס  נחמד, אבל הקלילות  הזו לא מעניינת, לא מצחיקה ובטח לא מרטיטה.

איך זה טוב לה כשלא טוב? מזוכיסטית? על איזו תחושה שרה מיה סולימן? שנשתתף בצער יסוריה על יחסיה עם הגבר שלוקח סכין ומסובב אותו, שגורם לה להיות "משוגעת",  למצב של "עוד יהיה פה דם אני נשבעת". גם אם הגזימה, אני

רם אוריון עושה קאבר לשיר שהלחין עבור איגי וקסמן לפני 30 שנה, אז אקס ב"נושאי המגבעת". וחבר ב"כרמלה גרוס ואגנר". וקסמן שרה אז ברירת מחדל ביחסים עם גבר שנטש אותה. אם הוא לא – אז אולי החבר שלו שתאהב בה

עדית פאנק ז"ל ביקשה להאמין בעתיד טוב ללא כחל ושרק.  רגע של השראה מילא אותה בכמיהה לימים טובים. לא רק שהימים הבאים יאירו אותנו באור, אלא שגם האפלה תמלא אותנו בתבונה. אין כמו ימי בין כסה לעשור  לבקש יציאה מן

בקולה המקונן הגבוה, אדוניה מבקשת להשתתף בצערה על בדידותה. היא מתחילה את השיר ב"האמת", כאילו העולם חשב שהיא לא במצוקת בדידות, והיא מבקשת לחשוף את ה"אמת". מספרת כמה רע, מעמידה "שמלה לבנה" מול "מלחמה", כמו אלה שני הקטבים שהיא חווה,

על הנייר השיר מהסרט "גן קופים", סרטו של אבי נשר כתוב בשיא הדביקות הקיטשית. המסע שפותח דרך לאלוהים, צחוק שיישמע במרומים, זריחה על הפנים, הכאב שייעלם. לא ראיתי את הסרט (על סופר נואש שיוצא למלחמה על מקומו הראוי  בקנון הספרותי

נוי מאירסון נפגשת עם הפחדים והחרדות שלה בדרך מפוקחת בעברית ובצרפתית. אין לי הסבר רציונאלי לעירוב השפות, אבל נצא מהנחה שההתמודדות עם הפחדים מקורה גם בנוכחות השפה הצרפתית בתודעה שלה. השיר מתמקד בניסיון ללמוד על עצמה על רקע המשברים והנזקים

תנו לשלומי שבת ללחוץ על דוושת הרגש, והוא יהפוך טקסט געגועים נדוש לשיר חייו. ריח בושם מוכר מעורר את אהבתו הישנה. ממרחק הזמן ריחו של האושר חזק מאי פעם. כותבי הטקסט יצרו מניפולציית חריזה שנשמעת תחבולה מילולית  עבשה על אושר

קודם כל הפתעה: קובי אשרת הלחין לשימי תבורי.  על זיווג כזה לא חשבתי. לשניהם זה אה איזשהו קאמבק. חיפשתי את הסיפור שמאחורי החיבור.  מה שבטוח: השיר אינו נשמע מהפך מוסיקלי בקריירה של שניהם. מצד שני: זה הם ולא אחרים. לא

זה האגו גברי שמבאס אותו מהיחס שלה או ליבו השבור? לא בטוח שעילי חשב על תשובה. יכול להיות שגם זה וגם זה. מעבר למהימנות התוכן, עילי חושב יותר שקולו המתבכיין-מסתלסל הוא חזות הכל. אאכזב אותו. הקול אינו הכל, גם כשאתה

האם אנחנו לומדים להעריך את כל הטוב, האהבה והשפע שיש לנו כבר עכשיו?   זה אינו מובן מאליו. משום מה  נוטים לשכוח. המחיר די ברור – אנחנו עסוקים כל הזמן במרדף אחרי עוד כסף, חופשה, עבודה, קריירה,  אבל לא באמת נהנים

הגשר לא סתם צר, הוא צר מאוד, אבל עמיר בניון מציע לעבור אותו ע"י אמירת ברכת הלבנה, שיש אומרים שהיא צריכה להיאמר בתום יום הכיפורים, אחרי שמורקו החטאים. הבשורה היא שיש דרך אחרת הנלמדת מתוך הדברים הקטנים. מפגש בין מציאות,

אחרי כתב האשמה נגד מי שגרם לה כאוס ובלגאן, היא בכל זאת, משאירה את החולצה שלו אצלה. התרסה, או געגועים? נראה שהמכתב נגד הגבר העיוור, שרואה רק את כל מה שמספק אותו – משני. העניין המרכזי בפוסט פאנקיות הקלילה ובהפקה

כליל (בהרב) בשיר הזה  היא כליל הליריות המוסיקלית בניסיון שלה לדובב אושר. אושר הוא המכנה המשותף הגדול ביותר של כל בני האדם. כולנו רוצים להיות מאושרים. כליל מאנישה אותו כדי לתת לו את הדיוקן האישי שלה. הבסיס לכל מערכות היחסים