סינגלים חדשים

"לפעמים נדמה לי שסתם/אני רץ בלי לראות מטרה" שר קולו הדואב של עידו ליברמן. אני מאמין לו שהוא מתכוון לכך. אני מאמין לו גם כשהוא מוסיף: "ויודע שגם אם ארצה/ לא אוכל להפסיק". הבעיות  שלי עם טקסטים כאלה הן: א.

עובדיה חממה הרחום והחנון שב אל המקורות כדי לקבל השראה לתפילתו, המתבססת על תפילתו הקצרה של משה רבנו לריפוי אחותו, מרים הנביאה (במדבר י"ב, י"ג) ומתקשר לנס ההחלמה שארע לשושנה בצרי, נכדתו של הרב בצרי – ובשיא – שחזור של

ההרכב: צחי אלוש, רועי בר שדה ועידו אוחיון. תשוקה בלתי מוגשמת יוצרת לעיתים סחף רגשי. מה הוא היה עושה כדי שאותה אהובה חלומית, בלתי מושגת תזרוק מבט לכיוון שלו. סמי קסבי וצחי אלוש בחרו לתאר אותה "מלכת הדבורים" ואת העולם

אמיר ואלמוג כץ, אחים שגדלו בבית שמש (אני חייב להכניס את השמות הנוספים שלהם? אוקיי: ד"ר צאן לי – זה אמיר ומוגלי זה אלמוג) הקימו לייבל – סאיי רקורדס ועושים לפי השיר הזה היפ הופ איזי ליסנינג, עם תוספת יפה

מתמטיקה, משוואות עם נעלם, והוא מתבונן בה על הבוקר. שיר קצבי מתחכם. מבחינתו בשבילה הוא עוד נעלם. אמיר מי? גם זה נעלם. (מדף היחסי ציבור הוא נולד וגדל באבן יהודה, אחי השחרור מהצבא טס בעקבות אהובתו ללוס אנג'לס, אך הבין

אחרי שעפר בשן מבהיר שמצבו הנפשי היה משהו שנראה כזקוק לעזרה מיידית (יומיים לא חייך, שלושה ימים – ערפל בעיניו ושהוא רגיש, שביר ושקוף) ןעוד אמצע ירד גשם – מגיעה אנחת רווחה – "לוקח ת'הזמן לקום וללכת". הבוכטות לא יועברו

אומרים – האהבה פנים רבות לה, אבל לפי השירים והגברים-המזמרים ומתבכיינים, התסריט פחות או יותר דומה: הוא רצה אותה, היא לא שמה עליו. היא במגדל שלה. הוא איחר את הרכבת. ובמקרה הזה גם שומר שהזיכרון הטוב לא ייגמר, אבל היא

שירה וגיטרה אקוסטית: אדר שפרן. בס: רוני אברמובסקי. תופים: אסף אנגל. גיטרה חשמלית: עמית לין. מהו קאבר טוב? כזה שמנסה להתמודד מחדש עם שיר מוכר כדי להעניק מימד-משמעות-עומק שאינם קיימים או חסרים בביצוע המקורי. האוזן הרי מתרגלת לצליל מסוים ומקבעת אותו בתודעה,

"כי רק איתך לא איכפת לי מה יגידו/ האנשים סביבי אף פעם לא יבינו" אורון אבידן משגר אהבה בקצב דאנס מידטמפו. יש בשיר ריקוד לשניים, יש גם כוכב בשמיים, ולפעמים יש מין הרגשה שהיוצרים נכנסים לחנות של מילים ובוחרים את

תמונת פספורט ישנה גורמת לו לנסות לשחזר רגעים יפים "שנעלמו מאיתנו". היו ריבים והתכסחויות "שבסופם גם הודינו והתוודינו" (מי מו על מה?) ובכל זאת אוהב אותה עדיין, אבל היא לא מאמינה, יען כי הוא מבולבל. האמת מאיר סוויסה: גם אני

שנלך על הקלישאה – לשיר מהלב. קירקילן, מפליטי כוכב נולד 3 שר מהלב. כואב את צער חוסר התקווה לחדש יחסים עם מי שאהב. "נמאס ליפול על הברכיים, בינתיים את לבד". פסנתר מינורי בפתיחה. ניסיון די פשטני לשחק משחקי לשון כמו

אפשר להביע יאוש בדרכים שונות. למשל: לרקוד את היאוש בטנגו. מקורי? לא. הטנגו הארגנטינאי המקורי לא נועד רק להודיע שהחתן והכלה יפתחו את ערב הריקודים. והנה "התבלינים" הבינו שלומר – נמאס לי מהכל – אפשר לעשות במקצב טנגו סוחף. לבן

תאור מצב – "קמה עייפה אוספת את עצמי/ מול המראה שעל הקיר" זה סוג של משפט נדוש שממש לא עושה לך חשק להמשיך. גם הפזמון החוזר לא ממש משפר את המצב, וקארין בוזגלו שרה: "שחור ולבן/ אני כבר לא בן

מתחיל בטון מצחיק של מספרת סיפורי ילדים (דגימה מ"הנסיכה והרועה" בביצוע חנה מרון) על הנסיכה שרוצה נסיך על סוס לבן מעופף. ההמשך הוא עיבוד בנוסח הצליל של פילדלפיה, ומושון נכנס עם הסיפור שלו על הנסיכה הנחשקת שאינה עונה. פה ושם

יש נוסטלגיה ויש נוסטלגיה. שלישיית הגשש החיוור היא נוסטלגיה מחבקת ומנחמת. ואני לא מתכוון להסביר. והנה, לקח אורי בנאי את אבא שלו, הגשש גברי ועשה מעשה נוסטלגי. הוא ייבא מ-1964 שיר שהגשש שרו – 2 שקי שינה. סיפור רומנטי של

אז מה מעניין את הבן אדם? שומדבר או לא כלום, פרט לעצמו. שלומי אגמון (בנו של חיים אגמון מי שהלחין להיטי ארץ ישראל כ"ים השיבולים", "עמק שלי" וניצח בזמנו על הגבעתרון) מצהיר שלא החדשות, ולא ההפגנות, לא אבנים ולא שחקים,

מסתמנת נטייה לאחרונה לקחת את השירים של זמרי מיינסטרים, סוונטיז-אייטיז, אל הריתם סקשן הרוקנרולי, לטעון אותם בדציבלים. שמעתי את "שייגעצ" בכמה קאברים לא רעים, יותר מעין שעשוע, אם כי לא פרודיה על שירים מהשירון הישראלי. עמית באומל בחר בשיר "דרך ארוכה"

עוד נעים זמירות מגיע לבית היצור וההפקה של צמד דוסול, הלא הם יעקב למאי את טל שגב. זה שיר תחינה ובקשה לאלהים שישחרר את הבן אדם מהכאבים והפחדים, שיעניק לו היכולת לומר דברים נכונים, ובכלל שיגן עליו מפני חולשותיו. אני

אבי ליבוביץ' והאורקסטרה החזירו אותי לתזמורי הפיוז'ן ג'אז-רוק סטייל "דם, יזע ודמעות" מהשבעים. אלרן דקל מצטרף בשירה כדי לייחל לזמן של שלום (באנגלית), לא זמר עם עוצמות ונשמה. כמו שאומרים "בסדר" כחלק מהמערך התזמורתי. אני לא יכול שלא להיזכר בזמר

לא שווה לבכות, צוהלת מרגול. לא כדאי להישבר, מציעה למושא שירתה, כי בחיים במילא עוברים הרבה. אז נכון שאף אחד לא יודע מה מסתתר בלב שלך, ואת מנסה להסתתר מהאמת שלך, אבל במילא שום דבר לא יעזור – תתעוררי מהחלום. אז

השיר נפתח בשירה מקהלתית, קצב אפרו, והנה מגיעה גלי עטרי הלירית, ומתברר שהשיר מחולק לשניים – קטע לירי – שעוסק באישיות שלו, וקטע מקהלתי קצבי שמתמקד ברצונות שונות שלו,. לרגע יש הרגשה של בלגן. לא התחבר לי. פתאום נאלצתי להיפרד

אז מה קרה מהיום שהוא הפסיק לחייך? לא הרבה. הוא מסתגר, לא מוצא זמן להתנתק מהרע. אביטל לבני שרה על זה בקול מלנכולי. כותב הטקסט מנסה להתחכם עם המושג "זמן" – פעם זה זמן קונקרטי, ("ביום הזה") לעומת זמן מטאפורי

a friend in need is a friend indeed. חבר לצרה הוא חבר אמת, זה המוטו של שחר אבן צור בשיר על אשה יפה, מלכה ללא מלך, שממתינה דומעת לאהוב ליבה שלא בא, ורק הוא החבר לצרה מוכן לא רק להקשיב

יש חלום, יש שקיעה, יש זמן. ומול כל אלה, יש אהבה, יש לב מלא דמעות ("כמו יער גשם הוא בליבך"). והזמרת מביעה משאלה – לא להישאר לבד. זוהי כל החוכמה. אנשים חוזרים על טעויות. ושוב ליבם נשבר. וגם "מישהו חכם" כבר

ממציאי הרגאיי הגאונים. אילו ידעתם שכל מוסיקאי בעולם הגדול יאמץ את המקצב לכל שיר זניח – אולי הייתם מתארגנים מראש ולוקחים מיליארדים על ההמצאה. מגיע לכם טונות תמלוגים. קותי וסאבו לא טפשים. בתוך עמם יושבים. מה עושים: לוקחים רגאיסט מקומי

מאיה בוסקילה מגיעה אל הדרמה האישית, שזה אומר חשבון נפש בגוף שני – "את חיה את חייך", "את פוחדת לאהוב את חייך כמו שהם", "ולשום את צריכה לנשום ולהמשיך מכאן", ואפשר גם להירגע – לא נורא – "את מסתכלת במראה

שירו סלסלו איתו – "אל אדון על כל המעשים/ ברוך ומבורך בפי כל הנשמה". עם אהוד בנאי אין לי בעיה לשיר מילות קדושה. לא ממש לשיר, במצברוח מסוים לזמזם. זימזום חילוני של מי שלא מצא עדיין את הדרך לאהלי תורה, מתגעגע למחוזות ילדותו,

היא מזהה בתוכה "כוחות נעלמים" שיעזרו לה להתגבר על טראומת נטישתו. ובכל זאת – אומר הבית השלישי – "מצידך אין מענה" ו"משהו בי מתפרק". נו? מה בא קודם? ההתחזקות או ההתפרקות? אפשר להבין שבסערת רגשות – הבנאדם (במקרה זה הדוברת)

כמה פעמים אמרו עליו שהוא הזמר הכי מוכשר בין הכדורגלנים או הכדורגלן הכי טוב בין הזמרים. לפי התזמור בפתיחה לצ'לו ופסנתר – חשבתי שיש כאן הרבה יותר מזה. אבל הרשו לי לא להיסחף, ועם זאת: נתתי לשיר לקחת אותי אל

זה רון רוזנפלד מפורטרט? זה תמיר קלינסקי מאתניקס? לא ידעתי שגם הם הצטרפו לקו היצור הפורה של שירים ים תיכוניים לפי משקל. "אני אצעק לך בלחש על הר האהבה", לפי שירתו של קובי שי אין פה שום לחש. יש פה