שירים חדשים

קינת אבי בניון מגיעה ממקומות של אמת. סלסולו המלודי שואב מירמיהו ל"א "…כֹּה אָמַר יְהוָה, מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם". אבל אבי בניון נשמע כמו נביא

יש כאן סיפור של יוצר, שנישא על צליל וקצב לרדיו של הכביש הראשי, עד כי נשמע כמו המנון שמח שמוביל לשירה וריקוד קולחים. אפשר לומר: סגיב כהן ויתר על אינטימיות כדי לתת לנו לחוש בפרץ שבא אחרי הגשמת החלום. אבל

הרקוויאם לזוגיות נשמע ריטואל קצבי מונוטוני, המשקף מן הסתם את תחושת הקריסה תחת עול השגרה שבזוגיות. המעבדה המוסיקלית של מוסקט את כהנא תרגמה את הסיטואציה למקצב אפרו שבטי. לא יודע מה עושים עם זה. אולי ברחבות זה יעבוד, בשל מרכיבים

צלילי נבל ענוגים הנשמעים כמים מפכים אינם בדיוק רקע מתאים ל"שמיים אפורים מלכלכים אותי". אבל זוהי האינטרפרטציה של רננה נאמן, שמלווה עצמה בנבל, והיא מיוחדת דווקא משום שאינה משרתת את המשוואה הזו של שיר דכאוני=צליל התוגה. השיר נפתח בתמונת אובך הנראית

כמה סבל יש באהבה? בואו נזדהה עם ארקדי דוכין. כשהוא שר את השיר הזה – יש לא מעט סבל באהבה. אני זוכר גרסה של מאיה אברהם ויהודה מסס לשיר הזה. אז מה עכשיו? – גרסת היוצר באוסף שירי אהבה חדש.

תספרו יחד איתי: 14 פעמים אושר. האם טעיתי? גם אם טעיתי, הייתי שואל את כותב הטקסט – מהו אושר? לחזור 14 פעמים על המילה – זה כאילו מצאת את המתכון. לי יש בעיה אקוטית עם Over Happiness בשיר אחד, עם כל

זה נשמע כמו חתיכת ריב. קחו את המשפט "מה אתה רוצה ממני?" ותנו לו אינטונציה של עימות קולני, מהסוג ששמעתי לא אחת אצל השכנה שממול. הגבר, אגב, לא ענה לה מעולם (לשכנה). מרגול אכן גועשת מבפנים. מה הוא רוצה מחייה?!

הפתעה: שלמה גרוניך על תקן מבצע בלבד. שום נגיעה ביצירת השיר עצמו, לא מילים, ויותר מכך – גם לא לחן ועיבוד. השיר מתאר סיטואציה קטנה מהחיים: בדידותה של בחורה ליד הבר – בעיני המתבונן. הזמן – לפני השקיעה, רקע-דימוי שהוא

לכמה מחברי הטובים יש תשובה פשוטה על כל שאלות  ה"מה עושים עם"? הם משלמים במיטב כספם כדי לקבל סיוע להפגת הכאב, הלחץ, הפחד. טיפול-טיפול. הרי גם מוש בן ארי יודע שלא פשוט לתת לכל הבעיות לחלוף רק מהצעה להתמלא בתקווה,

ייסורי יונתן פררה. קו העגמומיות שמאפיין דור של זמרים, שמאמינים כי העם מקשיב לייסוריהם. הנקודה היא שגם אם אתה מיוסר, אתה לא חייב לכתוב על כך שיר, או להשאיר את השיר שכתבת במגירה. אצל פררה האהבות שאנו "מקבלות אהבה" נשארו

געגועים ל"נוער שוליים"? נדמה לי שגם הם מבינים, שלהקתם היתה אפיזודת פופ נכונה לזמנה, שברבות השנים פג תוקפה. אבל אם "ענוג" – לא אתנגד לגרסה מחודשת שלהם, לזכר הימים ההם. למה רוני דואני, הסופרסטאר של הילדים? היא עוד תדבר אתכם

שאלה: האם  הכל הוגן באהבה? כלומר – האם בעניין האמוציונאלי הזה הנוגע לחסי הבינו-בינה ניתן לשאוף לאיזשהו צדק? סטיבי וונדר שר "הכל הוגן באהבה" – מתוך מודעות שהכל צפוי באהבה,  שהיא crazy game. שני אנשים נשבעו להישאר, אבל דברים רבים

מהו "אושר קטן"? הניתן לכמת אותו? אושר הוא אושר הוא אושר. בדואט של נועם פנחסוב ונועה לשם (בוגרת דה וויס 2) יש "אושר קטן", שמגיע מתוך החסר והאובדן – מדרכים שאינן מובילות לשום מקום. המינור המלנכולי שולט אצל רבים מהיוצרים

מתי עידן יניב מגיע לנוקיה? למה אני שואל? תקשיבו. מהסוג של הכפיים, העכוז ועד אצבעות הרגליים. גם תל-אביב (של צעירים, של הפתעות, של אהבות) נכנסה לשיר. במה זכתה? לא חשוב. שתהיה תל-אביב. העיקר: שינתה (האהובה לא תל אביב) לו רגשות,

מה שנשאר מאבא. רק תקליטים ישנים. בשביל עזרה נפשית, הוא נאלץ לחזור אל אהבה ישנה "בצפון הישן" (האהבה כל כך ישנה שגם הצפון הזדקן?) דור דניאל מדופרס. בשביל למצוא "דקת ביטחון" מול "מיליון התקפי חרדה" הוא "אורז את הפחדים" ונוסע

איך שכחת את אור טרגן?  בוש והיכלם לך. מה לעשות: פרח לי השם. כוכב נולד 10. מקום ראשון. זוכרים? זה מה שקורה לי בתחרויות אירוויזיון. יום אחרי הזכייה – אני שוכח הכל. מי הוא הזוכה שוודי, נורבגי או אסטוני? אני דווקא נזכרתי

קודם כל: מה עושה פה "האמיני יום יבוא" של יפה ירקוני? או: מצאו את הקשר בין הסכנה עליה שרה האינטרנשיונל ובין "האמיני יום יבוא / טוב יהיה מבטיח לך / לחבק אותך אבוא והכל אשיח לך". נו, טוב, מה אתה

במסגרת הטיפול הקבוצתי להצלת הזוגיות, הנה עדות של מי שכבר התייאש, ולפתע פתאום, משום מקום, זה קרה: השמש נכנסה מחדש לחייו. ראש הקבוצה מגיע למסקנה: אהבה יכולה לברוח כמו חול בין האצבעות, אבל אל תניחו לה. יבוא יום והמרפסת תיפתח

לאביב גדג' אין בשורות טובות לבשר על הגברת שבשיר. תרצו – נציגת האהבה והיופי, שסופה הוא – שתישאר "פרח ערירי". אין קצה של אור בקצה המנהרה. הנתונים קשים: היא מלאה קוצים מבחוץ ומבפנים. ככה אין סיכוי להגשים חלום – להיוולד

נינט דוהרת לקראת סוף ידוע מראש בקצב המושאל מפסי קול של מערבונים. מה מקור השיר האלים בעל הגישה הדטרמניסטית הזו? מה חוותה נינט שהביאה לכתוב טקסט כזה? האסוציאציה הראשונה שעולה היא כמובן פיגוע. גרזן על צוואר-עורק ראשי, שלוליות דם, תחבושות.