ביקורת שירים חדשים

לפעמים בצמתים מסוימים בחיים אתה לא יודע מה לבחור, אתה חרד ומבולבל  אוהב גבעתי ,שמרגיש "כמו חי ומת" מנהל שיח חושפני עם הוריו על רקע "מחול שדים שבאים אל העיר",  "הבל הקרב" ו"החברים שבגן עדן" . מדבר על  המחיר הנורא

דניאל יצחקי בוחן צעדים קטנים של אהבה שמתפתחים להתאהבות גדולה. מסתובב בין האמורפי למוחשי, בין הנחשק למהוסס,  מבקש לקבל מעומר אישור לקיום שלו, כשאותם הורמונים נפלאים של משיכה עזה  משתוללים. המוסיקה אפופה באווירת הזיה מלאת השראה. פעם, בשנות השבעים, קראנו

הקונפליקט בין הרצון להיות חופשי ואדון למעשיך לבין הרצון להמשיך בזוגיות. אהבה וחופש  הם לעיתים שני כוחות סותרים החיים יחד בכפיפה אחת. דיוויד זיטון מודיע לאהובתו שהוא עוזב כדי לממש חופש לעשות מה-בראש-בלב שלו, אבל  עדיין רואה את המהלך כפסק

ארקדי דוכין ועמירן דביר מחברים קולות ולבבות לזכר התצפיתניות שנרצחו ב-7 באוקטובר. השיר מערב תיעוד ("איש לא הקשיב כשהזהירו מסכנה"), זיכרון, מחאה וגבורת נשים. בטקסט שזור משפט מ"זמר נוגה" של המשוררת רחל על אהבה נכזבת – הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,

מי שהיו חברים ואוהבים והיה ביניהם מכנה משותף ("שנינו אהבנו שירת כוכבים") הפכו אויבים, רודף ונרדף, אבל בסופו של יום – שניהם טרף לטורף גדול. אברהם חלפי כתב שיר מנקודת מוצא אופטימית (המכנה המשותף) שמתגלגל לחוסר תקווה. ואפשר לנסח גם:

התקרב אליו, התרחק, יצא מהמשחק, מתחבא, לא נרדם בלילה, בורח אל הים, ובכל זאת "מנצח בזמן האחרון" . את מה ניצח בדיוק – את מצוקת נפשו, את חסר מנוחתו? ומה בעניין שלו לקבל "מפתח"? האם  חפצה נפשו של שליו רוקח

האם אהבה בוערת לאורך זמן היא פנטזיה? מחקרים מראים שלעיתים קרובות החיים יחד מתגלים כאויב מספר אחת של הרגש הלוהט. השאיפה האולטימטיבית של כל אהבה היא גם האיום מספר אחת עליה. האם אפשר לחיות שנים ארוכות יחד ולהמשיך ולאהוב כמו

אז מה הבעיה שלה, שעדן חסון מקונן אותה בטון של לב שבור ובהזדהות גדולה? לא ברור מה מעיק עליה. המידע הקריטי מבחינתה שהיא מוצאת נחמה ב"כוסות על הבר". האם זו ריקנות וחוסר משמעות בחיים, האם בתוכה מתחבא קול מדוכא ומושתק

הקול והמנגינה – מוסיקה של אהבה כנה. לגלות שוב את אריאל סגל אחרי כמה שירים נפלאים. השיר נכתב מנקדת מבטו הכואבת של אוהב/ת  על הבלתי מושגת, זו שכולם מסתנוורים מיופייה. היא  נמצאת בתודעתו/ה – אבל ללא יכולת לקבל אפילו קצת

האיש יודע מה הוא רוצה מעצמו? מה הוא רוצה ממנה? אוהב או שונא אותה? שרק מספק מלל מבולבל על רגשותיו כלפי הנוטשת, מצטרף לגברים הבוכים בלילה. "גברים אינם בוכים" – זו האקסיומה שלאורה גדלו דורות רבים של גברים, בצירוף עלבונות

הערבוביה בין מלחמה, מחאה, השבת החטופים, הנופלים ("הותר לפרסום"), הניסיון להתנחם באהוב, הופכת אצל תהילה פרץ למלודרמה עתירת אמוציות. לא ברור אם הכל כלול בסיוט או רק השבת הקרוב לה. השיר מתפתח מכמעט לחישה בקצב איטי למבע רגשני על גבול

השירים עצובים, השירים מנגנים לו על גיטרה, גם "מנגנים אותה".  על הנייר – אחד השרבוטים היותר נדושים-משעממים של שיר אהבה שקראתי מעודי. מריחה אקראית של משפטים  שיאי חוסר המקוריות. מוסיקה לא יכולה להציל טקסט רע. יצירה היא שלמות. בכל אופן

החיים קשים?  עד כמה יכולים כותבי ראפ להיות נדושים. אבא איננו. אמא נלחמת כדי לקיים את החיים. חרמות בבית הספר. מול הילדות הקשה – מסיקה וריקודים. הרכב "הייפ קרו" משכפל אלף סיפורים דומים המסופרים בראפ אוטוביוגרפי. המוסיקה והריקודים כחבל הצלה?

מיהו גיבור של מלחמה? הגיבור השקוף או האנטי־גיבור, הגיבור הלא  סטנדרטי, כפי שהחברה מצפה מאיתנו., זה שעושה מעשים שנחשבים נועזים ומחרפי נפש למרות שהוא עצמו אינו מקרין דמות כזו? וישנו  גיבור בעיני משפחתו, למעשה כל מי שיוצא להילחם ומסכן את

נצא עם בר צברי לכביש הראשי לשמוע טון דאוג המסלסל בעידון שתי אהבות הכרוכות זו בזו. זו שמחכה לו בבית, השנייה – המדינה. האחת – ליבו פועם בליבה, השנייה – לא לשווא הוא הולך בשבילה. צברי שר מודעות לקונפליקט שנוצר

האם אפשרי להתיידד עם הכאב? ישנה דעה רווחת שכאב ועונג מנוגדים ואינם יכולים לגור בכפיפה אחת. אלמוג טבקה ורון נשר חברו לשיר ראפ כדי לענות על השאלה: אפשר להפוך את השחור לבהיר. בתוך החושך יש תמיד נקודות אור.  פירוט התשובה

סיעור מוזיקלי של יצרני פופ מובילים. דולי ופן את עילי בוטנר מצאו את הדרך לא רק הביתה אלא אל לב המיינסטרים. מה רצו להגיד? החיים עוברים, כל נגיעה – רגיעה, שיש עוד סיבה לחייך כשהיא לצידו, יש גם דמעות. ה"להגיע

בניה ברבי שר סיטואציה של חיים על כל הסיפורים שהוא פוגש – גיבור צעיר במלחמה, מישהו שהשתגע, ואחת שאיבדה הכל, ובתוך כל זה – הניסיון לשמור על חלקת האהבה שלו, התקווה שמתוך העצב הגדול יצא חיוך. גם המוסיקה נכנסת למעגל

שינגן לה כמו פעם, שתוכל לחוות עוד רגע כזה של נצח אפוף שתיקות וסודות ו"מלאכים של פעם".  המרחקים שעליהם האהבה  נמתחת אינסופיים. אחרי "פעם את לילה" זהו עוד שיר שבו  שי המבר נחשפת כמלחינה שמתרגמת את תחושותיה בזיקה נפלאה בין

חיים בסיוט, אי ודאות, חרדות, ולא רואים לך את זה על הפנים. זה לא יעבור מהר.  מחפשים איזשהו מפלט, אבל גם אותה הוא אינו מוצא. בינתיים ממשיכים לחיות. רן דנקר עולה על הכביש הראשי כדי לספר את הסיפור. המנגינה והעיבוד

קול הנשמה של עמיר בניון מסלסל את הדינמיקה בין השלם לחלקי. הוא משתמש בירח כמטפורה למשהו שקיים ומשתנה על בסיס קבוע בדגש על הקבוע. פעם הוא למטה, אבל ללא ספק יעלה וישתקם אחרי השבר. הירח מקבל את האור מהשמש. הוא

הוי הוי, הוי עדן בן זקן בת 30. יש סיבה לבכי בטונים מייללים?  הבן זוג מנסה להרגיע: יש זמן, הכל מלמעלה וגם בנינו אימפריה,. 30 זה רק מספר, ותחשבי על זה שפעם ישנו מטר על מטר, עישנו סיגריה בגשם,  ואיפה

מנגינת האהבה לפי תומר הדדי נושאת את משקעי הסיפור האישי של האוהב. הדואט שלו עם צחי הלוי מכיל את זיכרון הכאב שנלווה להצלה. לא ברור מהשיר  מהות הדכדוך. מה עבר על הדובר, שרק בזכות אהבה נשאר בחיים?  הישיבה במרפסת, השבת

מה זה להיות ישראלי? נדמה לי שבמלחמה הזו חשפנו את הישראלי האמיתי. יש דבר כזה.  ישראליות היא האופן בו אנו מתבוננים על עצמנו מהחוץ פנימה. להיות ישראלי זה לקטר על הארץ, להסתתר מאחורי זהות אחרת, כשאתה בחו"ל, ועם זאת להסכים

השלישיה הזו מתה  להמשיך את המסיבה שהופסקה בפסטיבל נובה. משפחות מוכות ושבורות וחברים נמצאים עדין בהלם, ממשיכים לקבור חיילים, ואליעד את ערן יוסף ויונתן שגב כבר רוקדים את אחרי המלחמה. לא, אני לא חושב שיש לחזור בכל מחיר לחיי הנהנתנות