מה שמיוחד אצל החלילנית הדר נויברג, שהיא מצליחה להמציא עצמה מחדש במנגינות שנתמכות באלתורים נפלאים. חמש שנים מאז אלבומה "מסע חזרה הביתה", Journey Back Home, האלבום החדש הוא המשך המסע המוסיקלי הייחודי, הנובע כמו מעיין אחרי הגשם. מתוך 11 יצירות,
למי שממתין לאלבום חדש של שם טוב לוי: זה אינו האלבום הזה. אין כאן שום שיר חדש שלו. מצד שני: תענוג לחזור ללהיטיו הישנים, כשהם מטופלים ע"י אבי ליבוביץ' והתזמורת שלו. יש שירים קלאסיים, שהם בעלי פוטנציאל של סטנדרט'ס, בדומה
פגישה מחודשת עם האיטלקי סטפאנו בולאני, שהופיע בישראל פעמים אחדות. פסנתרן למרחקים ארוכים, שופע חיים, בסולו, בשלישיות גם בדואטים כמו עם אנריקו ראבה, החצוצרן האיטלקי, שגם הוא אורח קבוע בישראל, צ'יק קוריאה, נגן המנדולינה הברזילאי המילטון דה הולנדה. כאן יצר
ואן מוריסון יהיה בן 70 באוגוסט. 16 הדואטים יבהירו את מהותו כזמר בלוז וג'אז. משלל אלבומיו, נדמה שזה יכנס לרשימת המובחרים. גם אם מדובר בדואטים – זה ללא ספק אלבום של מוריסון. הוא לא רק כתב את השירים. הוא הפיק
אולארצ'יק ודג'יברי ממשיכים לכייף על הסטנדרטים של "ספר השירים האמריקני" במסגרת הפרויקט המיוחד "תה בשניים". All of Me, אחד משירי האהבה היותר "מכוסים" בג'אז האמריקני, נכתב ב-1931 על ידי ג'רלד מרקס (Gerald Marks) וסיימור סימונס (Seymour Simons) השיר בוצע והוקלט
אולארצ'יק שוקע בנוסטלגיה, שכולה ספר השירים האמריקני הגדול, זה שמכיל את הסטנדרטים, המשמשים זמרים ונגנים משך דורות, במיוחד בתחום הג'אז. הכוונה היא להתרפק, להתענג, להעניק את הטאץ' הרומנטי לשירים הקלאסיים – ובעברית. Tea For Two הוא ראשון מתשעה שירים שתורגמו
הם עדיין לא כוכבי-על בג'אז העולמי, אבל הם מנגנים כמו כוכבי הג'אז הבאים, חלקם עם פוטנציאל מוכח להגיע רחוק. כולם – על טהרת הג'אז הישראלי. גם אבישי כהן, סופרסטאר ג'אז, אבי הפרויקט, מאמין כי מדובר בנבחרת העתיד של הג'אז הישראלי,
הפתטית של לודוויג ואן בטהובן מגיעה לקובה. דיסק א'. איך שהאחים קלאז עוברים מסלואו לצ'ה צ'ה צ'ה? בקטע השלישי של הפתטית. פסנתר וכלי הקשה לטיניים נפגשים, ואז מגיע Air האיטי של סבסטיאן באך. וגם כאן על בהונות נכנסים הפרקשנס. סבסטיאן
הצדעה לאנטוניו קרלוס ז'ובים, והפעם חיבור בין משפחות המלוכה של הבוסה: פאולו בגיטרה, דניאל – פסנתר, ז'אק מורלנבאום בצ'לו ואשתו הזמרת פאולה. אני בטוח שהכהן הגדול של הבוסה היה מחלק ציונים גבוהים לעיבודים ולקולות. דניאל זה החיספוס אינטימי שמזכיר את
נדיר לשמוע פיוז’ן כזה של סגנונות. לאונג'. Nu Jazz. מייקל ריקאר (Michael Ricar) השווייצי מתגעגע למוסיקה הקולנועית של פעם, שנות השישים. הוא לקח שנסונים, בוסה וגם טנגו ויצר תמהיל עם מוסיקה עכשווית של מחשבים, סינטיסייזרים וסמפלרים. התוצאה מאוד רכה-מלודית, מסתורית
רגעים קסומים בביצוע "מכתב לאחי" דואט של עילי בוטנר -קובי אפללו ספטמבר 2010
אחרי שלושת הפרקים של "החיים כשמועה" – סדרה אוטוביוגרפית על חייו של אסי דיין, אני חוזר לשיר שסקרתי לפני כארבע שנים, שאת מילותיו כתב דיין והלחין ירון כהן. השיר מתקשר היום לדברים ששמענו מאסי במהלך הסדרה: "אומרים שאני מוכשר, אבל לא מאושר, ומר
שלושים וחמש שנה עברו. אני זוכר חזרה של ההרכב הזה. מועדון ליד רחוב המסגר. באמת, לא ידעתי מאיפה זה התפתח. היום אומרים ש"ששת" הקדימה את זמנה. אז ככה: כישרון כמו שם טוב לוי אינו תלוי בזמן או בטרנד מוסיקלי. "בלילות
שם טוב לוי ב"הפסנתר מארח 2009" משחזר שירים של להקת ששת. דפדוף בדפי ההיסטוריה של המוסיקה המקומית. עברו כבר 35 שנים מאז ההרכב הזה, ששרד כמעט זמן של סתיו אחד. אמרגנים חשבו שחבל על הזמן. אין להרכב סיכוי. הנוחם היה באלבום
איזו הזדהות עם צ'ט בייקר. טיל ברונר, זמר ומחצצר גרמני לא מחקה את צ'ט, אבל הוא מנגן ושר ברוחו בהערצה גלויה. זה לא רק הסגנון הרך של הבלדות שקיים כאן במידה לא מבוטלת, כמו ב"כאשר אתאהב". האוריינטציה של ברונר היא
השיר שיצא ב-1961, נכתב ע"י וילי נלסון, אז זמר קאונטרי לא מוכר , שיצא מאלמוניותו אחרי שהפך ללהיט בשירתה של פטסי קליין, שנהרגה שנתיים לאחר מכן בהתרסקות מטוס, קרא עוד
מאז שרפאל היה בארץ, חזרתי לשנסון הצרפתי. והנה גם פטריק ברואל עושה לי את זה. הייתי לוקח את הדיסק הזה לשפר את הצרפתית הדלה שלי (שנה אחת בלבד בתיכון), יען כי הרומנטיקן השנסונר הזה עושה לי את זה בקולו החם.
פופ כמו-גרגוריאני נסחר בבורסת המוסיקה. סגנון האקפלה הליתורגית משמש ל"בפעם הראשונה כשראיתי פניך" המוכר מרוברטה פלאק. גם "באוויר עכשיו" של פיל קולינס ו"מדרגות לרקיע" של לד זפלין "ליידי ד’אברבנוויל" ו"הלוואי שהיית כאן" של פינק פלוייד נכנסו לעולם המיסטי של המזמורים.
ברברה סטרייסנד? יקומו מי שאהבתם אליה מעולם לא התפוגגה, המעריצים המכונים "Babs Fans". ויקומו גם שונאיה. אני מעריך שמדובר בשני מחנות יציבים. אבל גם שונאיה יתקשו לומר דברים רעים על יכולותיה הקוליות. בלתי אפשרי לסקור את כל התקליטים והדיסקים של ברברה סטרייסנד שנמצאים
לפעמים מגיעים גלים של געגועים לשנסון של פעם, משנות הארבעים-חמישים. ואין כמו אדית פיאף להוליך אותנו במנהרת הזמן לאחור. פיאף כנראה כבר תישאר הגברת הראשונה של השנסון. חוזרים ל – L'Hymne A L'Amour ול – La Vie En Rose גם
לפני ההופעה אמר לי מישהו: "הייתי חייב להגיע. לסגור מעגל. מוריסי הוא בשבילי חתיכת נעורים, חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, ובחיים שלי לא ראיתי אותו בלייב. אני מתרגש". יש סיבה. על ההופעה של מוריסי
לפני ההופעה אמר לי מישהו: "הייתי חייב להגיע. לסגור מעגל. מוריסי הוא בשבילי חתיכת נעורים, חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, ובחיים שלי לא ראיתי אותו בלייב. אני מתרגש". יש סיבה. אני מעריך שאיזה ארבעים אחוזים מהשבעת אלפים הגיעו לגני התערוכה
אייל סלע ואנסמבל דארמה פותחים את האוסף עם "חצר אבו", קטע עממי מעובד אתני מודרני, קצבי מלודי מדיף ניחוחות מזרח משכרים. הבחירה בסלע לפתוח את אוסף מוסיקת העולם הישראלית מוצדקת. סלע הוא מייצג בדרכו את ההיתוך שנוצר כאן בין תרבויות מוסיקליות.
כולם רוצים לשיר עם אזנאבור. למה כולם רוצים לשיר עם אזנאבור? אזנאבור עצמו מחייך. נוכחותי, הוא אומר, גורמת לזמרים להיות בשיאם, למרות שכולם ענקים. דוגמא: ג'וש גרובן שר עם אזנאבור "לה בוהם" בצרפתית (דיסק 1) ובאנגלית (דיסק 2) אלטון ג'ון
הדיסקו מעולם לא מת. מותם לאחרונה של דונה סאמר ורובין גיב החזיר לתקופת תור הזהב שלו בשבעים ולאחת הנציגות הבולטות של הז'אנר – גלוריה גיינור. לא להאמין שהלהיט הענק הזה (ארבעה שבועות בראש המצעד הבריטי במרץ 1979) תוכנן תחילה כ-B-side לסינגל
אתם שואלים למה עוד אוסף של קול? למה עוד פעם נט קינג קול? כי נט קינג זה קול לנצח. כי – זה וידוי אישי – אני מעריץ וותיק שלו (סיבה מספקת, לא?), משהו שגובל בהפרעה, ועוד סיבה – המקבץ כאן
פעם שלישית שאני שומע את הערב הזה בארץ. אל דימיולה רץ עם ה- World Sinfonia כבר כמה שנים טובות עם שינויים פרסונליים מסוימים. כמעט הכל היה לי מוכר – הטמפרמנט, הוירטואוזיות, המקצבים, המבנים. בהפסקה חשבתי פתאום על האיחוד מחדש של הרכב הפיוז'ן
יש שירים שהזמן לא נגע בהם, ובכל זאת, הם נושאים בחובם מטענים נוסטלגיים כבדים. לדיויד באכארך שמור מקום של כבוד בפנתיאון הנוסטלגיה של המוסיקה הקלה.לצד גרשווין, ברלין ופורטר כאחד הקלאסיים של המוסיקה הפופולרית. מלודיסט שלקח מהג’אז, מהבוסה, מהסול. יליד 1928,
התערובת הזו של סול מיוסיק עם בלוז וג’אז היא שמאפיינת את ואן מוריסון של תחילת השבעים, משהו שהוא ספג בילדותו האירית עמוק עמוק. מישהו כתב שלהאזין לאלבום הזה – זה כמו לחתום את דרכונך לפני שאתה נכנס למדינת המוסיקה של
החליפה הנורא מצועצעת הזו, הנורא "אמריקנית" ממש לא משקפת את הבחור בבלורית שעובר מהפסנתר לגיטרה ומפעיל טנור שמחלחל מיידית. רופוס וויינרייט לא משחק אותה אגו נפוח. שנון, מצחיק, בלתי אמצעי. ובעיקר זמר. קברט. מיוסיקאל. ותודה לאמא קייט על הליווי ב"מעבר לקשת
