יוסי חרסונסקי

שארל אזנבור כמעט מתגאה שבעוד כמה חודשים הוא יהיה בן 90. אולי כדי להגיד: קטן עלי. הכל אצלי בסדר. אז נכון, כמעט הכל נשמר אצלו, בעיקר קול שמזנק לגבהים, כשמדובר באזנבו, הקלישאה "אגדה בחייו" אינה קלישאה. גם אם נגיד שהמוסיקה שומרת

רמה מסינגר השקיעה הרבה במה שהיא קוראת "תקליט" – לא דיסק ולא אלבום, אלא הישן הזה, שנולד בעקבות שיחות שלה עם עצמה מול המראה בחדר ההלבשה, עם מי שאיתה, עם אביה שבשמיים, עם ציפור. ה"תקליט" הגיע כרוך בכריכת ספר יפה,

יש תחושה שעידן חביב עדיין נפעם ממראה של קהל שממלא את ההופעה שלו. מבחינתו – לא דבר מובן מאליו. מאז שראה פלקט בקפה ביאליק בת"א עליו מתנוסס שמו, באחת ההופעות הראשונות שלו, הוא ממשיך להשתאות מהמעמד הזה מול קהל שמגיע לשיר את שיריו,

האם יהיה מוגזם להגיד שהדור הצעיר עסוק מאוד בבעיות הנפשיות של עצמו. ספת הפסיכולוג-פסיכיאטר רוחשת פציינטים שמחפשים את זהותם ומרפא לנפשם הדואבת. אנחנו לא שומעים על הרוב, אבל היוצרים-זמרים מייצגים אותם. השירים מהסוג של מיכל רוט יוצאים מנפשות דואבות הזקוקות

גילי ארגוב מודה לאלוהים. על מה? גם על הימים הרעים. יותר מדויק: מודה לאלוהים למרות מה שעבר. הקול השברירי המקונן מספר כי – פניו קדימה לעתיד, יען כי ראה גם אור, אהבה. אני מאמין לגילי ארגוב, שצבע קולו מזכיר במשהו

נעם רותם מגיש את עצמו אקוסטי למהדרין, טון לא דרמטי, פולק סונג, שיר של חשבון נפש העוסק בעצם הקיום הנואש לקראת הסוף, על רקע "תמונה אחת של זיכרון", שלא ברור אם טוב או רע הוא. הוא ישאיר "לנצח לשפוט אותו"

אני מנסה להשתחרר מהלחן של אלכס כגן לשיר הזה, המוכר מחוה אלברשטיין. השיר הוא מתוך "את ואני והמלחמה הבאה", שנכתב ע"י חנוך לוין לתיאטרון. הטקסט אירוני, ציני, סרקסטי. במונחים של שנות הששים – שיר מחאה אנטימלחמתי נוקב. בגרסת כגן-אלברשטיין –

אז מתי היה מאושר יותר? בילדות או היום? אם היום טוב – למה לברוח לילדות? הכמה שקלים של אושר דאז הם "בדיוק כמו שהיום"? הרי כל תעשיית דודו אהרון היא ממש לא "כמה שקלים". שדודו אהרון יפסיק לעבוד עלינו. הטקסט

 מרגול וזהבה מגיעות על תקן בת דואבת ואמא מנחמת. "אל תבכי בגללו, שימשיך בשלו /תעלי על דרך המלך / אל תתני לדמעות שוב לפרוץ בלילות / ותני לחייך קצת ער" הן העצות שמרגול נותנת לזהבה המקוננת. שיר פשטני, עובד על

דנה עדיני ודניאל סלומון – שידוך מוסיקלי משמיים, בגרסה לשירה החדש בפסטיבל הפסנתר קראעוד

מה גרם לעברי לידר להילחם עם חבריו לשולחן השופטים על רביד קירשמן (בן 20 מחיפה) ששר Love Of My Life של קווין. גם אני כמו השופטים האחרים לידו, שמעתי מהזמר מניירות וחריקות יותר מאשר שירה ראויה, עד כדי כמעט פרודיה

מי אמר שצריכים קול גדול/יפה בשביל לדקלם כאב בלחש על מצע מוסיקלי אלקטרוני? יש לו חור שחור במקום שהיא הייתה לו לב. האלקטרוניקה מאפשרת להביע עצב-צער בטון מאופק, באווירת חלום, "במרווח שלו" – בלי לאבד תחושה. רחש לב בעיבוד אלקטרו

מהי אהבה? אהבה חזקה יותר ממך – כשהיא איננה. אז יש מצב שהיא "תחבק את עצמה". יניב ד'אור הוא טנור תחושתי, שפנה לפופ. תנו לו טקסט קינת-אובדן-אהבה, תנו לו מלודיה טובה, תנו לו עיבוד מהוקצע, והוא יחבק את עצמו ויזמר

יהוא ירון, אמן השכנוע העצמי, הוא מהסוג האלטרנטיבי, שמשכנע כי אמן כמוהו דרוש לפסטיבל ייחודי-אקלקטי כחמצן תרבותי. "פסטיבל פסנתר"? הוא לקח את עדי רנרט, ואם עדי רנרט על הבמה – יש פסנתר. יש פסנתרן מצוין. אפשר לצאת לדרך השכנוע. האיש

אתה מעלה כמעט אוטומטית את הטענה – מי צריך ערב קאברים לשלמה ארצי, כאשר אפשר לשמוע את המקור בלייב. ואז אמרתי לעצמי – למה לא? למה לפסול מראש כאשר אינך יודע מה מכינים לך. תן צ'אנס. אולי ייקחו את ארצי

רוח ים תיכונית קצבית נושבת במפרשי שירו של נתן אלתרמן. כדי להגביר את הרוח, גייס רוני ידידיה את רמי פורטיס, מחולל סערות ידוע, למשימה. זהו אלתרמן, המתבונן האורבני, שחש-מדמיין סרט מתח בכל חושיו, מנסה לצייר או לייצר מתח באוויר, לקראת