יוסמיוסיק

אייל גולן, משה פרץ, קובי פרץ, דודו אהרון – תקשיבו  לביצוע הזה. חבל"ז. איזה זמר. אני אומר את הדברים דווקא על רקע העובדה שדניאל בן חיים ויוצרי השיר אינם מתיימרים לעשות משהו אחר, אלא להיטמע חזק  בז'אנר הפופ הים תיכוני העוסק

הכי מיוחד בשיר הוא העיטור של חצוצרת המריאצ'י (עדי המאירי) במעבר. גם לצ'לו (בלזיצמן כמובן) יש כניסה יפה. האם צליל החצוצרה משתלב בקונטקסט המוסיקלי של השיר? לא. אבל יפה. מוזר שאני פותח בתזמור? הסיבה פשוטה: אין בשורות מהזמרת בשיר. אי

על מה ולמה להחזיר את השיר הזה? רק מפני שהיה להיט של זוהר ארגוב? לא שיר איכות שראוי להיכנס לדפי הנצח של הזמר המקומי, טקסט רע, שיר אהבה נכזבת שהתבסס על לחן יווני קליט. רגאייסטן לוקחים את הים תיכוני –

ספרתי חמש פעמים "זה", ואין לי אלא לקבוע שנושא השיר הוא "זה". נעם נבו אולי תסייע בידי לפענח מה משמעותו של כל "זה". "אלחם בזה", "אתנחם בזה", "מתעלם מזה", "לשלם על זה". מה היינו עושים בלי "זה"?! כמה רזה הוא

מעניין מה עינת הולנדר מבינה בנדוש (מילה שמופיעה בשורה הראשונה בשיר)? כי השיר שמסרה לנאור אלבז הוא האמא והאבא של הנדוש. היו דברים כאלה, ישנם דברים כאלה ויהיו דברים כאלה.ליבי אינו לנאור אלבז. אם בחר בשיר הזה – סימן שהשיר

אסף אבידן יוצא להפלגה כדי לספר סיפורו של רב חובל המוביל את צוות ספינתו. "מעבר לסערה" מתואר במינוח היומרני "אלבום קונספט", מושג הלקוח מלקסיקון הרוק של השבעים, יצירה המגובשת רעיונית בקשר כרונולוגי בין הרצועות (התחלה, אמצע, סוף) ובזיקה בין רצועה

אסף אבידן והמוג'וז התייצבו על במה מוגבהת מעל התזמורת. בשורות הראשונות של המשכן הייתה התמרמרות מוצדקת. היושבים ראו את גבו של המנצח, את נגני התזמורת של סימפונט רעננה. לחלוטין – לא את אבידן וחבורתו. פשוט – דפקו אותם. שיחזירו להם את

מישהו העיר לי: אתה חוזר על עצמך. הרי אותם דברים שתגיד על הוד ואהרון, תגיד על קלה. ובאמת, מה להטריד את הגולש במחזור, למה לא להתקדם, לקדם חידושים וכישרונות, במיוחד כשקלה נשאר בקלילותו, אינו מתיימר לחדש. קלה מצידו מאמין שהמתכון

המר והמתוק. הדבש והעוקץ. אלה החיים. החיפוש אחרי האושר השלם יימשך לעד. שיר ערש ושיר הרס עצמי. האהבות הלא גמורות. עינב ג'קסון כתבה מנגינה של אושר, כלומר שאומרת יותר שיר ערש מאשר שיר הרס עצמי, יותר רצון לטוב מאשר לרע.

דפי הדרכה לשיר בסגנון המצהלות הים-תיכוני. כל-כך סימטרי שזו שערורייה. צילום שמש של המוסיקה המכונה "מזרחית" או "ים תיכונית". גם איציק איזמירלי  המוכשר מתיימר להביא את המזרחי האותנטי, אבל במקום זאת הוא מספק טקסט שבלוני ומעוטר סלסולים חיצוניים, המולבשים בקלישאות מלודיות

מה המרחק בשירי אהבה בין מקורי-אותנטי לרגשי נדוש? הדוברת בשיר (סיון) מקיצה אל העיר בחושך. החושך עושה לה את זה. לימד אותה לאהוב, לרקוד. אור יגרום לה לעצום עיניים. העיר הסואנת לא לרוחה, מעדיפה להתרחק או את "התנועה שבדממה". על

שיר חדש אחרי 8 שנות שתיקה יזכה לכותרת הנדושה "קאמבק". נדמה לי שאסתר שמיר מעולם לא עזבה את המוסיקה, כי המוסיקה לא עזבה אותה. אולי שווה בהזדמנות זו להסיר אבק מאחדים מאלבומיה כמו "במקום הכי נמוך בת"א". בשנים האחרונות התמקדה

"שיר מרסק לבבות", נכתב באתר המייחצן את אביגיל רוז. אחרי ששמעתי – לא מרסק ולא שובר. ממש שום נזק. טון מאופק, לא דרמטי, גם א-טראומטי. דיווח על מצב בנימה טיפה מלנכולית. רוז כתבה שיר על בחירה: "החלטתי לא להיתלות באף אחד/

יוצרים ב-2011 שרים שירי בתי קפה. החיים סבבה, קפה ועוגה בבוקר, אך יש מקרים חריגים כמו סיפור על אחת שמרגישה על הקפה של הבוקר שאף אחד אינו מבין אותה. שמחת זקנתי. למה זה צריך לעניין? אורן כדורי התבונן בה, התאמץ

אצלי הבוידעם מתפוצץ ממוסיקה. בּוֹידֶעם, (ביידיש עליית גג), אותו מקום צדדי ובלתי נגיש לאחסון, שלא נעשה בו שימוש יום יומי. כשאני מפשפש בבוידעם, אני מוצא "אוצרות" מוסיקליים שממש בא לי לזרוק. מצד שני, כאלה שהם חתיכת היסטוריה, לעיתים עממית-מחויכת, כמו שבחר

הביוגרפיה של My Chemical Romance נפתחת ככה: הלהקה  הוקמה בפרבר בניו ג'רזי על בסיס אהבה משותפת לסרטי אימה, מוסיקה ולפילוסופיית הפאנק. קחו את השורה הזו לאלבום החדש. Danger Days שיוצא אחרי ארבע שנות בצורת מאז The Black Parade הנפלא. לא

יותר ויותר אני נתקל בשירי דאון ודכאון של יוצרים עכשוויים. האם שירים באים במקום טיפול נפשי או בנוסף? יאיר זיו מבקש לברוח, להישאב אל חלום, מחפש תשובה-תקווה-שמש-אהבה חמה וריפוי לפצעיו, וכדי שלא נטעה, מדגיש כי יש רגע שטוב לו והוא

מנת האיטליז הראשונה שאני כותב עליה מאז יצא אלבום הבכורה שלה Violently Delicate – אלימות עדינה. הרכב שמראשיתו ניסה להיות אלטרנטיבה בכל מיני שעטנזים ממטאל ועד רוק מתקדם, ג'ז, אוריינטלי גם אלקטרוניקה. אינדי תזזיתי, עמוס דיסטורשן. שנים שמייחלים במקומותינו לרוק

שנדסקס מהו "מופע אקוסטי"? לא יותר משישים שניות. בעולם הרוק מאז האנפלאגד של MTV – האקוסטי הזה בא להדגיש את ההיפך מ"חשמלי". לשמוע "מטאליקה" אקוסטית – אחלה. לשמוע "היהודים" באקוסטית – ואללה. תנו לי רוקנ'רול, אבל בלי דציבלים. כששמעתי "עידן

הפתיע אותי מושיק עפיה. בקובץ הסינגל שנשלח, הוא עולה בוידיאו להתוודות-לבשר לנו על רקע גלי ים תכולים – השיר שתשמעו הוא על הגברת שבחרתי לשאת לי לאישה. תודו: רגע מכונן לכל מי שמאמין כי זוגיות מוצלחת היא משהו ששווה לפחות

אם שירי חתונה, ניקח אותם מזווית אחרת: על אחת שמסרבת להיכנע ללחץ החברתי שאומר "בקרוב אצלך". אבל היא "כמו פרפר עפה עם הלב/ למצוא לה איזה פרח עליו להתיישב". אז הנה שפה עממית שכולם יתבייתו עליה – "עפה עם הלב"

שרבטו לזהבה משהו על נופים וזמנים. הנופים מתחלפים לה. עכשיו – אלה נופי סתיו אפור. מצד שני: יש אור באופק. מצד שלישי: היא מחפשת מזכרות מהעבר – "אולי אאתר זיכרון זהב", אבל "שוכחת לזכור", משחק לשון שאינו תורם לאיכות השיר. נופים,

לפני הכל אני חייב לברר עם דור דניאל מהו "כאב אוטומטי"? אם זוהי אנלוגיה ל"טייס אוטומטי", אז ככל הנראה מדובר בסוג של מזוכיזם, אובססיה לכאב. בטח לא התכוון. שרבט משהו.  אבל כאב מלנכולי מתקתק קיים בשיר כמו בשירים אחרים של

סהר חגי חורז משפטים קצרים מאוד, שיתאימו  למוסיקה של ניצן קייקוב. עיון מקרוב אומר, תישען לאחור – אין כאן משהו שכדאי ממש להתעמק-להתאמץ, או שאולי לא ממש ירדתי לגאונותו של המשפט "אם את לא אוהבת/ אז את לא חושבת", ואני לתומי

האב הבן ורוח ההשראה. לאן זה מוביל? שיר באווירה קודרת, יחסים שמעליהם מתקדרים שמיים שחורים. אבל אצל שלומי, האב והבן, לא יכולה להיות מנהרה בלי אור בסופה. יש אמונה – הדברים יסתדרו מעצמם. לילות בלי שינה – נגמרו, ו… כשהיא איתו