מוסיקה ישראלית

שילה פרבר שרה בדידות-ניכור-זרות מול סביבתה. נשארת עם עצמה-מדברת-אל עצמה, חושבת על הבליינים בסרט ובבאר ש"יודעים שהם חיים". תעדיף להישאר עצמה (כלומר מחוץ לבאר על יושביו) נאמנות לעצמה עדיפה על הזיוף והשקר על פני כל הפחד שבהישארות במצב הזה.(ואולי בכלל

טקסט עפ"י שיר רוסי ישן של בולאט אוקודז'אבה מוציא את יזהר אשדות לפרויקט החדש שלו. אלונה קמחי זוגתו היא שכתבה. מהות הבחירה הזו דווקא? הלחן אינו מעיד שהייתה כאן השראה גדולה, במיוחד על רקע שירים נפלאים של השניים כמו "בכל

תקשיבו לאין-עימות בינו ובינה. מילים שהייתם יכולים לקבל, פחות או יותר, בעימותים מהסוג. הפעם היא מבטיחה לא להטיח בו חזרה. להקשיב לו, אלא שכל השיר היא מקוננת מר גורלה: פוגע בה, מנצל חולשתה. אז די. שחרר. אין סיכוי לסיפור. מה

צער ההעדר פוגש את פלאי הטכנולוגיה. שני שירים חדשים שנמצאו במגרותיו של עוזי חיטמן ז"ל זוכים לחיים לרגל יום הולדתו השישים וכ-8 שנים לאחר מותו. הפשטות היפה היא שמחברת בין 2 בלדות האהבה האלו. עוזי כתב על העולם של אחרי

שנרקוד ואלס מחניף עם זיגו? השיר נקרא "תחושה". געגוע לאהבה שלה שנגמרת כשהוא נרדם. מוכן להמשיך גם אם לא ימצאו התשובות לשניהם. הטון והמנגינה אומרים – התחושה נכונה. סולו חשמלית מצטרף לתחושה. שירו איתו את התחושה. ריקדו בקצב שלושה רבעים.

על שיר כזה ייאמר: מי נגד מי? על איזה "אותו מסע" מדבר השיר? מי מתפלל? "ילדה זוכרת אז" – מתי? אישה טרופה? – מה היא? אם מדובר ביחסי אם ובת – מה מהותם? ומהו "חלום לבן". כמי שעוסק רוב שעות

שירי המיינסטרים המתקתקים, הכאלו נוגים – כבר מגיעים לפתחה של שירי מימון כבהזמנה אצל תופרי להיטים. ברשימת הקרדיטים אני מוצא גם את שמו של יעקב גלעד על תקן "יועץ רפרטואר". היעוץ התחשב במידותיה: מילות האהבה התחושתיות-נוגות האלו שנוגעות בקיטש. עיבוד

אסף אמדורסקי מעונב בחליפה? מתי זה קרה בפעם האחרונה? כשהאדרנלין יתפזר אחרי הערב במשכן, נדמה לי, שהמסקנה הראשונה של אסף תהיה: תנו לי עוד ערב אחד כזה, בחליפה ובעניבה. ואני אומר – למה לא עוד שניים ושלושה? גם שלומי שבן

ותודה לפסטיבל הפסנתר מארח  2011, שהפגיש את אביתר בנאי ואביב גפן, שגילו לפתע שהם בעצם מאוד דומים למרות השונות שבניהם. כל כך גילו, שכתבו ביחד שיר. תמיד תמהתי איך שני יוצרים יכולים לכתוב ביחד גם מילים. אבל הנה – ראש אחד.

כמו ב"אנא וויאק", סינגל קודם, הוסיפה ליטל גבאי בית במרוקאית. לא לשכוח שהמילה מויימה עצמה – גם היא במרוקאית. לא "אמא" אלא "מויימה". יותר אותנטי? יותר שורשי? יותר אמיתי? האם העברית אינה מצליחה לשדר את האהבה – בפשטותה, ממש כמו

עופר בשן מנסה גילוי והארה מחודשים של עצמו. מנין זה יבוא? קולות מן הדממה, מאמא אדמה, מלב ים? הכוכבים? – כאשר אתה קשוב לעצמך – הרמזים שבאים מהעולם הגדול והאינסופי, יקבלו משמעות ויהפכו לתשובות. מילים פשוטות: דלג על הפסיכיאטר כדי

דפי יחסי הציבור לא ממש מבליטים שהוא האח הצעיר של דוד ד'אור, אבל כששומעים את הטנור של יניב, מבינים שזה הקונטרה לקונטרה טנור של דוד. יניב ד'אור, זמר אופרה, מקבל ביקורות טובות על הופעותיו בבתי האופרה באירופה ובארץ ("אורפאו") זמר אופרה

יונתן רזאל שר געגוע, מתוך געגוע. על געגוע. מתגעגע. מתרפק. ליבו נעצב. קולו מדוכדך. תחושת הרגוע שאינה משחררת מתחושת הגעגוע לא תמיד ניתנת להמחשה. מתגעגעים לעיתים למקום אחר בזמן אחר. גם כילד בשקיעה- תחושת הגעגוע הציפה. מתחיל נמוך כמעט בלחש

מתח הציפיות הוא אלמנט השולט בחיינו. רגע לפני הדבר האמיתי. ואז – מבחן הפערים. האם הפנטוז הצדיק את עצמו? לפי מאיה פסטרנק – החיוך המאוהב בדרך אליו הופך לעצב – דקה אחרי שהיא עוברת את מפתנו. האושר נבנה רק בדרך.

אמיר דדון מחפש פינה חמה של אהבה, מוכן – "להשתמש במה שבא" ממש כמו הזונות בלילות, שאף הן מעניקות סוג של אהבה. הדחיפות למצוא את החום הזה היא תוצאה של מודעות לזמן החולף, שמחדדת את התחושה, שאנשים אינם מממשים דברים

"לפעמים במשא ומתן מורידים אותנו נמוך", שר מוש בן ארי בפתחו של האוסף המסכם עשור. במשבר הגדול בינו ובינה – הנחמה היא בזמן – "זה הזמן שמרפא". אסף איילון עיבד מוסיקלית. שיר איטי, נוגה, מלודי מאוד, מסוג הכאב שמזכך. מצטרפים

מגזין הלייף סטייל החדש לגייז, F/O/D חושף בגיליון הקיץ שלו, כי מיקיאגי, סולן להקת 'נוער שוליים' לשעבר, אשר התפרקה בתחילת שנות ה-90, מקליט שירים חדשים. מיקייאגי, שבחר בשנים האחרונות להתרחק מאור הזרקורים, מספר על השירים החדשים שהוא מקליט ועל הסיבות

רגע של גילוי  והארה עובר על הדובר בשיר. בזמן שתיקה, מנמיך עצמו מול בורא עולם, ומודה לו. מהות האמונה שאינה שואלת שאלות. רק תודה. אשרי המאמין. מי יקח ממנו את מה שחש בעצמותיו. אודי דוידי גם מפויס עד עצמותיו –

זה אינו המקום הרחוק (המסוים) "אחרי הים" – שאליו התכוון יהורם גאון בשיר של עמוס אטינגר. שרון מולדאבי, בטון הקול הנמוך ה"ג'ים מוריסוני", מייחל למקום הכי אבסטקרטי, לאותה ראשוניות ותמימות של גן העדן האבוד ("יש מקום שאיש לא ראה") שרק

בטון רך-רומנטי-חם-מלטף-סנטימנטלי- מזוכך מתעצב- מתענג עידן יניב עלי מנגינה נוגה,  מנסה להתייצב מחדש על מפת המיינסטרים המקומית. תוכן: נשים ומצבי רוחן. הוא גילה שהיא לפתע מצוברחת "בלי הודעה מוקדמת" (האם הייתה צריכה למסור לו תצהיר בכתב: שמע, אני הולכת להיות מה-זה-מצוברחת) והוא

געגועים לשירי אהבה שנכתבו בין משעולים לכרמים ויללות תנים. חיים חפר כתב שיר על פרידה ממרחק הזמן. הדובר הוא מי שמביט בה, במי שנותרה בודדה, מ"נקודת מבטו" של מי שאיננו. זיכרון שמעורר געגועים. היה לילה בהיר, שעות שלפני היציאה לקרב, מרחוק

ההבעה המתכוונת, הטון הרוגש והמתרגש של סגיב כהן מופנים מהגבר הנשבר-כואב אל האישה שטן-לילית. פורש עצמו כשטיח לרגליה, אבל היא בשלה – מושלת ברגשותיו ואינה נענית. בכל פעם, כשקורה משהו טוב ביניהם – היא נסוגה. הוא מציג עצמו כמענה למשאלותיה,

עוד שיר אהבה? אנחנו הרי מוצפים. משועממים ממבול המילים הנדושות. מצפים לשיר אהבה כזה, שעוד לא נכתב. שיעורר גם בנו תחושת ללא נשוא, שיביא את העצב שבפרידה לפתח תהום שממנו – אין עוד חיים. אבל אלכסנדרה אילן נתנה לרמי קלינשטיין

היונה שבאחד השירים עדיין לא הביאה את השלום המיוחל, אבל קיימת תקווה, במיוחד כששומעים לא רק על המפגש ישי לוי-עמיר בניון, אלא גם את התוצאה. זו אינה היונה השבה עם עלה הזית מסיפור המבול (בניון הועיד לה תפקיד אחר), גם לא זו

"ילדי החוץ" מוציאים לפועל את הלחן המחניף הזה של עילי בוטנר, שממשיך בדרכו כפרויקטור של המוסיקה שלו. הפעם – פס קול של מה שנשמע סיפור טראומטי (משפחה שהתפרקה, מחלה שגדעה) השייך לעבר. האם המוסיקה מעצימה את עומק העצב והגעגוע שמשדרות

הראל מויאל רוקד אווירת שבת משפחתית בבית. טקסט תיאורי פשוט על התרחשות שגרתית: ריחות-צחוק ילדים-רעשים של צלחות, אבא שנכנס עם הסלים, (יש עוד סלים בעידן שקיות הפלסטיק?) אמא רוקדת. מה רצה להגיד? זהו – שלא הרבה. אוירה טובה. קורטוב של