"בעיר הזאת אפילו חלומות אינם/ לסגור עיניים ולחשוב על שום דבר" העיר המנוכרת מעוררת געגועים למקום אחר, לחולות של זהב. בטון הרך הבתולי שלה, בלחן הקסום של ורד קלפטר, מצליחה יעל לוי לשדר את התחושה. היא שרה על אהבות
שלוש שעות אחרי, וגם הסדרנים הקשוחים כבר לא יכולים למנוע מהקהל להגיע לבמה. אז נכון שאת המושבים בהיכל התרבות מילא קהל ותיק ש"קנה כסא" בשביל לשמוע את יורגו דאלארס הכי מרופד שאפשר, אבל יש גבול. רוב הקהל הזה אינו סופר
טל פרידמן – גיטרה, שירה, הראל בן-עמי – גיטרה, קולות, ישי מרדכי – בס, תומר גולן – תופים, שירה. טל פרידמן עלה עם הרביעייה שלו כמו לחימום לפני משחק. נעלי התעמלות. מספרים ושמות על גב החולצה. המופע מתרחש בתום
האהבה היא דיכאון. כמה באנאלי. הא? כבר מזמן הוא מרגיש שהיא לא איתו, ופשוט לא נשאר מה להגיד. פעם רפי פרסקי היה נציג כמעט בלעדי של הפופ הדכאוני ביאוסי מערבי מקומי (להבדיל מהים תיכוני) גם ארקדי דוכין נתן דוגמיות למלנכולי
שלושה ראשונים מאלבום גרסאות כיסוי (קאברים) של ארקדי דוכין ללהיטים כחול-לבן (יצא במסגרת רשת "ארומה") מה שמעורר מחדש את השאלה – מהו קאבר מיוחד, מעניין, ייחודי? התשובה פשוטה למדי: אל תנסה לחקות את המקור, העבר משהו משלך, מסגנונך, מהשקפת חייך,
היא פתחה בשבעה שירים מהחדש (כ"קופסה ביום", קרב איגרוף", "לא שלי") לפני שחזרה ל"תמיד כשאתה בא" מהקודם. להרכב הריתם סקשן התווספו קרן יער וצ'לו, שבהחלט משדרגים – כאשר הסאונדמן מתחשב בהם. זה הלך והשתפר במהלך הערב. התערובת הזו של רוק
להקת ואן הלן מודיעה על האיחוד מחדש להופעות בסוף 2007. הלהקה שהוקמה ב-1974 בפסדנה ארה"ב, נחשבה למי שהגדירה מחדש את הרוק הכבד. במסיבת העתונאים משתתף בנו בן ה-16 של אדי, וולפאנג שתפס את מקומו של מייקל אנתוני. הרחבה
שימו את התקליטור הזה בווליום שקט, תקשיבו כאילו-ברקע. זה יעשה לכם משהו. אפשר לרקוד. ג'ים ווילסון לקח דגימות סאונד מכל העולם, הוסיף להם קצב מאוד מבוקר. תיזמור של קולות וכלים יוצר גוף שיש בו מעין נשמה קדמונית. נדיר לשמוע סימפולים
אלבום הסולו הראשון של מארק קנופלר אחרי "דייר סטרייטס" נפתח בצליל אירי. קנופלר. שר בלדות ומנגן בלוז, כשהוא מלווה בחברי הצ'יפטיינז האיריים. הקצב וההפקה מושפעים פה ושם מקאונטרי, אבל קנופלר בקול מחוספס וזקן, יותר מופנם מאי-פעם ומקרין אותנטיות גם בשירים
היא אף פעם לא תדע מה באמת קרה, מזמר אמיר אטיאס. מה קרה איתה? "בית הבובות" פותחים בשיר על אובדן. יש מקום לשאול "למה" וגם "הגורל" מעורב, אבל יש גם קול שאומר להמשיך הלאה, ובקיצור טקסט די משמים. מה
יש לה כמעט את כול מה שמחפשים בזמרת. הקרבה האישית לשיר, היכולת לקרב את המאזין לאינטימיות שלה, הטיפול התיאטרלי בכול טקסט, שינויי הטונים הרחבה
"חיים בעיר הגדולה" הוא להיט הפגז שהביא את המטאפיקס מלונדון עד לתל-אביב, והוא שונה משמעותית מהחומרים האחרים שלהם (האלבום "סימנים של מאבק") שבם תערובת ידידותית של היפ הופ, ריתם נ' בלוז, פאנקי, רגאיי, סול הרחבה
זה מדיסקי הג'אז הלטיני המקפיצים ביותר ששמעתי. בואו ננסח את זה אחרת: אם מישהו ישאל אתכם – ג'אז לטיני מהו – תשלחו אותו מיד לאלבום הזה של מישל קמילו, הפסנתרן הוירטואוז. פרט, נמק והסבר. אז קודם זה הפסנתרן (קמילו מכנה
באמת גלגל חוזר, חביבי. מי היה מאמין ש-15 שנה אחרי שהתפזרו, יממשו החביבים אלבום רטרו, גרסת 2007. החגיגה לא נגמרה אז. אלבום מהופעה חיה. למעשה, מופע האיחוד נקרא "שלומית אהרון מארחת את הכל עובר חביבי", אבל התוצאה הסופית היא "הכל עובר
בשיר יש דמעות, עצב, ים סוער ורע, חורף בלב ותקווה שיבואו שעות רגועות. ואין מי שישמע – רק אתה מנגן את המילים. מי שמחפש הגדרה לקיטש, לא צריך להתאמץ. האמת: ישי לפידות, מלהקת "אוף שימחעס" שיצא לדרך עצמאית לקראת אלבום
עידן רייכל כתב את השיר לסרטו של תומר הימן "שחור על לבן", המתעד את ביקורם הראשון של חברי הפרויקט של עידן רייכל והופעתם באדיס אבבה, אתיופיה, ביקור שהפך למסע שורשים בשביל שניים מחברי הלהקה – אבי ווגדרס וכברה קסאי –
אלי נחום לקח טקסט צנוע של המשורר ייבי והפך אותו למלודרמה מלודית – שנוסקת בעיבוד סוער. "ספרי לי/ על החלומות בלעדי/ ספרי לי עלייך ועלי/ עד בלי די/ ספרי לי על הציפיות/ שציפו חושייך". השיר הזה הושר בעבר בלחנו ובביצועו של
יש דברים שהם גדולים ממך, למשל – המנגינות שאתה מביא איתך. יאיא בסיסט הדג נחש מארח את קרולינה מהבנות נחמה כדי להשמיע את התובנה הזו על רקע "אגזוזים ממהרים", "מעלית עם מצברוח הפכפך", "טלוויזיה ללא החלטית". תן לדימיון ללכת במקומך.
וידויו של דודי. פרטים: א. מעולם לא הייתה לו אהבה. ב. פעם הוא היה עושה הכל בשביל אהבה. ג. היום הוא נכנע כמעט לכל דבר, לשדים ורוחות, לזרם המחשבות, להורים שהשאירו אותו מפוחד. מה עושים? מתחילים לחיות. טון מלנכולי. דרמה
זה שיר לאוהבים התמימים שיודעים לשלב אהבה וטבע. היא מוכנה לעשות רק איתו טיול בשדות המושב, אפילו לשכב תחת עץ מנגו ענק ולשמוע אותו מלחש שהוא אוהב. במצעד שירי האהבה הפסטורליים, אורטל אופק מובילה. הלחן נעים ונחמד. הסלסול נעים ונחמד. העיבוד
מים שקטים חודרים עמוק? יכול להיות. במקרה של מוטי ביקובסקי ושות' (הרכב הבית של "בארבי רקורדס") מעורב גם גיל סמטנה, שעושה את ההבדל בהפקה, בעיבוד. לעצם העניין: השיר שעוסק בפער בין מציאות לדימיון מחולק לשניים: צפירת הרגעה שהוא משמיע לזו
בדאנס מותר להסתיר את הקול של הזמר על ידי סינתוזו, כי האקט חשוב יותר מהקול. חובבי ציון הם חובבי דאנס בדם. הקלילות שלהם מכרה 200 אלף הורדות בסלולר של "רוצה בנות", מה שאומר – תביא את זה בקצב להיטי בסבבה,
אביב גפן כתב איזו מלודרמה על אהבה לתגלית ששמה אלכס. אם תפסיק לאהוב אז, היא תוריד דמעה, אבל בלב שלה יש עוד המון פרחים שnישהו יקטוף. ובקיצור: לא נעים, לא נורא, למרות האובססיה. וגפן עוד הוסיף שורה נורא נוקבת כביכול:
הצדק נעשה: זוהי הגרסה של מחבר השיר הכי מפורסם של זוהר ארגוב ז"ל, שיר שבוצע לראשונה בפסטיבל הזמר בשנת 1982. היא הניחוח המתוק, היא הפרח בגנו, היא עולמו עם שחר, היא ברוחו ובלבבו. שיר געגועים. כתוב בסגנון שפת המקורות. מי
עורכי האוסף בחרו להשתמש במינוחים מתחום הפשע להצגת הנפשות הפועלות באוסף הכפול. בחוברת המצורפת מדובר על "סימנים מזהים" סתמיים (רגליה של ריאהנה מבוטחות במיליון דולר) "שותפים מזדמנים לפשע" (יענו בחיוך – שותפים ליצירה, להפקה להשד-יודע-מה) וגם "התיק הפלילי המלא" (האלבום
כמה מיוחד צליל החצוצרה של אנריקו ראבה, ענק הג'אז-חצוצרה האיטלקי. הדיסק שמציין חזרתו ל-ECM אחרי 17 שנה, הוא ג'אז מלודי ממדרגה ראשונה, לרוב בלדות מינוריות ומה שעושה אותו לעוד יותר מיוחד זה האינטרקציה עם ההרכב שהקליט איתו ביתו ביוני 2003.
זכרונות ג'ו דאסן. רוחות נוסטלגיה סנטימנטליות חזקות מנשבות מהשבעים. תשאלו את עורכי המצעדים של אז. הוא הפעים לא פחות ממישל פולנרף ומשארל אזנאבור ומייק בראנט. כמו מייק בראנט, גם דאסן אינו צרפתי, אלא אמריקני שעשה קריירה גדולה בצרפת. כמו מייק בראנט
אלבום שישי לכמיקל, הוקלט במהלך 2006 במרתף תת-קרקעי בדרום לונדון. הדיסק נפתח בדאנס סהרורי משהו – "אנחנו הלילה". השניים – אד סימונסנד וטום רולנד ממשיכים לפתח מוסיקת קצב אלקטרונית הזוייה-פסיכודלית בשיתוף פעולה עם מקצוענים אופנתיים כהקלקסונס, וילי מייסון, עלי לאב,
