למה איננו מאושרים? מפני שאנחנו לא יודעים די על אהובינו, כדי להסב/להעניק להם אושר. מה הם חושבים באמת, מה מסתתר מאחורי שתיקותיהם, חיוכיהם. הראל סקעת מייחל, שהעזר כנגדו יקח אותו אל מסתורי תחושותיו-משבריו – כדי להעניק לו (לאהוב) קורת רוח. הטקסט
מאיה בוסקילה, בחורה בוגרת, לוקחת טקסטים מהסוג שלא הייתי מעביר בפתק לנער בתיכון בגיל 14. כמה אפשר עוד למחזר את הקיטש הממוחזר, לייצר עוד אינסטנט. המוסיקה? הטון הכמו טראגי-עצוב מקבל פס קול דאנס לקלאב. נו, טוב מי ישים לב לקונטרסט, וגם
מחאה חברתית? חשש קיומי? למי איכפת. נחיה בסבבה. נשכח-נברח רחוק מכאן. לבכות או לצחוק או סתם לשמוח? הקרטל מעדיפים לשמוח. שיקפצו לנו כולם. קחו את הפופ פאנקי הזה ותקפצו במקום. לא לקחת לריאות. מוסיקה לא חם לא קר, לא תה
יש איזשהו פוליטיקאי (בפועל, חדש, בפוטנציה) שמוכן לאמץ את הטקסט כמצע לקראת הבחירות? בסך הכל די הגיוני – לא? שמחה במקום זעם, אהבה במקום מלחמה. בלי גדרות ודגלים, בלי מלחמת דתות? יש מישהו שמוכן ללכת על זה? – שיקום. זאב
מירי מסיקה אוהבת לקחת שירים אל שיאי הדרמה או המלודרמה. מרגישה ומתרגשת, והעיקר שהריגוש יעבור הלאה. אני לא נבהל מאמוציות יתר, בתנאי שאינן גולשות לממרח רגשי, הקיטש הזה. מרב סמן טוב המופלאה, המסתמנת ככותבת העכשווית של מסיקה, כתבה שיר על
אילן וירצברג שר על פסק זמן בין שניים שנפגשים לטעום מהאסור. שיר על אהבה בלתי אפשרית שיכולה להתקיים בזמן קצר בבועה האינטימית שלהם. היא הגיעה ממרחק. הוא המתין לה בבית הקפה. רגעים של התרגשות. "מערבולת מותר ואסור" של שני "עולמות
הצלחתם להכשיל אותי: זהו לא אייל גולן? לא? מי? לירון רמתי? כמעט אחד לאחד: הדיקציה, הטון. ההבדלים – בניואנסים קטנים. בקומוניקט שנשלח עם שיר הבכורה של לירון רמתי, בוגר כוכב נולד 9, מגדירים כשילוב בין הגשה שנסונית-צרפתית ובין המקאמים האורינטאליים. מילים-מילים-מילים.
הו. כמה רומנטי. כמה נוגה על רקע צליל האקוסטית של אריק קלפטון (טוב, אין פה משהו קלפטוני חריג) שיר שפול מקרטני כתב לננסי, רעיה חדשה. מסוג הבלדות שטוני בנט היה מתנפל עליהם לקראת כריסמס. תודו שזו מנגינה יפה, אם כי
גבר שר באמבטיה שלה. מה עובר לה בראש? מה קפץ לי לראש? הזמרת ליליה 1989. פעם טענו שזה שיר פרובוקטיבי. אז בדקתי: מצחיק, ציני, מפולפל. פרובוקטיבי? – ממש לא. מה שקורה שניות לפני שמים עוזבים את הגוף והדלת נפתחת. גרסת
שירה (טקסט) צרופה יפה מתנגנת בלחן פשוט כדי לבטא תוגת ההגות של אמיר פייס. מה בא להאיר לנו? מחזור חיים מן הרך הנולד ועד לסב שברקע (ילד, מתבגר, גבר) שאומר דברים על תחושת הסכנות האורבות בחיים, הפחדים מול רצון התעוזה,
צלילי גיטרה נוגים יפים פותחים חשבון נפש. את הדובר מאחורי הקול המדוכדך של גיא בוקאטי הייתי משכיב על ספת הפסיכולוג. כלומר – ראוי שיקשיבו לו עוד לפני השיר, העוסק בתסכול מתמשך, על פערים בין המצוי הרע לרצוי הטוב. וכך, לכל אורכו
הפשטות היפה. תמונה שבנויה מרשימת פלאשים, מספרת חיי שגרה של זוג, שאין בה לכאורה כלום, אבל כשהיא נעלמת, מרגישים כמה היא (השגרה) חסרה לו, כמה קשה ההתאוששות מהפרידה.תמונה קטנה שמציגה עולם שלם. משדרת אהבה גדולה, בלי להגיד "אוהב אותך" או
קובי אפללו ההמשך. כלומר – זהו ללא ספק קובי אפללו. הוא ולא אחר. המנגינה, הטון, הרגש והנשמה. אי אפשר לטעות. כמה ליטוף הרגשות הזה מוכר. האם הדברים נאמרים לזכותו? האם זה כבר אינו מעין "טייס אוטומטי" בכתיבה? אחרי שהאזנתי פעמיים ושלוש
יש אינפלציה בטקסטים כאלה. החיים תקועים. האהובה רחוקה. אם לא ממש יטוס – אולי יעוף מעל הגגות והכי טוב, שהיא תכתוב לו כדי שיפתחו הלבבות, ויתאהבו מרחוק. שורבט משהו. הקול המאונפף הרגשני מנסה להנשים את המילים במעט נשמה, כדי שהטקסט
חמש שנים בלי עלי מוהר, ויש תכונה באוויר. שרים את שיריו. ויש שיר חדש. אני שומע את טון הצער המוכר של נורית גלרון, ליווי פסנתר נוגה. האדם שמרגיש שחווה כבר הכל ועדיין, כשהוא מול הראי – מחפש את זהותו. "מה
בלדה נוגה, קדרות יפה, מלל מעט מתיפיף שיש בה גם מחשבה על עזיבת יופיו של העולם, גם לב שמתרוקן משדים, גם טביעה בים, גם מנגינות עם כינורות בלי כינורות, וגם שוקע ביופייה… או-הא. האם ברק ויס אכן מכיל את כל
מישהו מוכן לוותר על המושג "מוסיקה מזרחית"? למישהו איכפת לקרוא לשירים טובים שנוצרים כאן "מוסיקה ישראלית"? הבלבול הרי נובע לא משום אי קיום של ז'אנר מזרחי אותנטי, אלא מערבוב של תחומים חברתיים-כלכליים ומוסיקליים. מעולם לא יכולתי לשייך את עמיר בניון
מה הסיפור של צחי אלוש? מה "מת" בקרבו? עוד בנאדם שמחפש דרכו באפלה, תוהה על מה ולמה הוא לוחם? הניסיון להראות מצב של לחץ מגיע עד מטפורה על אדם מבולבל חסר תוחלת במצב קריטי (דם, ניגר, מונשם ממכונה) חיפשתי עזרה
לפי הקצב המהיר, נשמע כמעט פופ סיקסטיז, רק שהמילים הם לא קיטש של לב אוהב שבור, אלא ניסיון לחשבון נפש קטן בפרץ רגשות גדול והחלטי שאומר מבחינת הדובר – שחר של יום חדש. עדי הראל נשמע כמי שהקיץ מלילה חורפי
"לא סְתָם אני אוהב", שר אמיר דדון. סָתַם ולא פירש. ספרתי 22 פעמים את המילה סְתָם בשיר. אולי רצה לומר בפשטות – אני יודע שיש סיבה לאהבה. אבל הוא העדיף 22 פעם – לא סְתָם. אם מילים אינם הצד החזק
"רק תבקשי שאשאר… אר … אר. אר. אר" – מהדהד באוזניי קולו המקונן-מתחנן של ג'וש לכל אורך השיר וגם בסיומו. מהדהד ומנג'ז משהו. נו, שתיתן לו כבר להישאר, למסכן. מה היא אינה מבינה שהוא לא יוותר. תגידו Josh עדיף באותיות לועזיות
אתי לוי עומדת בגשם ומקוננת את מר אהבתה-אהובה, האיש שחי "חיים כפולים כמו סוכן חשאי". תחת מטר מהשמיים, ועם מוסר כליות ענק כמו לוויתן, היא קוברת הכל ומחפשת לה "רומן קטן בלי לעשות עניין".זה הסיפור. ז'אנר שירי הדיכאון המקומי לא
עבר כבר די זמן מאז השיר המקורי של שלמה ארצי. הוא נקרא בזמנו "מה רצינו להגיד" ונכלל באלבום "תרקוד" (1982) שיר מאוד אינטימי ספוג עצבות. פתאום הוא מגיע בגרסת כוכבי כוכב נולד לדורותיה – לצורך חגיגת העשור לסדרת הריאליטי, הכוללת בית חדש
"אורות העיר מכוונים אלי / עוצם את עיני כדי לראות מה שאת רואה / עשן התבהר נשימתי נעתקה / חציתי כל שבעת האוקיינוסים / כדי לאסוף כל רגע מושלם / הכוכבים הבהירים ביותר הם נופלים … הלילה הארץ האבודה שייכת
כשהמילה "רגש" היא מטבע עובר לסוחר, יש דרישה גוברת ל שירים "מרגשים". נדמה לי ש"כוכב נולד", תוכנית הקאברים עתירת הרייטינג, היא שהפכה את מושג ה"ריגוש" מטבע לשון לאומי. ולדי בלייברג שמגיע משם (כוכב נולד 7), מציע שיר המורכב מכל מרכיב שאומר
הטענה שלהקות רוק מקומיות נשמעות לעיתים הרבה יותר אותנטיות ו"אלטרנטיביות" כשהן עוברות לאנגלית, מקבלת חיזוק בשיר הזה: מוניקה סקס חוזרת לימי ניו-יורק שלה 1995-7, שירים שנוצרו בתקופה ההיא, כששהו בברוקלין, שהוקלטו עכשיו ויצאו ב-EP מיוחד לקראת סיבוב הופעות החורף של
נשאלת השאלה למה אדם שברח מבית משוגעים, חייב לחזור אליו? יהונתן גפן בשיר הקצר לא נותן תשובות מפורטות. אבל מסקנת המשוואה (ישראל=בית משוגעים) ברורה: ידעת שאתה עוזב את הארץ כדי לחזור … או בלשון השיר – "אסור למישהו להתחיל/ איפש שהוא
השיר החזיר לשאלה, שמזמן לא נתתי דעתי עליה: האם האושר הלא מזוהה ומוגדר שלי הוא אותו אושר לא מזוהה שמאיר גולדברג את דני גלבוע מתחבטים בו? המוח שלנו לא תמיד מזכה אותנו בתחושה הזו. הוא נוטה דווקא להשאיר אותנו מתבוססים בשגרת חיים, או
העיתוי מכוון? האם מושיק קליפר שמר השיר במגירה כדי לשלוף – עת המחוגים יתחלפו ל – 2012? מה הבעיה? לגיטימי בהחלט. אפילו רלוונטי. ערב השנה החדשה, לא?לדובר שבשיר לא ממש בא לחגוג. מנסים לשכנע אותו להזיל דמעת שמחה בערב הזה, אבל
לא בטוח שברק פלדמן סיפר לצביקה פיק מי זו הרוני הזו. לפחות לפי הביצוע, לפיק לא הכי חשוב. אני גם לא מאמין לו, כשהוא שר שהוא רוצה לדעת/ללמוד משהו עליה ועל עצמו. מה בדיוק? צביקה פיק בא לעבודה. הוא לקראת
