יועץ נישואין היה מאמץ השיר הזה: הבחור אינו מוכן לוותר על היחסים ביניהם, גישתו בסך הכל אופטימית. כותב המילים התאהב במטפורה הימית: אונייה בים סוער = הזוגיות. האונייה עדיין כאן, אנחנו בסדר עדיין לא טובעים. יותר מדויק: אם רוצים באמת – אפשר
ומה אם אומר שזה מרגיש לי קיטש? מה קרה לי? גם אני כותב "זה מרגיש" כמו רבים מכותבי המילים של ימינו? מישהו אמר לי: עזוב אותך: אל תילחם ב"זה מרגיש". הוא ניצח. השפה קיבלה את הצירוף לשורותיה. אז כן, אם
מי המאושרת? נדמה לי שגם אייל גולן לא ממש ידע מה אלי קשת וצ'ולי זכאי יספקו לו. האם הצמד קיבל הוראות – בנוסח: ספקו לי קיטש הכי דביק, שיר אהבה שיעניק לה שלמות כזו – שגם אם שמיים יפלו, וים
אנחנו בשיעור באינטרפרטציה של ביצוע. הדגש הוא על ביצוע. חייבים לשמוע לפני גרסת עמיר בניון לשיר את הביצוע המקורי של עוזי חיטמן ז"ל, שכתב ושר את השיר האהבה הזה – כדי להבין לאן כל מבצע לקח את השיר. הרעיון לקחת פסק
הטקסט הזה במקצב דאנס מהיר? עידן עמדי מעלה התלבטות בין הראיה הפסימית שלו נוכח אירועים טראומטיים (מלחמה) המתרחשים בחוץ להשלמה האופטימית שלה – שיש להמשיך לזרום, לחיות כי "יש עוד דברים יפים לראות". אז כן, הייתה אפשרות לבחור במקצב איטי,
אתם שואלים מה פתאום אגם וואנקה שבניו-זילנד בשיר חדש של קרן פלס? גם אני שאלתי. ואז צדו את עיני דברי הסבר שהיא עצמה שלחה לתקשורת: לדברי פלס, על שפת האגם הקסום הזה כתבה שיר ראשון אחרי שנים על רקע אהבה
את הכמיהה לאהוב מביעה תרצה אתר באמצעות מטפורת הגשם. בוא הגשם מסמל את סיפור ציפייתה. הגשם הוא ברכה. ירווה את האדמה הצמאה, כמו שבוא האהוב יספק את תשוקתה (סיטואציה ארוטית) האנלוגיה מתבקשת. הביטחון שהוא יבוא מתנפץ, אבל היא מנסה לא
גימיק לקד"מ: מיקי חימוביץ', ערוץ 10 לשעבר, מקריינת בבית האחרון של השיר. ואכן הכותרת היא: "מישל אברג'ל מארח את מיקי חיימוביץ'". לא פחות. בטקסט יש גם "שדר עם קול רדיופוני". אפשר היה לארח גם אותו, אבל מה יהיה עם האטרקציה.
צליל המתח-הדרמטי בפתיחה מקדים נרטיב שחולף במוחו של המספר: התרחשות לילית במחלקה שנרשמת כשיר מלנכולי חרישי. נפשות פועלות: האחות רחל, הזקן שלוחש בפולנית "אמא אמא" ומלטף רגל קטועה. שחר בן-חור מתאר סיטואציה בשיר קצר במראה, בקולות ובתחושה. המראה – מחלקה
צביקה פורס מרגיש "תאונה". תקראו את הטקסט הביזארי, תרגישו גם אתם את ה"תאונה". "כולנו בעלי מום", "אף אחד לא חי לנצח/ אלא אם כן אתה מוצאת הדברים שלמענם את מוכן למות", "אני יכול להיות האינדיאני שלך/ אתה תהיה האמריקני שלי".
קובי אפללו מערבב מיני הרהורים על היחס-פער בין חיים-מציאות, אמנות השירה, חיי האמן, קהל ובמה: "כל יום נולד חלום ומת במציאות", "על נייר מרוסקות פיסות של נשמה", "מסע ארוך בתוך רכבת הרים", "קורא שר לכל מי שליבו מוכן". התפר שבין
הוא מוכן לכרוע ברך לפניה. שבילי פרחים יפרוס לה. הו-הא. מה עשה היה עד עכשיו כדי שתישאר? נתי דבח: מה קרה שדווקא עכשיו בכייה פוצע אותו? אני מסרב להאמין לגבב התחנונים הזה של האוהב, שלפתע התעשת והבין שהייתה לו מלכה,
אני מזהה את "הצליל של פילדלפיה" (Phily Soul) על הפתיחה. כמה טוב שהאמריקנים המציאו לנו ולפורטרט את הסול והפאנקי ואת תזמורי הגרוב האלה. מה היינו עושים בלי. פורטרט חוזרת מהכפור. מנהרת הזמן: תבקשו לרדת ב-1989. "אחד מהרכבי הפאנק הראשונים בארץ" נכתב בקומוניקט.
מלודרמה שנוסקת לשיאי הרגש. על מה ולמה? זירת ההתרחשות – מרפסת. היא מתחילה דווקא מאווירה נינוחה: על כוס שמפניה – שיחות לתוך הלילה. ואז עולים זיכרונות על הבן של השכנה שיצא מהארון (נו, מה דרמטי בזה?) אחד ש"עשה סמים בהודו"
על הנייר, שחור על לבן, טקסט של טרום סדנת היוצר. אהבה ושברונה. האוהב מקונן, מבקש, כואב, מרחם על עצמו. תשפוכת שאפשר לקבל מכל אוהב נכזב. אבל אז מגיעים הטון, המנגינה הסימטרית, הרגש הכן, הקליט-לכל-אוזן. אדם גורליצקי נע בנתיב מיינסטרים מחניף,
נראה שדוברה (בריאן מולקו) של פלסיבו (או פלצבו) זקוק ליותר מאשר תרופת דמה כדי להשיג את אפקט ההרגעה. אחרי 15 שנות פעילות, שישה אלבומי אולפן – מנסה השלישיה EP חדש. B3 הוא שמו של השיר כמו שמו של הדיסק. והנה
המיינסטרים המקומי נהנה משגשוג עילי בוטנר, נתן גושן, קובי אפללו התבססו בפסגה. ברור היה שיצוצו עוד פטריות. הקרקע פורייה: הקהל אוהב מתכונים Mellow מלנכוליים, מלו-דרמטיים מרגשים של זמר משתפך ששר משהו על כמה לא-הכי-טוב לי, המציאות קשה, אבל לא נורא,
אם אני תחנת רדיו – שמשדרת הרבה פופ קליט לכבישים – זה להיט השבוע שלי. בוקר, צהריים ערב. אם יש כוכבת שנולדה בגדול – זוהי קלי קלרקסון. 10 שנים אחרי שזכתה בעונה הראשונה של "אמריקן איידול", מכרה למעלה מ-20 מיליון
ככה לא שמעתם את אדל, אבל הביצוע שלה לשיר הנושא של סרט בונד החדש – נשמע לחלוטין ג'יימס בונד. בלדת פסנתר שחוזרת עד המוסיקה של מלחין בונד הנצחי – ג'ון בארי כולל התזמור העשיר המוכר, הטקסט הדרמטי היצרי – "אתה
נו טוב, כמה פעמים אנחנו יכולים לשמוע, שאנחנו יפים כמו יהלומים בשמיים? ריהאנה לפחות נותנת לנו להשלות את עצמנו. ריהאנה עסוקה רוב ימות השנה בלהיט הבא שלה. בלהמציא עצמה מחדש. היא אינה משלה את עצמה – יש לה נתונים: שימו
יש משהו מאוד אופטימי בהתחלה. אפשר למחוק חלקים מהעבר. להרגיש רוחות חדשות. ג'קו אייזנברג (זוכה "כוכב נולד 4") מבקש "הכל מהתחלה". בדף שנשלח, מספרים כי חזר אחרי שנתיים באמסטרדם. השיר נכתב במהלך השהות שם, ומתאר המאבק בין "חופש הרחוק לרצון
סיים את ההרפתקה המחודשת עם טייק דאת? הגיעה השעה לבדוק מחדש את יכולות הסולו שלו? מרובי ויליאמס, מי שזכה במספר הגדול ביותר של פרסי "בריט" (17) אתה מצפה לשירים על-זמניים. אבל לקראת אלבומו החדש Take The Crown שיצא בנובמבר, הוא
ראיתי את הקליפ. יש בו סמיילי. פרצופים מחייכים. רוצים להצחיק. בחורים בתחתונים אדומים מנגנים גיטרות. הבחורים לנדא את ברזילי שרים "מסתובב ונופל עם עצמי". לא דרמה, לא הומור. לא תוכן, גם לא יומרה (לתוכן) צחוקים. סערה קטנה בכוס מים. בנאדם
מיי פיינגולד שרה הערכה מחדש של יחסים על רקע הזמן שחלף: בפרספקטיבה של זמן, אירועים הופכים קיצוניים – טובים מאוד או רעים מאוד – פחות אפור – יותר "שחור – לבן". הזיכרונות הם כתמונות ("רגעים תלויים על הקירות") – מעוררים
לא יודע למה האמנתי שיהודה סעדו לא יתיישר על נתיב מוסיקת הכפיים ה"מזרחית" המקומית. והנה זה קורה. טקסט אינסטנט, מוסיקה – קצת פחות (אינסטנט), ורק קולו האקזוטי יהיחודי מזכיר את פליט "כוכב נולד" 2005. סעדו (או יועציו) הגיע כנראה למסקנה שבמציאות
לפי השיר הזה, המחאה החברתית מאחורנו. חוזרים לבעיות יום-יום. כלומר – הבנאדם מול עצמו. "נראה טוב אבל מרגיש נורא" (לנדא את אורן: בעברית תקנית צ"ל נִרְאֶה – זמן הווה) מה הפיתרון? "פסיכולוג מאשים את ההורים" (חבר'ה, גם בצחוק – לא
מה קורה ללב? I'm wearing my heart on a noose – כורך את ליבי על חבל. בלי ג'ו ארמסטרונג מקונן שברונו במקצב mid-tempo, כשרק צליל גיטרה פריך מלווה אותו בפתיחה בצורה אפקטיבית לפני שאורגן נכנס לתמונה. סוג של שיר שיכול היה
מה יהיה בסדר? איך יהיה בסדר? סתם "יהיה בסדר" Don't Worry Be Happy. ואולי לא הבנו את כוונת "המשוררת". נו, טוב הבנו שדניאלה בוס מסתמכת על ביטוי שגור בשפה, על ה"סמוך" המוכר – "מה אתה דואג, יהיה בסדר!" יהיה בסדר,
יונתן כנען נוסע בכבישי אמריקה, עמוס בעזר כנגדו, בטן גדולה, ולמרות הכל, עדיין מקווה שמשהו עוד שומר על הקשר ביניהם. שיר דרכים של סינגר סונגרייטר, שמספר את הנרטיב במהימנות. המנגינה, הטון, ההפקה המאוזנת – הם סוג של שיר אורבני על
"קצת" היא מילה שחוזרת לאורכו של השיר. רוני דלומי מנסה לכמת מצוקותיה של מי שמאבדת שיווי משקל, מתקשה למצוא אחיזה, מלטפת הפצעים, מטפסת על קירות, מחפשת בכל הסמטאות החשוכות את מה שאבד לה. "קצת" היא מילה סתמית שאינה מצליחה להבהיר
