סינגל חדש

גלעד כהן מספק שיר שני על טראומת כישלון יחסים בינו ובינה (אחרי "להרוס דבר כל כך יפה"). הפעם הדובר בשיר מסוכסך עם עצמו ("הכל יוצא לי לא נכון") על רקע אי יכולתו לתקשר עם אהבתו. הוא מצפה ממנה להכיל את

איך אמר פלאטו: ומה אתם עשיתם בשביל מדינה? אנחנו עם הקוטר. מהקיטורים שהולכים כאן אפשר לעשות פצצות אטום, אבל ללא מרעום. מישהו אחראי על הזרם בסניף המרכזי. זה לא אני, אלא מישהו שם מלעיט ומאביס ומפטם בתוכניות ריאליטי. שיתבייש. הוא

מילים יפות חוברות לקולות הלב. כמה הגיעו ללב? אצלי נעצרו לפניו. מאנו לחלחל. קליט כזה, מחניף כזה. אז מה קרה לך? גערתי במבקר העגמומי שבי? והוא השיב לי: מה לעשות, אבל השיר נשמע מסוג הקומבינות המחושבות-ממוסחרות. לוקחים איזה גבב קיטש

כשמכשירי הניווט הערכיים והנפשיים יוצאים מפעולה, חוזרים לתפילה, במיוחד כשמשק כנפי המלאכים נשמע קרוב. אשרי המאמין בהשגחה. הבעיה? הדובר בשיר רוצה להיות אדם טוב יותר. להתגבר על חולשות אנושיות. לעלות על דרך נכונה. מי ייתן לו את העצות המועילות אם

ותודה לפסטיבל הפסנתר מארח  2011, שהפגיש את אביתר בנאי ואביב גפן, שגילו לפתע שהם בעצם מאוד דומים למרות השונות שבניהם. כל כך גילו, שכתבו ביחד שיר. תמיד תמהתי איך שני יוצרים יכולים לכתוב ביחד גם מילים. אבל הנה – ראש אחד.

אמיר דדון מחפש פינה חמה של אהבה, מוכן – "להשתמש במה שבא" ממש כמו הזונות בלילות, שאף הן מעניקות סוג של אהבה. הדחיפות למצוא את החום הזה היא תוצאה של מודעות לזמן החולף, שמחדדת את התחושה, שאנשים אינם מממשים דברים

שי דיבו משכיב בחורה על ספת הפסיכולוג. מתיימר לדעת עליה יותר מאשר היא יודעת על עצמה – הבריחות והחולשות שלה, הסדקים הקטנים, והתחרז לו גם סתם "חולשה לרקדנים" (למה?). יש לו אפילו עצה מועילה לגברת הסובלת והמתוסכלת: "את צריכה חיבוק,

זה אינו המקום הרחוק (המסוים) "אחרי הים" – שאליו התכוון יהורם גאון בשיר של עמוס אטינגר. שרון מולדאבי, בטון הקול הנמוך ה"ג'ים מוריסוני", מייחל למקום הכי אבסטקרטי, לאותה ראשוניות ותמימות של גן העדן האבוד ("יש מקום שאיש לא ראה") שרק

הקלילות הנסבלת במונולוג של רמי פיינשטיין. מה שהוא חושב על שגרת חייו. נסבלת – כי הטקסט, שנהנה משירותי המוסיקה, מנסה לדלג מעל הנדוש בהומור מעט ציני ואינו מצליח. "יכול להיות הרבה יותר גרוע, לפחות אני יודע לצחוק, מישהו חייב להישאר

כולם מתלוננים שרע. ומה זה – לא שיר תלונה? בא אלישע, יענו איש "המחאה", ואומר שהרבה יותר קל לכסות את העיניים. ואללה. גם הוא מכסה את העיניים. גם אני. גם השכנה ממול. אבל מה חדש? מה המסר? הטקסט קלוש. פשטני. "הציבור מעדיף

"ילדי החוץ" מוציאים לפועל את הלחן המחניף הזה של עילי בוטנר, שממשיך בדרכו כפרויקטור של המוסיקה שלו. הפעם – פס קול של מה שנשמע סיפור טראומטי (משפחה שהתפרקה, מחלה שגדעה) השייך לעבר. האם המוסיקה מעצימה את עומק העצב והגעגוע שמשדרות

הוי, איזה לילה משעמם עבר על העולם ועל ההסטוריה. כמה נתן אלתרמן הבין בתקשורת – יעיד השיר הזה. לתקשורת לילה כזה הוא אסון. לילה שבו לא ארע דבר רע, שום צונאמי, שום מהפכה, העולם עדיין בריא ושלם. מוטב שישקע בתהום

התועים והתוהים בדרכי החיים מחפשים תשובות תוך נסיעה בדרכים. צילי ינקו יוצאת מהכרך מלא העשן לחפש אלוהים בכביש הערבה, ומגיעה למסקנה שצריך אומץ לב לחיות באהבה כדי לגלות את רוחו (של אלהים). מה צריכים לעשות בשביל זה? להקשיב לנשמה שלך…

דנה ברגר בחרה להפוך את סערת הנפש שבין מציאות להזיה למלודרמה שעולה ומטפסת לשיא.  השאלה הנצחית והלא פשוטה: האם זו המוסיקה שהטקסט (הלא מוסיקלי) המתין לה? יזהר פרונט השתמש בז'רגון צבאי כדי לתאר הזיותיו הקשות: "טעונים חומר נפץ", "אני מעכב

איך/מה רוצה אורי שביט? – לסיים את הדרך בינו ובינה? ללמוד מחדש לעשות אהבה? התיאורים אומרים אל-חזור – "מה שהיה הוא שהיה צריך לקרות" או "גופותינו מוטלות" (הכותבת נסחפה עד אלוזיה לא מוצלחת לשירו של חיים גורי – "הנה מוטלות

הבעיה בשיר הזה, שנוצר עבור פרויקט "הקול עוד נשאר 2012", שירי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שאם אינך מכיר את הסיפור המדויק שמסתתר מאחורי המילים – לא תגיע לחוויה הרגשית, שהניעה את עידן עמדי ליצור אותו. נכון, מאחורי כל שיר קיים

הטון והאווירה מממשיכים את הסינגל הקודם של אמיר לביא "לעוף", אלא שהפעם הם משמשים לשיר על תסכול-דכדוך. אני נאחז בשורה "מלחמות שורפות אותי" שמשאירה בי סימן שאלה: האם הכוונה למלחמות מטפוריות או למלחמות ממש, שהרי רבים שחוו מלחמה – שרופים במידה

עומר אדם הצטלם מראה רטוב לשיר הזה. לא יכול להיות שאלו דמעות. כלומר לא הגיוני ששפכו לו דמעות על הראש . פרט לכך, התמונה לא משדרת דיכאון כמו בשיר. פנים אופטימיות. הכל בסדר. אני הרי לא מאמין לצליל מהיבבה שעולה

יש שירים שראוי להפקיעם מביקורת. תקשיבו להמיית השיר. זה מספיק. שחר אבן צור דמיין שר מרחש ליבו של לייב ראזנעטאל, שחי בגטו וילנה ונרצח ככל הנראה במחנה קלוגה. השיר שנכתב ביידיש, לקוח מתוך המחזה "גטו" של יהושוע סובול, שאף תרגמו. הוא

טל שגב מציע רשימת מצאי של הצעות מה לעשות עם חייו ("אולי … אולי… אולי") שבסופו מגיע משפט – "זה לא שיר אהבה אבל מזכיר לי אותך", וזאת – אחרי שכבר אודיע – "אני רוצה אותך קרוב". אז מה הוא רוצה:

קול מלוחשש, טקסט כאילו-דרמטי (קר לה ורע לה, אבל יהיה טוב) אבל רזה מאוד, פונקציונאלי, משרת הפקה אלקטרונית ממוקדת לרחבות הקלאבים. הוא (הטקסט) חמק ממני, הלך לאיבוד בתוך הקונספט של ההפקה. הצלילים הכניסוני קלאב המוני שבו הסאונד משרת אווירה. אמילי

גבר, תפסיק לבכות. אתי ביטון אינה רוצה אותך "על אהבה כואבת", היא רוצה אפילו ש"תגזים" בשבילה, יענו בקטע שגם אם לא בא לך, תגיד לה שהיא המזל של חייך. מצידה, כדי שזה יקרה, גם היא תשקר, תזייף חיוך. נחמד –

כרגיל, עמיר בניון מאתגר. אני חופר כדי לרדת אליו. מצד המוסיקה – זה הוא: המנגינה, הקצב, הקול הדרמטי שנוסק באותו טון נשמה שמנסה לגעת בספירה אחרת. אבל נדמה לי שהטקסט כאן הוא ה"סיפור". אנסה לבדוק על מה הוא חופר: בניון

זרם מחשבותיה מוביל למסלול של חלום, סיפור, תחינה לאל. חלום של מקסם שווא, סיפור על יחסים (לילה במיטתו … לילה קשה), התחינה: בקשה להיחלץ ממסלול היסורים, להינצל מהמצב הקשה – "למד אותי לא לפחד יותר מכל מה שחסר…" הטון, המנגינה, העיבוד

 אני בראש עם אהוד בנאי כבר על הפתיחה. גם לי הרופא אמר אותם הדברים, ואשכרה אני הולך, חוטים משתלשלים מהאוזניים, המוסיקה מגבירה לי צעדים, זה אכן מעניק לגוף ולנפש נקודות זכות. כמו בנאי הולך ישר, משתדל לשמור על קצב, מריח