הקופצניות והאה-הא-הו-הו עשו לי הרגשה אפרת-גושית, אלא שההשוואה לא תעשה טוב לסמדר אקראי. דווקא העיבוד וההפקה של גיל לואיס מאפילים על האינסטנט הזה שמוגש רוק פאנקי מהיר וחטיפי וגם משפרים אותו מקצה שיפורים: עבודת בס יפה, כניסה אקוסטית ביוניסון עם הקולות.
אני רגיל ואוהב לשמוע את השיר הזה במבטא המרוקאי של שמעון בוסקילה ("יא מאמא"). זה ייחודו, זה מה שעושה אותו כל כך אותנטי, כל כך מפעים, מה שמבליט את הקשר בין עידן רייכל כמלחין אוניברסאלי ובין בוסקילה כזמר-יוצר עממי מקורי.
יש שתיקות, יש עצב, יש סתיו, יש שלכת, יש לב, יש גשם, ואיך לא – שמש. ניחשתם נכונה: כל החומרים השקופים שמרכיבים שיר אהבה. ולא רק: היא בגוף שלו, בין הקירות שלו, היא הגבול, היא לחיות או למות. נו, אז איך
מירי מסיקה, טון מדוכדך, בשיר אהבה נכזבת, מתחננת-מתפללת לחזרתו, נאחזת בספק בהחזרת הגלגל לאחור, נואשותה מולידה גם תלות בע"מ פילה ובכוחות עליוניים ("אולי יש בשמיים מלאכים ששומרים טובים ששומרים עליי"). פשטות הלחן והמילים, קצב מידטמפו, תזמור מאוזן בין אקוסטי לחשמלי, מעברון
מצחיק קצת לומר – חיים משה "מתמזרח". צחוק, צחוק אבל בשיר הזה הוא מקבל עליו טוטאל תכתיבי הז'אנר, כאילו כדי לזרום על האוטוסטרדה המסחרית. התוצאה: זה לא חיים משה. זה עוד זמר ים תיכוני מהשורה. הטקסט – מהסוג של שלושה
לבן ארצי הייתה זירמת מחשבות על עצמו ב"מדינת הצער". זה נשמע כמו – אין לי מושג מה אני רוצה מעצמי – אבל על הכביש אני המלך וכשאני לא רגוע – פותח מחשב לראות מה חדש בחדשות. תגובה צינית על המחאה
ליאור נרקיס, זמר הפשטות העממית הקולחת, הפופ הים תיכוני המקפיץ והמבדר, מעולם לא נגע בטקסט "אלתרמני" כזה, והנה ממש "אלתרמן" במשקל, במבנה ואפילו בתוכן. האסוסיאציה המהירה מאוד – "ניגון עתיק" אם תרדנה בליל דמעותייך, שמחתי לך אבעיר כצרור תבן. אם
העולם-החיים אינם מושלמים? זה כל מה שמרב סימן טוב באה להגיד? וגם: אם לא מוצאים תשובות, יש עדיין שמץ תקווה. מסוג השירים הסתמיים שמנסים להגיד עוד משהו קלוש-נדוש על מהות החיים. שרה שקט, עדין, מהורהר, צליל אקוסטי שמשאיר אותה בקווי המתאר פולקיים
בלי להפחית כהוא זה מהביצוע המקורי הנפלא של עופרה חזה יאסו מעניקה עומק מחודש לשיר. לא תמיד שירת רגש שמטפסת לשחקים מוסיפה מימד אותנטי, במיוחד בתוכנית כמו "כוכב נולד", שמעצם טבעה גורמת למתחרים לסחוט מעצמם הרבה רגש. החשש הוא של
זה קיץ, או כמו ששר יוני פוליקר "זמן רדוד שטחי". החום מביא איתו משהו אחר? לא מי יודע, גם לא הכי חשוב. כמו שהטקסט נשמע סתמי גם המוסיקה הקצבית אינה לוקחת למקומות יצירתים גבוהים. השבוע ראיתי את יוני פוליקר בהופעה
יומרה לעיתים מערפלת יותר מאשר סוללת דרך לקורא ולמאזין: "היופי לראות את הדרך קצרה/ ויד שנמתחת לתוך מטרה" – משפטים שמנתקים אותי מהשיר. מה זה? האם הוא ממליץ על הדרך הקצרה, כי הדרכים הארוכות מובילות לכישלונות? כלומר – אם מגיבים
אוהד לוי מנסח את הישראליות. מסתבר כי הכי טוב לבדוק את הצביון שלי-שלו-שלך על כביש ראשי. שלא נדע. בעיקר אלימות. מגבירים רדיו, כי תמיד אנחנו על תדר אסון. כנראה שגם גולדסטאר קרה לא תרכך. אבל גם גולדסאר היא חלק ממציאות.
רגע, היא מתגעגעת אליו או אל אמא שלו? מה היא מכניסה את האמא? תשאלו את Henree, המפיק המוסיקלי שתפס כזה ביטחון, שמאמין שמתאים לו גם להיות תמלילן, ועל כך נאמר: אשרי המאמין. כלומר – קשה להאמין. אבל מה: שרית חדד
אני קורא את הטקסט של עידן עמדי ולא הכי מבין למה חותר המשורר, כלומר מה הוא רוצה מחייו? רוצה לזרוק את מה רחוק? ("את זה"??) מי הם הפקחים בשיר שלו? למה בא לו לצעוק? האם זה שיר מחאה סוציאלי? (פושטי
שלומי שבת שר שירי אהבה קלילים. נקודה. אני קורא הטקסט, ומנסה להבין מה כאן שלומי שבת באמת. שלומי שבת באמת הוא זמר נשמה עממי שבא להנעים. לא משהו מעבר. היומרה – ממנו והלאה. היא בנשמה, הוא רוצה לאחוז בכף ידה, רק
גם הדמיון הוא לפעמים ים, ים גדול של הזיה. מה יש לנו בחיים אם לא לפנטז משהו על עצמנו, מעצמנו. ובדמיונו נסחף מאיר גולדברג עד לאטלנטיס, אותו אי וממלכה דמיוניים קדומים שלפי האגדה שקעו בים, ועשה ממנה מטפורה – "בא
"נשמה" היא מילה עוברת לסוחר במחוזותינו. עושים בה שימוש כמעט בכל קונטקסט ("נשמה שלי" –הוא ביטוי המוני שגור ונזיל במובן של אהוב-אהובה) . היא מגיעה גם לשירים המולחנים לעיתים בקלות בלתי נסבלת, כמו השימוש שעושה בה אודי דוידי בשיר השני
אילו אני הנערה/בחורה שבשיר, הייתי מתקשרת למשטרה. למרות שנטשה אותו – הוא הולך לכבוש את ליבה – "ולא חשוב לי איך". וגם "ועכשיו הכאב נגמר והכוח חזר". אם הכאב נגמר – למה שלא יניח לה. אבל הוא מרגיש ש"הכוח חזר",
תחושת זרות של ישראלי בחו"ל עלולה להיות מוקצנת, כשנמצאים במצוקה. תומר יוסף כותב על מצוקה בטוקיו, שהחלה אחרי שטעם טעם של "פרח מקומי". המועקה נוצרה על רקע הטראומה – נופל על מדרכה ונזכר בערגה במדרכות של יפו בלילות, כי אפילו
יסמין אבן משגרת 19 שירים באלבום אחד. הרבה מאוד דואטים, גם סולואים שאינם שלה – שאינם תורמים להאחדה ולאלבום ממוקד. בחירת הטקסטים אינה מציגה אותה כסינגר-סונגרייטר מאחר שהיא מותחת את המוסיקה על פני קשת מאוד נדיבה של כותבים-משוררים, עד שלעיתים יש
יהודה פוליקר מתגעגע למה שנראה כמיתוס, וכואב מציאות מאכזבת שבה נעלם מהנוף דמותו של לובש המדים הקשוח שמגן עלינו בלי לבכות, אולי ערגה לדימוי סמל הצבר "יפה הבלורית והתואר" בעבר. "גברים קשוחים שלא בוכים כבר לא תמצא בינינו", "אחים לדם".
מה היא רוצה להגיד למסכן שאליו היא פונה? שהוא שבור והיא בסדר, אבל מצד שני לא התכוונה לעשות לו את זה? נו, באמת מה זה השיר הזה, שאין בו כלום. אני ממש אוקיי, אומרת הדוברת בשיר, אני ממש על הכיפאק,
קודם כל: איזה קול. כוכב נולד קטן עליה? שנית: הכינו ממחטות נייר. כמה שיותר. דקלה אחראית לדבר שיר ההתייפחות רווי הדיכאון. יש מי שמאמין כי זמרות דיכאון אוריינטאל זה מה שהולך לעשות את הכסף הגדול. מתקינים להם עיבוד מיתרים שופע
לא עלינו לגמר באירוויזיון בדיסלדורף. אני יכול להרגיע את דנה: לא נורא. שום אסון לאומי לא אירע. באשר לקריירה שלך: כיוון שלא הגעת לדיסלדורף מהר גבוה, גם המדרון אינו תלול. זמרים וזמרות יודעים לשרוד את המעידה בתחרות הזו. תגובות: פה
שירת ה"אנחנו" שכתב אהוד מנור ז"ל כנציג העם ("אחים אנו ואחיות"), אומרת: אם למדנו משהו מהעבר, המחר שיגיע יהיה טוב ("חדש ויפה וטהור") כי בסך הכל אנחנו יכולים – "גילינו את סוד הקשר". טקסטים כאלה, שמדברים בשם עם ומדינה, כבר
הטקסט שחור על לבן עלול להתפרש כנפל טקסטואלי פטריוטי נורא, גרוע שבגרועים. זר שלא מכיר את המוסיקה המקומית הישנה (להקות צבאיות) – כנראה גם לא יבין את ההומור המוסיקלי של מאור כהן, ויש כאן הומור פרודי בעיבוד נוסח הלהקות הצבאיות
מיקי גבריאלוב של השנים האחרונות מסובב גלובוס. טרובדור ארצישראלי שהוא כור היתוך של סגנונות: יווני. תורכי, בזמנו – מלחין הבית של אריק איינשטיין, בעל אוריינטציה של חבירה לשירי משוררים (ביאליק ואלתרמן) יש תחושה שבבגרותו – גבריאלוב לא ממש החליט מה הוא
האהבה ושברונה מצמיחים עוד ועוד הררי מילות רגש, ומעט מאוד שירים מקוריים. עוד לפני שאעבור ללחן ולביצוע – כותב הטקסט עשה שימוש בכל דימוי וקלישאה אפשריים לעוד גבב מילים שדוף-שחוק-חבוט על הנושא. לילה שחר מול חלום עטוף בלבן. וגם הפער
גרסה סופית לנציגת ישראל? הרבה שונה מהקודמת? ממש לא משהו שישנה את הסיפור, אלא אם כן היא הולכת להרביץ הופעה הורסת שתכניע את האויבים שלנו. מה דורש אירוויזיון אם לא משהו אינטרנשיונלי, אלא שלא כל משהו אינטרנשיונלי חייב להיות קונפקציה
במציאות שלנו התחרות קשה: בטוח ששיר ביטון רוצה להיות המלכה החדשה. האם תהיה? לא פשוט: כוכב נולד, שממנו באה הציב לפחות אחת בז'אנר המיינסטרימי שלה – שלא תעשה לה חיים קלים – שירי מימון. אני לא אומר נינט – כי נינט עשתה שינויים
