שירים ישראלים חדשים

כולם רוצים שירים פשוטים, שר שלמה גרוניך, ומתברר כי דניאל סלומון הגיע רק עכשיו לאותה מסקנה – "כולם רוצים לשמוח/ לרקוד בכל הכוח/ ורק לשיר את השיר הזה"… וגם "לחיות מהר ועל הקצה" אלא שהוא – "רוצה לרדת לקפוץ מהרכבת".

"אני חרש" – באינטונציה הזו יכול היה להפוך ל"אני יורה" על משקל יהונתן גפן. המרחק בין לא לשמוע ובין לירות – כמה שזה נשמע מבהיל – עלול להיות קצר מאוד. כי החרש אינו שומע אבל הוא רואה. איך הופכים נכות/

הבנאדם סובל מכאבי אהבה. שימו לב כמה מילים קשות גוייסו לתיאור הייסורים: להבה שורפת, דאגה נצרבת בעור, האהבה רוצחת כל רגש, השקית אותי כאב. יוני יעיש גייס כל מטפורה כדי לזעוק את מר אהבתו. זה שיר פשוט, אפילו פשטני בדחיסת

סער בדישי כתב שיר על סיטואציה קשה. יחסים בינה ובינו. לא רק שהיא מרגישה דפוקה ביחסים איתו, היא מביעה את התחושה בציורים, שהיא מסתירה ממנו (כן, יש אמנות בסיפור). היא בוכה-מפוחדת-מחכה לנס, וכשהיא כמעט נרדמת הוא נכנס עירום למיטה. ממשיכה לחיות

נינט מנמיכה טון כדי לשיר על תחושת הלבד ולטפס בסולם הדרמה לזעקה מרטיטה.  מהי תחושת "הלבד" הזו? היא סוג של ניכור גם מעצמך בחיפוש המתמיד למצוא את עצמך, ולו פעם אחת. זה כמעט כמו הרצון לתמימות של הילדות, שכמעט בלתי אפשרי

מה לוקח את שלמה בר אל "סיפורי אלף לילה ולילה" של המשורר מורסי ג'מיל? בר מפקיע את המילים מחלקת האגדות והופך את השיר לקריאת אס.או.אס לאהבה – "האל אהבה, הברכה אהבה, האור אהבה" – זועק בר. למעשה הקריאה הזו, כמעט

המצב – על הפנים. מנקודת מבטו – "שנינו לבד איבדנו כוח". המורה ללשון אולי היה מתקן ל"בעצמנו" או "ביחד", אבל גם ב"לבד" יש משמעות חזקה. משהו כמו חוסר היכולת להיות עם עצמם. הסיטואציה מוכרת, נדושה. זוגיות בקריסה. מנקודת מבטו של

לא להאמין שיש עוד דברים כאלה. אז כן: אני נמנה על מחנה הטועים בגדול. השינוי כנראה לא יבוא אחרי הבחירות האלו. בתוך עמנו אנו חיים, וצריכים להתרגל לעובדה, שגם עומר אדם מייצג פלח ענק באוכלוסייה, שכנראה גם יקבע את עתידנו,

שניים כתבו את המלל הזה. שניים שרים אותו. האם טובים הם מן האחד? באשר לטקסט: אחרי שקראתי – אינני מצטרף למאבקו של המקונן על אהובתו. "מנסה להיגמל מכל הלחץ" ו"נזכר לאהוב אותך". איך זה נדבק? להיגמל – משמעותו לחדול מהרגל

אוי אהבה, אי אהבה. מה נכון? מה שבטוח: זוהי  האהבה בנוסח הטרובדור-שנסונייר של פעם. קורבנה (הגבר) שופך מר לבבו על אהבתו האולטימטיבית שחטפה מכה. הקיז את דמו בשבילה, והיא נתנה לו להרגיש כמו עוד זבוב על מחשוף שמלתה. הסרקזם של

לבחור חסר אבא. פשוטו כמשמעו. טקסט פשוט-בהיר, אפילו לא מעניין. אבל תקשיבו לטון המדוכדך. כאן יש  עומק של מצוקה. זה לא רק האבא, אלא מה שהוא זקוק לו – בעיקר מגע של קרבת אמת חמה, שהיא בסיס הקשר בין הורים

זהבה בן מסלסלת דיכאון למקומות שגורמים לי להרגיש, איך לומר זאת – מבוכה בשבילה. קודם כל הטקסט החבוט והמופרך. ניצבת מולו, נוגעת בחלום, רוצה לפרוש כנף, לצידו לוחמת, הפסגה כובשת. כל קלישאה נדושה אפשרית. חורזים עדיין כל מיני מילים שהם,

זה לא רק – לו יהיה לי ילד. אניה בוקשטיין שרה: לו יהיה לי ילד – איך אסביר לו שהחיים אינם מסבירי פנים מכל בחינה. נפשית, חברתית, פוליטית. מצד אחד, יש משהו נאיבי לכתוב שיר על מצוקה כה שקופה. בסופו

הרוח שתלטף פניה אמורה לסייע/ לחסן כנגד "המכה הבאה", כלומר לנקות אותה מהמטענים השליליים שצברה בגין אירוע, שאנחנו איננו יודעים מהותו. העובדה שרוני דלומי אינה מתמקדת במהות הרוע, מקשה גם על הבנת המטרה (הישנה), והתוצאה היא טשטוש מצב כדי להגיע

גימיק לקד"מ: מיקי חימוביץ', ערוץ 10 לשעבר, מקריינת בבית האחרון של השיר. ואכן הכותרת היא: "מישל אברג'ל מארח את מיקי חיימוביץ'". לא פחות. בטקסט יש גם "שדר עם קול רדיופוני". אפשר היה לארח גם אותו, אבל מה יהיה עם האטרקציה.

קובי אפללו מערבב מיני הרהורים על היחס-פער בין חיים-מציאות, אמנות השירה, חיי האמן, קהל ובמה: "כל יום נולד חלום ומת במציאות", "על נייר מרוסקות פיסות של נשמה", "מסע ארוך בתוך רכבת הרים", "קורא שר לכל מי שליבו מוכן". התפר שבין

מאיר גולדברג מסר לרני צ'סלר חשבון נפש שלכאורה אמור להרגיע: משהו כמו – אתה יכול להירגע מחשיבות היתר העצמית, כי מי אתה ומה אתה. שחק אותה הכי רגיל, כאחד האדם, תחיה את חייך, הכי הרבה – ספק גאווה להוריך, ואל

הוא מוכן לכרוע ברך לפניה. שבילי פרחים יפרוס לה. הו-הא. מה עשה היה עד עכשיו כדי שתישאר? נתי דבח:  מה קרה שדווקא עכשיו בכייה פוצע אותו? אני מסרב להאמין לגבב התחנונים הזה של האוהב, שלפתע התעשת והבין שהייתה לו מלכה,

אני מזהה את "הצליל של פילדלפיה" (Phily Soul) על הפתיחה. כמה טוב שהאמריקנים המציאו לנו ולפורטרט את הסול והפאנקי ואת תזמורי הגרוב האלה. מה היינו עושים בלי. פורטרט חוזרת מהכפור. מנהרת הזמן: תבקשו לרדת ב-1989. "אחד מהרכבי הפאנק הראשונים בארץ" נכתב בקומוניקט.

עופר מאירי הולך על טקסט דייט. מילים אינן צריכות להכביד, לעצור. תפקידן לתת לצלילי האווירה לזרום, לתחושה לחלחל, לא לעכב, לא לעמוד כמכשול. ובכל זאת, הגם שהטקסט הזה כחוש (מוטו: היא נורא רוצה שיעשה לה טוב), בקונטקסט המוסיקלי – הסיפור

מלודרמה שנוסקת לשיאי הרגש. על מה ולמה? זירת ההתרחשות – מרפסת. היא מתחילה דווקא מאווירה נינוחה: על כוס שמפניה – שיחות לתוך הלילה. ואז עולים זיכרונות על הבן של השכנה שיצא מהארון (נו, מה דרמטי בזה?) אחד ש"עשה סמים בהודו"

מרגול מתפייטת על להיט מאת היוצר-זמר הטורקי סינאל אקסיל (שייצג את טורקיה באירווזיון 2009) שמוביל למפגשים מהסוג הנשגב מבינה. בחלומה – התגלות של ממש: אנשים שנשמתם "סלסולים ותפילות" מדברים ב"שפה מסתורית", מצטרפת אליהם לשמחה הגדולה-הקדושה, כשהדמיון מרימה כמלאך ("כנפי נפרשות")

להיט סלואו מצמיד? בטח, אבל ליבי אינו להשתפכות הזו. כלומר נשארתי קר. שק דמעותיי נותר יבש. אורן כדורי את עידן יניב משטחים דרמת אהבה אישית כביכול כדי לייצר מלודרמת ענק – אבל בסופו של שיר – יש תחושה שהקליט-אמוציונאלי הזה

מי יאהב אותה יותר ממנו/כמוהו? נו, טוב זה אינו בדיוק פלגיאט, וארקדי דוכין לא יצעק גוועלד. אבל אין ספק שמישהו כבר אמר את זה לפניו (לפני שגב). ביחסי זוגיות על סף מימוש  יחסי בינו-בינה תמיד יש מי שבטוח שהצד השני

בואו נחייך חיוך מר: איך יוצרים היו כותבים שירים חדשים, אלמלא אפפה אותם מצוקת נפש. אירוניה: היובש הזה בנפש-רוח עורר את הקול הפנימי של בעז בנאי לכתוב שיר שהוא כולו ביאוס. הבחירה בחיים היא ברירת מחדל – "אם אתה בלאו

זלמן? יש זלמן בימינו? מי אומר היום "זלמן"? זלמן הוא בן ילדותי. בר-מינן נוסטלגי. היה אפילו אחד, פוליטיקאי, מפאייניק, קראו אותו זלמן ארן. שר חינוך בשנות השישים. אתם מתארים לכם בימינו שר חינוך שקוראים לו "זלמן"?!  היו מוציאים צו מניעה.ההורים

בעודי מקשיב לסינגל הזה, נחת גם האלבום – "תחת שמיים אפורים". העובדה, שפייטני-סגפני מוסיקה לחוגים מצומצמים מצליחים לייצר מוצרים חושפניים, למרות אי מסחריותם בעליל  – מעודדת. מי אמר שרע פה? ליאור פרלה מנסה להוליך אל מחילותיו המלנכוליות. קולו נרגש עד דרמטי,