המלצות מוסיקה

הדממה אינה מכירה את אורות הניאון של חיינו, ממתינה בלי טינה שנתעורר אל האור שבה. מוש בן בסט מחפש את האור בדממה. אנחנו בחורף 2012. הנרטיב שלו מתאים לימים אפורים. גם צבע העטיפה בהתאם – איש קטן על אפור גדול.

מיקה קרני חוברת לטקסט על פי שיר השירים, שרה-מבקשת אהבה בשפה תנכי"ת, ללא האנאלוגיה שמייחסים לטקסט המקראי – האהובה-כנסת ישראל מול הקה"ב, אלא סיטואציית האהבה בפשטותה האנושית. אפשר להקשיב לשיר גם בלי לפתוח פירוש קסוטו – מהי בדיוק ה"שחורה" ומהי

ליטל גבאי משכנעת כי חיבור התרבויות המוסיקלי – אותנטי, מגיע מהאמת שלה. אם "מוסיקה מזרחית" – אז "אנא וויאק". הדיאלקט, הטון, סערת הרגשות בטקסט האהבה השירי הזה. דרבוקה וקצב תזמורתי שזור בקולות שמשייכים את הצלילים לאזור שלנו.זו אינה החאפלה האינסטנט

ספי אפרתי משתעשע במחשבות על מי שתהיה הניצודה שלו בכל מחיר. מציג מצב אובססיבי של – לא אוותר עד שאצוד אותה. הוא אינו רוצה אותה כקניין על בסיס קבוע, ("לא רוצה אותה לקנות"), אלא רוצה לכבוש כצייד ואז להגיע לסיפוקו

מה להראל מויאל ולסיפורו של העבריין-אסיר המכונה סמי השותק? (סמי רוזוליו בפרשת הרצח בעוספיה?) מה לנו ולסיפור של מי שבסופו של דבר הפך עד מדינה, והפליל העבריינים שבגינם הוא נכנס לכלא? ומה עניין העצות שמויאל מעניק לסמי בעניינים של שקר, אמת

חיפשתי שיר של מושיק עפיה. לא כמבצע. אלא ככותב. שיר מקורי אחד לרפואה. לשווא. תן לכתבנים-יצרנים לשחק אותה בשבילך. למה אני אומר את זה? כי בשביל להתבלט במה שנקרא "הז'אנר הים-תיכוני" – רצוי שיהיה לך איזשהו ערך מוסף. למושיק עפיה

במערבולת-סערת הרגשות יש כעס, תסכול וגם חמלה עצמית. שילה פרבר במסע-סיפור אישי, שמוביל ממבט ציני על עצמה מול החברה שבתוכה היא חיה, דרך הופעה בקרית מוצקין, הרהורים על אהבה, מקומות שבהם ביקרה, וגם ניסיון עקר להצלה (מלאך מושיע) שמסתיים בסרקזם

עידו רצון מנסה לשחזר משקעים מיחסים עם אב על רקע ילדותו. המבט לאחור מחזיר לסיטאוציות המתרחשות בנסיעה – לראות אירוסים פורחים, בדרך לעבודה. זכרונות נופים קסומים ומועדים מרגשים (יום העצמאות) מתערבבים עם תחושת חוסר תקשורת למרות שקיימת אהבה. את המורכבות

בספרדית – להיות מאוהב זה להשיק ספינת נשיקות על המים, לתת ללב לצרוח, לגוף להשתגע, להרגיש דם רותח. לסבול קשיי נשימה. אבל כאן – זה עברית. האמת אין כמו פבלו רוזנברג לשיר פופ לטיני בעברית, בלי שזה יישמע שפה מנופחת,

שלומי שבת הלך על סיעור מוחות כדי לייצר להיט אהבה. לטקסט נדרשו שתי כותבות, דנה וחנה לפידות – אם ובתה. למוסיקה – שלושה מוחות, דנה לפידות, שמוליק וקסלר ושלומי שבת. עוד לפני שקראתי טקסט, המבע הזה של שלומי שבת משכנע, שהוא מרגיש

לא רק העובדה שאסי ישראלוף הוא איש שלישיית בידור ("מה קשור") לקחה אותי אסוציאטיבית לגשש החיוור. גם באינטונציה יש משהו שהזכיר. מבחינת העיבוד הקולי שמעתי גם – כוורת. השיר מתחיל נוגה, לירי, מינורי, מהורהר. והנה תפנית מפתיעה – הופך קצבי

"ליידי שרה בלוז" – כמה כבר משומש השם שנתן לה הסקסופוניסט האגדי, לסטר יאנג. השיר, הספר האוטוביוגרפי, הסרט, האוסף. חוזר חלילה. אי אפשר כנראה להיגמל, כמו שאי אפשר כנראה לחדול מבילי הולידיי. היא לנצח. עובדה: אין ספור האוספים שיצאו משיריה

פגישות מחודשות במוסיקה הם לעיתים יותר משאלת הקהל מאשר רצון האמנים, זיהוי של פוטנציאל הצלחה מסחרית מחודשת יותר מאשר ניסיון ליצור יצירה חדשה. ההתרפקות יותר מהתחדשות. אני מקשיב לשני תקליטים של ריקי גל ומתי כספי. "מה זאת אהבה" מ –

הדובר? מי הדובר שגם מתאר בגוף שני את מצבה של הנמענת ("את שוב בתוך מעגלים") וגם מתגייס לשמש מנחם-מעודד ("תהיי קצת חזקה כ אצלו כלום לא בוער")? לא הייתי מהמר, שהוא פסיכולוג. גם לא הייתי מפליג בשבח כותב המילים שמאחוריו. טקסט

עילי בוטנר הוא מכותבי הפופ המעולים שהתגלו כאן בשנים האחרונות. מאז "שווים" עם רן דנקר מצא שיטה: את יכולותיו המלודיות הוא מפזר בין זמרים שונים. זו הייתה מהות אלבום הבכורה שלו מ – 2010, דיסק שיצא תחת שמו, מבלי שהוא

אלבום חדש לעמיר בניון, ואני מוצא עצמי עוסק/עסוק בהבנת הנקרא, עוד בטרם מוסיקה, ובמילים פשוטות: למה התכוון המשורר, ואם לדייק המשוררת. מרים בניון שמה, רעיתו של עמיר. חמשת השירים (המילים) שעמיר בחר מפרי עטה מיוחדים, לא פשוטים. מאתגרים. הנועדו? נועדו